על מסיכות שלנו: העמדת פנים בחיי היום-יום 

על אנשים ומסיכות

חג הפורים החל בימים אלה מעורר מחדש נושא ישן: איזה מסיכות אנו עוטים על עצמנו בחיי היום-יום? בפני מי כדאי ורצוי לחשוף את עצמנו ובפני מי עדיף לעטות מסיכה?

אחד ממטופלי, אדם בסוף שנות החמישים לחייו, שזה לו הטיפול הפסיכולוגי הראשון, תמיד אמר לי בתשובה לשאלה "מה שלומך?" בתחילת השיחות, ששלומו מצוין. כששוחחנו על משמעות התשובה החוזרת הזו לגביו, פלט, בין היתר, את המשפט הבא: "אתה יודע איך מגדירים נודניק? זה אדם שעונה ברצינות על השאלה 'מה שלומך?'" ברור, שביחסי מטפל-מטופל יש לשאלה זו משמעות שונה, אך למעשה עולה כאן שאלה כללית יותר והיא, עד כמה ועם מי להיות גלויים ביחס לעצמנו?

אותנטיות, הסתגלות וקונפורמיות




בפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית נידון נושא זה תחת הכותרת "אותנטיות". בניגוד לזרמים אחרים בפסיכולוגיה, הרואים בהסתגלות (ואולי בקונפורמיות?) בריאות נפשית, רואים התיאורטיקנים של "הזרם השלישי בפסיכולוגיה" דווקא את האדם המסתגל והקונפורמי, שמציית לכללי החברה ועושה את מה שהוא עושה, לא כי הוא רוצה, אלא כי הוא "צריך", או כי כך מקובל, כמי שנמצא בסיכון גבוה יותר להתפרצות הפרעה נפשית זו או אחרת. אדם כזה אינו מעביר את השיקולים למעשיו דרך מסננת אינדיבידואלית שלו, אלא מציית לכללי החברה באופן אוטומאטי. אחד ממטופלי, שפנה אליי בגלל קושי מתמשך ביצירת קשר זוגי, הצליח בכל שטחי החיים האחרים ולמעשה ראה את בהיעדר הקשר הזוגי כישלון חברתי. חלק גדול מהשיחות נסבו סביב השאלה: האם הוא באמת רוצה קשר זוגי, או שמא הוא רק רוצה "להיות כמו כולם".

לאחר מלחמת העולם השנייה החל לצמוח באירופה זרם פסיכולוגי אשר כינה את עצמו "פסיכולוגיה אקזיסטנציאלית". כמעט במקביל לו, החל להתפתח בארצות-הברית הזם של "הפסיכולוגיה ההומניסטית. שתי תנועות אלה, שיש ביניהן הרבה מהמשותף, מהוות כיום את מה שמכונה "הזרם השלישי" בפסיכולוגיה, כשהפסיכואנליזה היא הזרם הראשון, והביהביוריזם הוא הזרם השני.

מנקודת הראות של העולם הפסיכולוגי בלבד, אפשר לראות את צמיחת הזרם השלישי כתגובה לשני הזרמים האחרים. בהקשר ההיסטורי החברתי הרחב יותר אפשר לראות את צמיחת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית-הומניסטית גם כתגובה למאורעות של מלחמת העולם השנייה. חסידי התיאוריות שצמחו בהשפעת הזרם השלישי טענו, שהתיאוריות הפסיכואנליטיות והביהביוריסטיות מספקות רק תמונה חלקית ומוגבלת של התפקוד האנושי, עמדה שחייבה שינוי קיצוני.

הבסיס ל"זרם השלישי בפסיכולוגיה", הכולל את הגישות האקזיסטנציאלית וההומניסטית, הוא הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, המזוהה עם פילוסופים כהיידיגר, סארטר, קירקגור, ניטשה, קמי ובובר. במרכזה של פילוסופיה זו מצוי האדם כפרט, והמציאות היחידה הקיימת היא זו שהאדם מתייחס אליה ונותן לה משמעות. לפי תפיסה זו, לכל אדם מציאות משלו ואמת משלו, ולכן החיפוש אחר אמת כללית אובייקטיבית הוא חסר משמעות. האקזיסטנציאליזם יוצא חוצץ נגד מערכת הערכים של החברה המנסה לכפות עצמה על הפרט. קל להבין, אפוא, מדוע קיבלה פילוסופיה זו תנופה גדולה דווקא לאחר מלחמת העולם השנייה. ההרס העצום שזרעו המשטרים הפשיסטיים, שדגלו בעליונות החברה והמדינה על הפרט הבודד, הביא לתגובת נגד, ששמה את האדם במרכז וביטלה לגמרי את חשיבותם של החברה, התרבות והמוסר.

