חכמת האין- בין בודהיזם ליהדות 

ארבע האמיתות הנאצלות - הגרסה המקראית

לרבים החיבור בין המשנה הבודהיסטית ובין התורה היהודית כמוהו כשרץ, כעירוב בין בשר וחלב, אך בחינה מעמיקה מראה כי בכל הנוגע לתופעת הסבל ולגאולת האדם מסבלו, רואות שתי שיטות חשיבה אדירות אלה עין בעין.
להדגמת טענתי זו אבקש, בצנעה, להציע פרשנות לציווי הראשון שניתן לאדם וחוה לאחר בריאתם:
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים בעוף השמים ובכל החיה הרמשת על הארץ" (בראשית א, כח).
לתפיסתי, ניתן לראות בציווי מעין גרסה מקראית לארבע האמיתות הנאצלות אותן תבע הבודהה בדרשתו הראשונה ה Dhammacakkappavattana Sutta - "הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה", המהווה גם את תמצית משנתו.
בדרשה זו הצפין הבודהה בתוך ארבע אמיתות, את כל המידע הדרוש בכדי להבין את מהות הסבל:
- באמת הנאצלה הראשונה, הציג את תופעת הסבל.
- באמת הנאצלה השנייה קבע כי הסיבה הישירה לסבל היא הטנהא - היצר הבוער בו באדם.
- באמת הנאצלה השלישית ציין הבודהה את הפיתרון לסבל - עקירת היצר.
- ובאמת הנאצלה הרביעית, היא "דרך השמונה" פירט שלושה עיקרים: פיתוח מנטלי, אימוץ התנהגות מוסרית וטיפוח חכמה, שעל האדם לרכוש בכדי להיחלץ מכבליו של הסבל.

אדגיש כי טרם מצאתי בספרות פרשנות דומה לזו, ולכן תקוותי היא שדבריי מכוונים לדעת גדולים.

את הציווי המקראי ניתן לחלק לשתי קבוצות ציווי:
- פרו ורבו ומלאו את הארץ - זו המקבילה לאמיתות הראשונה והשנייה, בה מוצגים הסבל והסיבה לסבל.
- וכבשה ורדו ... - זו המקבילה לאמיתות השלישית והרביעית, בה מוצגים הפתרון לסבל והדרך להפסקת הסבל.

הסבל והסיבה לסבל
קבוצת הציוויים הראשונה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", מייצגת לתפיסתי את שלושת השלבים הראשונים באבולוציה של התודעה. בפרק זה פועל האדם להרחבת תחום אחיזותיו בגשמי: (ארץ מלשון ארצי - גשמי) רוכש אמונות, הרגלים, דימויים, מקים משפחה צובר מעמד ורכוש, וכל זאת תוך שהוא נקשר למושאי אחיזותיו ותוך שהוא תופס אותם כ"שלי" וכ"אני" - כאילו היו בשר מבשרו.

הציווי הראשון "פרו", מרמז על שני נתיבי הבחירה הנתונים לאדם, המוזכרים בסיפור הבריאה:
נתיב עץ הדעת טוב ורע ונתיב עץ החיים.
כאשר הבחירות של האדם משרתות את יצרו, אזי הוא פוסע בנתיב עץ הדעת טוב ורע. פירות בחירותיו עשויים להיות טובים: הקמת משפחה, רכישת דעת ומקצוע... או רעים: רכישת הרגלי חיים מזיקים, אימוץ דפוסי תגובה סוערים, פגיעה בזולת...
כאשר הבחירות של האדם מצליחות להתעלות מעל יצרו, אזי הוא פוסע בנתיב עץ החיים ופירות מעשיו יהיו בהכרח! טובים.

