מפגשים עם הילד הפנימי 

אצל כל אדם מבוגר גר לו ילד פנימי. הילד הפנימי הוא גרעין האישיות של המבוגר, זו שעוצבה על בסיסן של התוויות והתניות שקיבלנו בילדותינו כגון: כיצד צריך/נכון להתנהג ומה התנאים לזכות באהבת האחר כלפינו.

חלקים רבים מרכיבים אותנו ואחד מהם הוא אותו הילד הפנימי, הקטן, המתבגר הנושא עימו על פני השנים את ההתנסויות והרגשות השונים שנחוו אי שם בתחילת דרכו במסע החיים. התנסויות ורגשות מהעבר מקבלים ביטוי עוצמתי באירועים ומצבים שונים בהווה, בשל היותם פועמים באישיותנו. למעשה אנו מגיבים על פי דפוס שהתעצב בהווייתנו עוד בהיותנו פעוטים ומתבגרים. דפוס זה מכונה 'דפוס תגובה'.

הילד הפנימי זכה לכינויים רבים במהלך ההיסטוריה של מדעי הנפש. קארל יונג קרא לו "הילד השמימי", אמט פוקס (Emmet Fox) כינה אותו "ילד הפלא" וצ'ארלס ויטפילד קורא לו "האני האמיתי" או "הילד שבפנים". First Word, by Charles L. Whitfield, M.D., Originally published in OMNI Magazine))

יהא אשר יהא הכינוי בו נשתמש, הילד הפנימי מתייחס לניצוץ הבוהק שבכל אחד מאיתנו, לחלק הזה בתוכנו אשר בסופו של דבר חי! הילד הפנימי הוא החלק הרגשי שבנו. זהו המקום בו הרגשות שלנו חיים. כאשר אנו חווים שמחה, עצב, כעס, פחד או חיבה הילד הפנימי שבנו מגיע לכדי מגע עם העולם החיצוני. כאשר אנחנו עליזים, ספונטאניים, יצירתיים, אינטואיטיביים ונכנעים לעצמי הרוחני, העצמי המקורי, האוטנטי שבנו, אותו אנו מכירים עמוק בתוכנו, העצמי האמיתי מתקבל בברכה ומקבל עידוד להיות נוכח. לצידו של האני האמיתי חי לו 'האני השקרי'. האני השקרי הוא מי שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, הדמות אותה אנחנו מאמצים במגעינו עם העולם ואשר מאפשרת לנו לשרוד את חוויות ילדותינו מתוך המשפחה (חוסר יחס, פגיעות, התעללות - רגשית, מינית, פיסית ועוד) או מחוצה לה.

מחקרים רבים מצביעים על כך שהתבגרות במשפחה אשר אינה מספקת את צרכיו של הילד פוצעת את האני האמיתי שלו וכתוצאה מכך, האני האמיתי מסתתר מאחורי האני השקרי שלוקח פיקוד ושולט על ההתנהגות שלו. התנהגות אשר לימים מייצגת את דרכיו של הבוגר והופך לדפוס תגובה או לתבנית התנהגותית. בעבור אנשים רבים, זוהי הדרך היחידה בה הם יכולים לשרוד את החיים.

משפחה בעלת קשיים בתפקוד, לרוב אינה תומכת במילוי צרכיו של הילד, של האני האמיתי שבו. כתוצאה מכך חש הילד תחושות קשות של השפלה ופגיעה ונאלץ להגיב אל החיים רק באמצעות האני השקרי שבו, באמצעות החלק אשר התעצב כך שיוכל להגן עליו מפני הרגשות הקשים לו להתמודדות. הילד הפנימי עדיין חי, פועם וזקוק למילוי צרכיו ועל כן, מפעם לפעם, הוא יוצא מהמחבוא ומציג את עצמו במלוא הדרו באמצעות התנהגויות לא בריאות - התנהגויות כפייתיות ומוחצנות (התמכרות מכל סוג שהיא: אוכל, אלכוהול, ניקוטין, מין - היא דוגמה לכך) אשר לעיתים קרובות פוגעות בילד/במבוגר ו/או בסביבתו.