בהבדל קטן ומשמעותי, גם הפסיכואנליזה והביהביוריזם מעניקות משקל כבד לנורמות החברתיות, והגדרת הבריאות הנפשית מזוהה עם מידת הסתגלותו של האדם לסביבה. המונח "הסתגלות" חוזר ומופיע כאחד המדדים לבריאות נפשית. במובן זה, ניתן לומר שגישות אלו מעודדות את האדם לשאת מסיכה על פניו ולטענת חסידי "הזרם השלישי", להתכחש לעצמו ולזווית הראייה האישית שלו. אם נחזור לאותו מטופל המתקשה למצוא קשר זוגי, עיקר המוטיבציה שלו למצוא בת-זוג היה להידמות לחבריו הנשואים, שהצליחו בתחום בו הוא "נכשל". חשוב היה לו מאוד לסמן V גם במשבצת הנישואין כדי לא להרגיש מאחור. תוך כדי טיפול גילה על עצמו דברים אחרים לחלוטין והשתחרר, במידה רבה, מהכבלים החברתיים שלו: יצא לרקוד, היה מסוגל לקיים קשרים מיניים מזדמנים, שלא הרשה לעצמו קודם לכן והפך להיות אדם הרבה יותר קליל.

האדם הקונפורמי נושא על פניו מסיכה

ההסתגלות, המזוהה עם בריאות נפשית, עלולה להציב קשיים רבים בפני אנשים שאינם תואמים לתבנית החברתית המקובלת. לעומת זאת, "הזרם השלישי בפסיכולוגיה", המעודד את האדם להיות הוא עצמו, מעמיד במרכז ההוויה את האדם עצמו ואת בחירותיו החופשיות. "חוויית ה'אנחנו' כמוה כחזיון שרב", כתב סארטר בספרו Emile והתכוון לאשליה של השגת אושר על ידי השתייכות לקולקטיב כזה או אחר, ומשלים אותו רוסו באמרו: "האדם הקונפורמי משול למי שנושא על פניו מסיכה דרך קבע... אין הוא יודע אפילו מתי הוא עוטה אותה". לכאורה, משפט מאוד פילוסופי, אולי אפילו נאיבי - למעשה, נושא שחוזר שוב ושוב בשיחות עם מטופלים (בעיקר הדיכאוניים שבחבורה, שכה חשוב להם לרצות את הזולת). חלק גדול מקשיי המוטיבציה של מטופלים נובע בדיוק מהקונפליקט בין הרצון האישי שלהם ובין הצורך לציית לכללי החברה.

חייו של האדם האותנטי, זה המממש את עצמו, אינם קלים. למעשה, הם קשים יותר מחייו של האדם הקונפורמי, אלא שהוא פחות פגיע להפרעות נפשיות, משום שיש לו מצפן פנימי המכוון אותו ולא נורמות חיצוניות הנכפות עליו. האדם האותנטי נהנה מבחירה חופשית ויכולת לשלוט בגורלו וכאמור, חלק גדול מהעבודה הטיפולית סובב סביב הפרדת הרצונות האינדיבידואליים מהנורמות החברתיות. אנשים העסוקים כל הזמן בריצוי סביבתם סובלים סבל רב שלא תמיד הם מודעים למקורותיו - הם יעשו כמעט הכול כדי להשתייך לגוף חברתי גדול יותר, יוותרו על רצונותיהם ויסבלו לעיתים עד כדי דיכאון. המטופל, המתקשה להגיע לזוגיות, הוא פרפקציוניסט כמיטב המסורת ההישגית, עליה אנו גדלים, פרפקציוניזם שנמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות.

לעיתים קרובות, חלק הארי של הטיפול הפסיכולוגי סובב סביב הסרת מסיכות, הן אלה שעוטה האדם במגעיו עם הסביבה ולא פחות, ביחסיו עם עצמו. אין פירושו של דבר, שמעתה נענה במלוא הכנות והפירוט על השאלה "מה שלומך?". תלוי, כמובן, מי השואל ומה יחסינו עמו, אך מאחורי תשובות כמו "אחל'ה", "מעולה", "סבבה", שכל כך שגורות בפי חלק גדול מאיתנו מעידות, במקרים רבים, על הסתרה הגובה מחיר כבד. לעיתים קרובות נגלה מאחורי המשתמשים בהן אנשים בודדים מאוד.