בשלב הראשון באבולוציה של התודעה פוסע האדם בנתיב עץ הדעת טוב ורע.
דרכו זו מובילה אותו לשלב בלתי נמנע, לשלב בו "מלאה הארץ" - השלב בו הוא הופך משועבד כליל ליצרו וכל מעשיו ופועלו מכוונים להרחבת, להעצמת ולהאדרת ה"אני" שלו.
מצב זה על פי דעת פרשנים היה מצבם של בני ישראל במצרים - היא "סיר הבשר", בטרם זעקו כאיש אחד לאלוהים בכדי שיושיע אותם מסבלם ככתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". (שמות א, ו).
החיבור בין מלאות הארץ ובין סבלם של בני ישראל איננו מקרי, כך מציג הסופר המקראי את הסבל ואת הסיבה לסבל: הסבל הוא פרי שעבודה המוחלט של יכולת הבחירה לעבודת היצר - לבניית ה"אני", לעיסוקו הכפייתי בחומר ובלבנים.

ראוי בהקשר זה לציין מקור נוסף מספר ויקרא המתאר מצב של מלאות הארץ: "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה).
תיאור מצמרר זה, בו אין הארץ יכולה לשאת את עוונם של תושביה, נכון בעיני גם ברמה האישית - במצב בו אין הגוף והנפש מסוגלים לשאת עוד את השעבוד ליצר - שלב זה של מלאות עשוי להתבטא בשבר בחייו של אדם: שבר נפשי או גופני.
אצל אחדים הוא יתבטא כצורך עז בשינוי אווירה, בשינוי מקצוע, בשבירת המסגרת הזוגית או ביציאה למסע רוחני, ואילו אצל אחרים הוא יתבטא בגופם - כמחלה.
בראייה זו, רבים מהביטויים הגופניים והנפשיים הפורצים על רקע זה, ויהיו אלה מינוריים כגון: מגרנות, עייפות כרונית, בעיות שינה או מז?וריים כגון: מחלות נפש, טרשת נפוצה וסרטן, הם למעשה דרכו המסורבלת של הגוף "להקיא מתוכו" את הרגלי החיים ההרסניים.


הפיתרון לסבל
תכלית השלב בו מלאה הארץ, בו מגיע הסבל לשיא, למסה הקריטית, אינה שלילית בהכרח ואמורה לדחוף את האדם לעבור לשלב חדש באבולוציה של התודעה - שלב כיבוש היצר.
"וכבשה" במובן: "איזהו הגיבור הכובש את יצרו".
כבשו את הארץ משמע, עברו לפסוע בנתיב עץ החיים. לימדו כיצד להתעלות בבחירותיכם על היצר: על הרגלי החיים המזיקים, על דפוסי התגובה הסוערים, על צרות העין, על החמדנות, על הקנאה, על הקיבעון שמטיל הדימוי העצמי על חייכם, מחלו על כבודכם העצמי וחדלו מניסיון לכפות את דעתכם, אמונותיכם ושליטתכם על האחר.

הדרך להפסקת הסבל
הציווי הקטן האחרון: "ורדו בדגת הים בעוף השמיים ובכל החיה הרומשת על הארץ" צופן בחובו את הדרך לכיבוש היצר. בראיה זו, רדו במובן הפחיתו. כבשו את יצרכם והפחיתו, אגב כך, את אחיזתכם בגשמי.
כיצד ייכבש היצר?
"רדו" - ראשי תיבות: ראה דרכיה (דרכי - יה) וחכם.
הדרך לכיבוש היצר מחייבת טיפוח של שלושה עיקרים:
- פיתוח יכולת "ראייה".
- הליכה בדרכי האל (מצוות האל).
- פיתוח חכמה.

פיתוח יכולת "ראייה"
"ראה", בשני מובנים:
הראשון, למד להוות את המציאות, למד לחוות אותה בלבבך: תוך כדי תפילה, תוך כדי תרגול מדיטציה.
ראה את שלושת הרבדים בתודעתך:
את השמיים - הרובד העל חושי של התודעה.
את הים (מים) - הרובד הלא מודע של התודעה.
את הארץ - הרובד המודע של התודעה.
כעת, שחרר את אחיזתך ממרכיבי ה"אני": מעוף השמיים, מדגת הים ומכל החיה הרומשת על הארץ.

השני, שכלל את יכולת הבחירה שלך.
בפרשת ניצבים בספר דברים אומר משה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, טו-כ).
ראה - דע - הבחירה נתונה בידך, הבחירה כמוה כחרב חורצת גורלות, בכל רגע אתה יכול לבחור האם לשרת את יצרך: לפסוע בנתיב עץ הדעת, או שמא להתעלות ולשרת את הטוב: לפסוע בנתיב עץ החיים.

