במשך שנות עבודתי כתראפיסט למדתי שהמילה "פשרה", שהיא כה מקובלת בתחומי חיים אחרים, נתפסת כמילה גסה, חסרת רגישות המוציאה את הרוח מהמפרשים, כשמדובר בחיפוש אחר קשר. הגעתי למצב שאני מעז להזכיר אותה רק כדי לקטוע את הטיפול בעודו באיבו, מתוך הערכה שהתחזית כה גרועה, עד שהטיפול יסתיים מעצמו תוך זמן קצר. פשרה?! לא בשביל זה אנחנו משלמים לך! אנשים הבוחלים בפשרה מחפשים ריגושים ולא קשר. לא שקשר זוגי חייב להיות נטול-ריגושים ולא ששעמום הוא תנאי הכרחי באהבה. חלילה. דרוש עניין. דרושה סקרנות. דרוש, אפילו, ריגוש. אלא שאלה שפוסלים, פוסלים ופוסלים ומתאהבים ודבקים רק במי שפוסל אותם, מחפשים ריגושים מסוג אחר: הם נוהים אחר הבלתי-אפשרי. מדורי ההכרות למיניהם מוצפים מודעות חוזרות ונשנות של אותם אנשים עצמם.
ארבע תיאוריות עיקריות מנסות לנבא ולהסביר בחירת בני זוג: התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד מדברת על כך שבחירת בני זוג מושפעת ממניעים לא מודעים שקשורים ליחס של ההורים; תיאוריית השלמת הצרכים טוענת שלאחר שאנשים מסננים בני זוג השונים מהם ברמת ההשכלה, במעמד החברתי, במוצא, בדת, בתרבות ובגיל, הם בוחרים בני זוג המשלימים את צורכיהם הפסיכולוגיים (כלומר, מחפשים בני זוג השונים מהם); תיאוריית הדמיון טוענת שאנשים נמשכים לדומים להם כמעט בכל דבר והיא זכתה לתמיכה העובדתית הגדולה ביותר; תיאוריות התהליך והפילטרים טוענות שהמפתח להבנת הגורמים המעורבים בתהליך הוא מעקב אחר התהליכים המקרבים את בני הזוג זה לזה. חלק מהמחקר הנוגע לבחירת בני זוג מניח שתהליך הבחירה הוא זהיר, מודע ורציונלי, אך בתהליך קבלת ההחלטה על חיים משותפים עם בן זוג קיימות כמה וכמה אבני נגף, שעלולות להטות את הבחירה ולהקשות עליה.
הפסיכולוג לרסון ערך מחקר שבדק את השפעתן של תשע אמונות לא רציונליות על תהליך בחירת בן הזוג, ביניהן: גישת "האחד והיחיד", החיפוש אחר השותף המושלם, האמונה כי האהבה לבדה מספיקה לקיום זוגיות טובה ועוד. הוא מצא כי אמונות אלה פוגעות בתהליך הבחירה וכי ניתן לטפל בהן בעזרת ייעוץ קוגניטיבי שבו מוצגות אמונות אלטרנטיביות, פונקציונליות יותר, הסותרות את המיתוסים הרווחים הללו. אינני חסיד גדול של הטיפול הקוגניטיבי, המושתת על ההנחה שהמחשבות שלנו מוטעות. הגישה הטיפולית המקובלת עליי אומרת שמחשבות הן תוצר של רגשות ורגשות הן עניין סבוך הרבה יותר.