בכולנו חי ילד פנימי והפצעים שילד זה ספג יכולים ואכן ממשיכים להעכיר את חיינו כבוגרים. הורינו עזרו לנו ליצור את החלק הזה של הילד הפנימי בתוכנו כמו גם החברה בה גדלנו. כאשר הילד הפנימי שבנו אינו מקבל הקשבה או אפילו הכרה בקיומו, הילד השקרי משתלט על העניינים ואנחנו מתחילים לחיות את חיינו כקורבנות. כתוצאת מכך, מתעוררים בחיינו מצבים אשר הופכים להיות טראומות רגשיות בלתי פתורות. הצטברות הדרגתית של עניינים רגשיים ומנטאליים בלתי פתורים עשויה להוביל לתשישות כרונית, פחד, בלבול, ריקנות ותחושת של חוסר אושר במשך כל חיינו.

התהליך שבו אנחנו נפתחים אל עולמו של הילד הפנימי שבנו ומתחילים להכיר מהיכן מגיעים הרגשות השונים שמתעוררים בנו, לעיתים בלי שנוכל להצביע על הסיבה, מגדיל את יכולת הבחירה שלנו בחיים בדרכים מופלאות. לתהליך הריפוי שתי תוצאות בעלות עוצמה רבה. האחת, אנשים לומדים להכיר את עצמם טוב יותר ומרגישים חיוניים, יצירתיים, מסופקים ובעיקר חיים. השנייה, הם יכולים לאחר מכן להעביר את תחושת החיות, הסיפוק והיצירתיות לילדים שלהם.

הדרכים להגיע למפגש עם הילד שבנו, רבות. אחת מהם שבתה את ליבי (את הילדה שבי) והיא זו אשר פיתחה ד"ר לוצ'יה קפצ'יונה, תרפיסטית באומנות ומי שנרפאה בעצמה באמצעות הטכניקה שגילתה. בעקבות שורה של אירועים שפגעו קשות בנפשה של ד"ר קפצ'יונה התפחה אצלה מחלה אנושה המשפיעה על הקולגן, או הרקמה המקשרת בגוף. סדרה ארוכה של טיפולים חסרי תועלת עודדו אותה לחפש את הדרך לרפא עצמה. באמצעות הבעה בכתיבה ובציור ובמיוחד תוך שימוש בידה הלא דומיננטית, החלה להכיר את הילדה שבה, את הילדה שנלכדה בתוככי תוכה וצעקה בצורת המחלה על רצונה להשתחרר ולצאת החוצה...להביע את עצמה...להיות פעילה ונשמעת.

