•
אובדן החירות
אדם בן 40 עם מוגבלות נפשית קיבל בירושה דירה מאת הוריו, אולם הוריו התנו את הירושה בכך שימונה לו אפוטרופוס. כעת הוא נקרע בין רצונו לרשת את הדירה לבין רצונו לשמור על האוטונומיה שלו. אישה יהודיה עם אוטיזם אשר חיה חיים עצמאיים בארצות-הברית, מבקשת לעלות לארץ. משרד הפנים מודיע שמכיוון שהוא לא מצליח לתקשר עימה, הוא לא ידון בבקשתה לאזרחות כל עוד לא ימונה לה אפוטרופוס. אלו רק שני מקרים, מבין רבים, של שלילת חירות אישית ומינוי בלתי הולם של אפוטרופוס.
נדמה ששני עשורים לאחר חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שקודם ע"י ארגון "בזכות", מבין כל זכויות האדם עליהם נאבקים אנשים עם מוגבלות, הזכות הבסיסית ביותר ועם זאת המופרת ביותר, היא הזכות לאוטונומיה אישית. אדם שמונה לו 'אפוטרופוס לרכוש' משולל ממרבית זכויותיו הכלכליות. חשבון הבנק שלו נמצא בניהול האפוטרופוס, סניפי הבנק לא ימסרו לו מידע כספי והוא נדרש להישמע להוראות האפוטרופוס בכל הנוגע לשימוש בכספו. אדם שמונה לו 'אפוטרופוס לגוף' מוגבל אף יותר. האפוטרופוס יכול להחליט על שינוי מקום מגוריו, על העברתו למוסד בניגוד לרצונו וכן לקבל עבורו החלטות רפואיות.
הלוגיקה של מינוי אפוטרופוס לכאורה פשוטה - ישנם אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעניינם באופן עצמאי וזקוקים לסיוע בניהול חייהם ובקבלת החלטות. אך בפועל, הפתרון שמציע המשפט הישראלי הינו גס, גורף ופוגעני הרבה מעבר לנדרש.
החוק בישראל, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מושפע מתפיסת עולם פטרנליסטית הרואה באנשים עם מוגבלות ככאלה אשר זקוקים להגנה מפני אחרים ומפני עצמם. בימינו, כאשר תפיסות של אוטונומיה אישית, זכויות אדם והעצמה הן שמתוות את מדיניות הרווחה, אין מקום לחוק במתכונתו הנוכחית. אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, עליה חתומה גם ישראל, דורשת לאמץ מודלים חדשניים, המגשימים את המטרה מבלי לרמוס את האדם. כך למשל, מינוי 'ידיד קרוב' לאדם, שיסייע לו להגיע להחלטותיו הוא, ללא פגיעה באוטונומיה שלו.
בתי המשפט לענייני משפחה, שלהם הסמכות לשלול כשרות משפטית ולמנות אפוטרופוס, לא פעם מטפחים את הגישה הפטרנליסטית שבחוק. שופטים רבים מסתמכים על חוות דעת רפואיות בעת מינוי אפוטרופוס מבלי לשמוע או לראות את האדם עם המוגבלות. בנוסף, למרות שהחוק מאפשר למנות אפוטרופוס רק לתקופה מוגבלת או לתחום ספציפי נדרש, בפועל רוב הקביעות הן גורפות ומוחלטות. גם לאחר המינוי, כמעט ואין פיקוח ממשלתי על התנהלות האפוטרופוסים (כפי שעלה גם מדו"ח מבקר המדינה משנת 2002).
נוסף לכל אלו, המודעות הציבורית לנושא זה מועטה מדי. אנשי מקצוע אינם תמיד מודעים לאפשרויות הביניים ותומכים בהגשת בקשות גורפות לעניין אפוטרופסות. גם הורים אשר בצדק חוששים לגורל ילדיהם כגון חשש מניצול כלכלי, אינם תמיד מודעים לפתרונות מידתיים קיימים, וזאת בשל העדר כל מידע או הכוונה בנושא מצד האפוטרופוס הכללי. לדוגמה, האדם שמבקש לרשת את דירת הוריו, אינו זקוק לאפוטרופוס על כל רכושו אלא לכל היותר לאפוטרופוס על דירת הוריו תוך שמירה על חירותו הכלכלית ביתר התחומים. כך גם האישה המבקשת לעלות לארץ - היא אינה זקוקה כלל לאפוטרופוס, כי אם לקלינאי תקשורת שיסייע בתיווך בינה לבין פקידי משרד הפנים.
רק תיקון החוק, חלחול שיח זכויות האדם לפסיקת בתי המשפט בנושא זה והגברת המודעות הציבורית לאלטרנטיבות הקיימות, עשויים להביא לשינוי המיוחל. מעל 20,000 אנשים בישראל אשר להם אפוטרופוס, זכאים לזכות היסודית ביותר בחברה דמוקרטית - הזכות להיות אדונים לעצמם.
הכותב הוא עו"ד יותם טולוב,ארגון "בזכות" , שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
