לגבי יצר לב האדם קיימים חילוקי דעות, ועוררו אותם שני פילוסופים בריטיים שחיו באותה תקופה,במאות ה-16 וה-17 .הפילוסוף תומס הובס בספרו "לווייתן" מתאר את תולדות האנושות כמאבק סביב הישרדות וצבירת כוח.ההתאגדות החברתית,כלומר מסגרת של מדינה,נובעת ,לדעתו,לצורך הגנה עצמית.פילוסוף בריטי אחר בן דורו של הובס, ג'ון לוק, חולק על עמיתו.ומסתבר שבכול הקשור ליצר לב האדם, לוק חולק גם על ההנחה האלוהית,כפי שהובאה.לדעתו האדם מטבע ברייתו הוא טוב ונוח לבריות אחרות. זה "המצב הטבעי".בעל הזכויות,לדידו של לוק ,הוא הפרט והוא מוותר על חלק מן הזכויות שלו למען המדינה כדי שתגן על כול זכויותיו.נשאלת השאלה אם יצר לב האדם טוב מנעוריו לשם מה דרושה ממשלה? תשובתו של לוק היא שתמיד יהיו יחידים שינסו לפגוע בזכויות הזולת ולתכלית זאת יש צורך בשלטון מרכזי. ככה או אחרת,על שניהם מוסכם שדרושה סמכות ומערכת נורמות אשר תסדיר את היחסים בין הפרטים לבין עצמם ובינם לבין השלטון. ביחסים אלה מאז ומתמיד היו קלקולים ורמייה,בין אם קראו להשחיתות או מצאו לה שמות אחרים.לעתים קרובות כל המערכת מן המסד עד לטפחות הייתה, ובחברות מסוימות היא עד עצם היום הזה,מבוססת של שחיתות.כלומר היא הנורמה.
קשה להגיד שהעולם הנאור הוא נקי משחיתות. לדוגמה,אין כמעט חודש שלא מתפרסמות ידיעות על שחיתות בתחום זה או אחר באנגליה, מדינה שהיא מופת כדמוקרטיה. ההבדל הוא בכך שבאנגליה קיים היבט נוסף להיבט הפלילי,והוא הפן המוסרי, הערכי.בדרך כלל,החוטאים במסגרת התייחסות זאת, נותנים את הדין במובן הציבורי. אנחנו בסוגיה זאת נסוגונו הרבה.
עם זאת, בעוד שבמשטרים הטוטאליטאריים,כמו בברה"מ של פעם , הנומנקלטורה לוקחת לעצמה פריבילגיות שאותן היא שוללת מן העם,כלומר השחיתות ממוסדת, במשטר הדמוקרטי, שבו יש יותר חורים מאשר בגבינה שוויצרית,יש נברנים מושחתים, יחידים , גופים ממסדיים,קונגלומרטים כלכליים, אך השיטה,ביסודה, אינה מושחתת.
החוק ,כידוע, עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי,מיושם כאשר מפירים אותו.באותה מידה שחיתות מתגלה כאשר חושפים אותה.כבר אמרו לפני שהעם בישראל אינו מושחת,אך ישנם כיסיי שחיתות רבים בשלטון ובציבור שמעניקים למדינה את התואר "מדינה מושחתת".מדובר בחשדות לשחיתות החל במשכן נשיא המדינה ועד למגרשי כדורגל. זה ועוד.העיתונות שאמורה להיות כלב השמירה של יושרה ציבורית וטוהר מידות,היא ,בחלקה, נגועה בכתם הזה של העדר יושרה והפרת נורמות שהיא מחויבת בהן.יש אנשים ישרי לב שלא יכולים לחיות עם שחיתות ונאבקים בה, יש עיתונאים חוקרים(לא המברברים) שחושפים אותה,קיים משרד מבקר המדינה שמפרסם ברבים מעשים שיש בהם משום חשד לשחיתות או מינהל לא תקין .ולבסוף כאשר הזרועות לאכיפת החוק,היועץ המשפטי והמשטרה,אינם מהססים לערוך חקירות ולהביא לדין חשודים,ללא כול פניות,ובית המשפט אומר את דברו- זה סימן טוב.
במאמר בעיתון "הארץ"(21.1.2006) מתייחס עוזי בנזימן לנושא השחיתות כאשר הוא מכתיר את המאמר:"למה זה מגיע לנו".אמנם בכותרת אין סימן שאלה, אך בגוף המאמר הוא כותב ש"אזרחי ישראל ישאלו את עצמם:למה זה מגיע לנו?"- עם סימן שאלה.אני לעומתו מבקש לראות בכך קביעה,סימן קריאה,וזאת מצויה במשפט האחרון של המאמר:"החברה היא זו שעליה מוטל לתרגם את הצפייה לטוהר מידות,לשפה של סנקציות,חברתיות ופוליטיות,נגד אנשי ציבור מושחתים,גם אם לא מורשעים."
מדינת ישראל עוברת עתה מעין ביעור חמץ אשר סופו, יש לקוות, יהיה חיובי.השחיתות היא מחלה קשה שזקוקה דחופות לניתוח.כול תהליך של ניתוח - טראומטי ומכאיב, אך אל לנו לחשוש לרגע שהניתוח יצליח והפציינט ימות. ואם הניתוח יהיה מוצלח יש כול הסיכויים שהמדינה תבריא.זאת הבשורה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