דורית, בת 23, קבעה להיפגש עם חברתה מאיה במוצאי-שבת בשעה שמונה וחצי. עד הפגישה גלשה מאיה באינטרנט ושוחחה באחד הצ'אטים עם בחור שהציע לה להיפגש מייד. "אינני יכולה", הקלידה מאיה, "כי קבעתי להיפגש בעוד רבע שעה עם חברה". הבחור השאיר מספר טלפון, אמר שחבל ויצא מהצ'אט. כעבור דקות ספורות צלצל הטלפון. דורית הייתה על הקו והבהירה למאיה את סדר העדיפויות שלה: "יש שינוי - דיברתי עם מישהו וקבעתי להיפגש איתו בתשע". מאיה ההמומה איחלה לה הצלחה והחליטה בו ברגע לנתק כל קשר עם דורית. הפגישה העיוורת, מיותר לציין, הייתה כישלון (הסטטיסטיקה מלמדת ש99%- מהפגישות העיוורות אינן מובילות לקשר משמעותי) וכשדורית טלפנה אל חברתה מאיה להודיע לה על גודל האסון, כבר לא היה מי שיקשיב לה. וכך, קרחת מכאן ומכאן, הגיעה דורית לטיפול והתלוננה על כישלונה במציאת בן-זוג. מה שבולט במקרה זה, כמו ברבים אחרים, הוא מה שאנחנו קוראים לו "כשל אמפאתי", דהינו, חוסר יכולת להיות רגיש לצורכי הזולת. בניסיונה הנואש למצוא בן-זוג, עשתה דורית "ברז" לאחת מחברותיה הטובות והקריבה בכך ידידות-נפש מוכרת ולא מרגשת במיוחד לטובת הסיכוי הקלוש למצוא בן-זוג, שנראה לרגע מרגש ומלהיב, בפגישה עיוורת - סדר עדיפויות לקוי ביותר שנוצר כתוצאה מייאוש, מצד אחד, והתלהבות של הרגע, מצד שני. אותו כשל אמפאתי, אותו חוסר יכולת להיות קשוב לצורכי הזולת, מרחיק כמובן בני-זוג. הצגת האמונות הבלתי-רציונאליות המצביעות על המיתוסים הרווחים בתפיסת האהבה, במסגרת הייעוץ הקוגניטיבי, היה מגלה לדורית את מה שידוע לה, שהיא הולכת שבי אחר הפנטזיות שלה. אלא שהמיתוס הרווח בקשר לאהבה - מילה גדולה מאוד - הוא שבאהבה אין פשרות, באהבה הולכים אחר הלב ולמען האהבה מקריבים הכול, אפילו ידידות-נפש עם חברה משכבר הימים.
מטרת הטיפול במקרים אלה אינה צריכה להתמקד, לדעתי, בשינוי המחשבות. רוב המטופלים, המתקשים למצוא בני או בנות זוג, מספיק אינטליגנטיים כדי להבין שהפנטזיות שלהם על זוגיות אינן רציונאליות. ברגע של אמת, הם יודו בכך. מה שנשאר הוא לטפל באמביוולנציה, ביחס הדו-ערכי, הלא מודעת כלפי בחירת בן-זוג. אצל רוב האנשים שמאמינים באמת ובתמים שהם רוצים למצוא בן-זוג בכל מאודם יעלה בירור מעמיק יותר עם איש מקצוע, כי מאחורי הנהייה אחר המושלם והבלתי-אפשרי, בצורה נוקשה וחסרת פשרות, מסתתר קונפליקט רגשי באשר למציאת בן-זוג. הקונפליקט הזה מתבטא, בין היתר, בכך שאנחנו רוצים מאוד את מי שאינו מעוניין בנו ודוחים את מי שמגלה בנו עניין. מטופלת אחת שלי, נאה ביותר, התפשרה בתחילת קשריה ונענתה לחיזוריהם של בחורים שהיו מעונינים בה, למרות שהם לא משכו אותה מי יודע מה. אך כשהם עזבו אותה בצורה פוגעת וכואבת, לפתע הם נראו בעיניה חתיכים מדהימים. אין כוונת הדברים "להטיף" לקבלת כל מי שמוכן לקבל אותנו. בהחלט לא. גם זו דרך נוקשה וחסרת פשרות בכיוון ההפוך. ואולם, אם זהו דפוס החוזר על עצמו, הוא מבטא ברוב המקרים חוסר יכולת שלנו לקבל את עצמנו, דבר שקשה מאוד להודות בו. אחת הדרכים לברוח מהתמודדות עם קושי זה היא להשליך את חוסר הקבלה שלנו את עצמנו על הזולת. והתוצאה היא שנחשוק במי שאינו מעוניין בנו ונדחה את מי שמעוניין בנו, כי אם אינני יכול לקבל את עצמי, מה נוח יותר מלדחות את מי שמקבל אותי. מה הוא כבר שווה אם הוא מקבל אותי?