הליכה בדרכי - יה
לך בדרכי האל, שמור את המצוות שנתנו לך: המצוות שבין אדם לחברו, המצוות שבין האדם למקום, וזאת למען תשמור על טהרת גופך - הכלי - ועל טהרת נפשך השוכנת בגופך.

פיתוח חכמה
זוהי חכמת האין - המטופחת תוך כדי שיטוטנו הלבביים באין, בעולם התופעות שאינו נחווה באמצעות חושינו. חכמה זו נובעת מחוויה ישירה של טבעה הלא נעים, חסר הוודאות והבלתי נשלט של המציאות, מתובנת חוק הקארמה: חוק הפעולה והתוצאה, ומחוויית המציאות כרקמה אחת שלמה חסרת ניגודים.

באמת הנאצלה הראשונה הציג הבודהה את הסבל. הסבל, כך טען, הוא חמשת מצרפי ההיאחזות - מנגנון הקליטה, העיבוד והתגובה של האינפורמציה החושית. רצה לומר, הזרע לסבל האנושי טמון באדם עצמו, בתהליך הנפשי, באופן בו הוא מגיב למציאות בה הוא חי.
באמת הנאצלה השנייה טען הבודהה כי הסיבה הישירה לסבל היא הטנהא - היצר. היצר שבליבתו רוחשת האמונה בקיומו של "אני" נבדל ונפרד, הדוחפת את האדם להיאחז כל העת בגשמי.
באמת הנאצלה השלישית קבע הבודהה שאם נעקור את היצר, יחדל הסבל.
ובאמת הנאצלה הרביעית פירט את הדרך לגאולה - היא דרך השמונה.

בבודהיזם וביהדות יש הסכמה עם כן כי מקורו של הסבל בתהליך הנפשי - בבחירתו של האדם לשרת בתגובותיו את ה"אני".

בבודהיזם וביהדות יש הסכמה כי הסיבה הישירה לסבל הוא היצר, שבליבתו רוחשת האמונה ב"אני", האמונה הדוחפת את האדם להיאחז כל העת בגשמי.

בבודהיזם וביהדות יש הסכמה כי אם נעקור (נכבוש) את היצר יחדל הסבל. בהסכמה זו מגולמת גם הקביעה כי המפתח לגאולה כרוך בעקירת האמונה ב"אני".
בנקודה זו, ראוי לציין, נפרדות לכאורה הדרכים של הבודהיזם ושל היהדות שכן בניגוד ליהדות, הבודהיזם מבטל את הרעיון כי האמונה באל היא האלטרנטיבה לאמונה ב"אני" וטוען כי על האדם לפתח ולאמן את ה-mind עד כי יחוש ביטחון במציאות הדהרמתית - המציאות כפי שהיא, זו הנחווית ללא תיווכו של ה"אני".

בבודהיזם וביהדות יש הסכמה גם לגבי הכלים שעל האדם לרכוש בכדי לכבוש את יצרו.
ראה דרכיה וחכם הם הלכה למעשה שלושת מרכיבי דרך השמונה:
ראה - פיתוח מנטלי
דרכי יה - התנהגות מוסרית
וחכם - פיתוח חכמה
נכון, רבות מדרכי יה אינן דרכי הבודהה, אך הדמיון באופן הצגת הדברים בולט לעין.


קסמה של המשנה הבודהיסטית טמון בפשטותה. ביכולתה להציג למשתמש את הבעיה: הסבל, הפתרון: עקירת היצר והדרך לפתרון: דרך השמונה.
קסמה של התורה היהודית, כך בעיניי, להראות את התהליך כולו לאורך השלבים השונים באבולוציה של התודעה - בראייה זו ניתן לראות בציווי האלוהי מעין סרגל מדידה, בו כל אחד יכול להעריך באיזה שלב אבולוציוני מצויה תודעתו: בפרו, ברבו, במלאו או שמא כבר יצא למדבר חייו, למסע הארוך לכיבוש היצר.