משחק התפקידים בין שתי הידיים, הדומיננטית והלא-דומיננטית, הוא בעצם יצירת ערוץ תקשורת בין שני ההמיספרות של המוח, הימנית והשמאלית. ההמיספרה השמאלית, מכונה החלק ההגיוני או החלק הרציונאלי, אחראית על עיבוד נתונים באופן אנליטי ומרוכזים בה אזורים האחראים על הדיבור והבנתו, על הבנת השפה (כתיבה וקריאה) על רצף הזמן, על עיבוד נתונים מתמטיים ועוד. ההמיספרה הימנית, מכונה 'ההמיספרה המטפורית', מתמקדת בכל הקשור לאסוציאציות, אחראית על ההתמצאות במרחב, על עיבוד נתונים באופן כוללני, על הדמיון, על 'הקול' האינטואיטיבי, על היצירתיות ועל הכישורים האומנותיים. התיאום בין ההמיספרות מאפשר קיום תהליכים קוגניטיביים. על פי עקרון ההצלבה, ההמיספרה הימנית שולטת על החלק השמאלי של הגוף ולהיפך, ההמיספרה השמאלית שולטת על החלק הימני של הגוף.
מכאן, עבודה בשיתוף היד הלא דומיננטית מאפשרת יצירת ערוץ תקשורת בין שני חלקי המוח, קרי, מאפשרת קיום דיאלוג בין החלק הרגשי לחלק השכלתני, בין הבוגר שבנו לילד שבתוכנו. הכתיבה ביד הלא דומיננטית ניגשת ישירות אל תפקודי המוח הימני ולפיכך מביעה רגשות בעוצמה רבה ובישירות ברורה. הדבר נכון גם עבור ימניים וגם עבור שמאליים. בעזרת היד הלא דומיננטית אנו יכולים לפגוש את הילד הפנימי שבנו, את הילד שלו ביטויים שונים, ולרפא כל תחום בחיינו בין במישור הרגשי ובין אם הוא במישור הפיסי. הילד שבתוכנו מחזיק במפתחות לשערים שנעלנו אי שם בילדותינו ובשנות עיצובנו ומוכן לאפשר לנו לפתוח אותם, לו רק ניתן לו את ההזדמנות לחזור אל קדמת הבמה ונכיר בקיומו - בעצמיותו. בטכניקה הזו, אנו מקדמים את תהליך הריפוי באמצעות דיאלוג שמנהלים בין שתי הידיים, אשר על פי רוב מייצגות האחת את הבוגר, ההורה, האיבר הפגוע והאחרת, הלא דומיננטית, את הילד הפנימי, המרגיש, היצירתי, הישיר, דובר האמת.

מטבע הדברים, ילדים מביעים עצמם ביצירתיות ובכנות עד אשר החיים וההתנסויות מלמדים אותם לשלוט, לבקר ולהגיב 'נכון' או 'לא נכון' בנסיבות שונות. עבודה עם הילד הפנימי היא עבודה חוויתית, יצירתית, אמיתית, ללא ביקורת, ללא מסכות וללא איסורים. אנו משחררים את כל הלאווים ומאפשרים לילדים שבנו, לעצמנו, להביע את שבתוכנו בחופשיות, בהנאה ובפליאה. אנו מחויבים להתנתק מהקול הביקורתי שבנו, מהצורך לשלוט ומכל דפוס של עיכוב והשהיית הקול שמבקש לומר את דברו. קולו של הילד שבנו. קולנו שלנו. אנחנו.

הדרך אל הפגישה עם הילד הפנימי מתחילה בהשקטת הנוף הפנימי מרעשים שונים אשר מתעוררים כתוצאה מהחוויות היומיומיות שלנו על ידי הרפיה קלה. אל הילד הפנימי אנחנו מגיעים בעזרת צבעים, ניירות וחומרי יצירה שונים אשר מהווים את הכלים להבעה הטבעית והיצירתית של ילדים. הפגישה מתרחשת בזמן היצירה והדיאלוג המילולי הכתוב. ההבנות והריפוי צומחים בעקבות הפגישה.

חווית המפגש עם הילד הפנימי מרתקת ומרגשת. היא מאפשרת לנו לשחרר עולמות חסומים, להתוודע אל עצמנו כמו שהיינו פעם, להכיר את עצמנו האמיתי שקיים ולעיתים כה רבות מתחבא עד שאפילו קול קטן שלו לא נשמע ברגעי המצוקה שלנו כבוגרים. מפגשים חוזרים ונשנים עם הילד שבנו מאפשרים לנו כבוגרים לשלב רגישות, יצירתיות ואינטואיטיביות כחלק בלתי נפרד ממערך השיקולים בהחלטות ובמשימות שלנו בחיי היומיום (בצד הפעלת השכל הישר וההיגיון הצרוף), להיות ערים לרצונות העמוקים שלנו שמקבלים דרך להתבטא ולהודיע על קיומם, לבחור בין הבחירות השונות שמציעים לנו החיים על בסיס זיהוי הצרכים שלנו ובכלל זה, צרכינו הרגשיים ולא רק הגשמיים.