גושפנקא חברתית לנהייה אחר הבלתי-מושג אפשר למצוא בהסבר בעל אופי סוציולוגי יותר. אנחנו חיים בחברה הישגית המפעילה עלינו לחצים עצומים להילחם כדי להגיע רחוק. זה, אולי, טוב ללימודים, לעבודה לקריירה, אך מאוד לא טוב לאהבה. החינוך הזה להישגיות, אם מיישמים אותו בחיפוש אחר בני-זוג, מכתיב גישה האומרת שאם משהו בא בקלות, הוא חסר ערך, שהרי חונכנו להילחם, להתגבר על קשיים, להציב בפני עצמנו אתגרים. זוהי גישה מלחמתית מאוד ואהבה איננה, ומוטב שלא תהייה, מלחמה.
הטיפול בחוסר קבלה עצמית, שביטויו בקושי למצוא בני זוג, קשה ומייגע. אחת הבעיות בטיפול כזה הוא שכל ניסיון לפתח אצל המטופל איזו שהיא תובנה לכך שהוא זה שמנווט, פוסל, מכשיל את עצמו ונותר בלא כלום, נועד לכישלון. הוא בטוח שהוא "בסדר", אם לא למעלה מזה, וברמה גבוהה פחות או גבוהה יותר של תחכום, מאשים את הנסיבות ו/או את הצד השני. ובטיפול פסיכולוגי, מה מצער, אי אפשר לטפל בנסיבות וגם לא בצד השני. אפשר לטפל רק במי שמגיע אליו. ואם מי שמגיע אליו אינו מוכן לראות לפחות את הצורך בשינוי הנדרש אצל עצמו - אז איך אומרים הצעירים? אין מצב.
יתר על כן, פיתוח קבלה עצמית נעשה בטיפול פסיכולוגי, בין היתר, באמצעות קבלת המטפל את המטופל כמות שהוא. אלא שכבר נתקלתי במטופלים רבים שהתנהגות כזו מצידי נתקלה ממש במחאה: אני, המטופל, רוצה להשתנות ואתה מקבל אותי כמות שאני?! מה עשינו בזה?! פירושו של דבר, שאתה בעצם לא עוזר לי. בזה שאתה מקבל אותי כמות שאני, אתה בעצם אויב שלי. אז מה אתה, בעצם, שווה?! לעיתים קרובות, אני מוצא את עצמי נאלץ להתגבר, לטובת הטיפול, על הצורך המיידי שלי, כאדם וכמטפל, לקבל את הזולת - במקרה זה המטופל - כמות שהוא, אם המטרה היא להשאירו בטיפול כדי לעזור לו. אני נאלץ למתן ככל האפשר את הביטויים של קבלתי את המטופל, כי אם אקבל אותו כמות שהוא, יהיה גורלי כגורל כל אותם רבים וטובים שכל חטאם היה שהם הביעו עניין במטופל, ואז המטופל מצא אותם לא ראויים, לא מעניינים, לא מאתגרים. עיקר השינוי בטיפול מושג, באופן פרדוקסאלי, דווקא על ידי קבלת עצמנו כמו שאנחנו. רק כך נוכל להציע את עצמנו לזולתנו כאנשים שלמים הבאים אל הקשר מתוך עמדת חוזק ולא מתוך עמדת חולשה, אך התנאי הראשוני לכך הוא קבלת החולשה כטבעית ואנושית.
ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בת"א ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית ובתכנית ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל-אביב-יפו.
שאלון דיכאון מקוון באתר הבית של ד"ר רובינשטיין.
כתובת אתר הבית : http://giditherapy.co.il
שאלון דיכאון מקוון באתר הבית של ד"ר רובינשטיין.
כתובת אתר הבית : http://giditherapy.co.il
