תאומים וה חברה 

תאומים מרבים לחלוק ביניהם (בעל כורחם...) את המרחב שסביבם. הכל מתחיל כמובן ברחם ונמשך גם מחוץ לו. מורכבות הטיפול בהם והעומס הרב מאלצים את ההורים לעשות להם פעילויות רבות ביחד כמו מקלחת, ארוחה, יציאה לטיול וכד'. לתאום לכן, אין הרבה הזדמנויות להיות "בן יחיד" - לבד עם אחד ההורים ועוד פחות סיכוי להיות כמובן לבד עם שני ההורים. מומלץ מאד להתאמץ ולהגיע מדי פעם למצבים האלה כדי לתת לתאום לחוות דברים בעצמו, ללא ההשפעה המתערבת של אחיו התאום, אולם אז, כשסוף סוף הוא זוכה להיות המולך היחיד, לפתע פוגשים דוד, או שכנה שמכירים את התאומים, שממהרים מיד לשאול: "מה עם החצי השני?"...

הסביבה רגילה לראות את התאומים יחד. תאומים מעוררים בדרך כלל עניין רב, מושכים את העין: עגלה כפולה, שני פעוטות בני אותו גיל בדיוק והאטרקטיביות עולה עוד יותר כאשר יש דמיון פיזי רב ביניהם - אז הם בכלל נראים לסביבה כאיזה גימיק. מכיוון שאנשים רבים תמיד רואים אותם ביחד, לעיתים הם אינם מנסים, או אינם מצליחים להבדיל ביניהם. הדבר מובן מאליו כאשר מדובר בתאומים זהים, אולם לפעמים מדובר בשני ילדים שונים מאד במראה שלהם, אולם הסביבה רגילה תמיד להתייחס אליהם כצמד, מבלי לעצור וללמוד את הפרטים מי הוא מי. בגן של בנותיי התאומות הייתה מורה לחוג מסוים (שהיא בעצמה תאומה). היא סיפרה שלא ידעה שהן תאומות והכירה כל אחת בשמה. מהרגע שצוות הגן סיפר לה שמדובר בתאומות, היא התחילה להתבלבל ביניהן...

נחזור לתמונה שתוארה קודם, שבה סוף סוף זוכה אחד התאומים להיות "אחד על אחד", כלומר לשכוח לרגע שיש איזה אח שנמצא איתו כמעט כל הזמן. במקום לקבל את מלוא תשומת הלב מאותו דוד או שכנה שרואים אותו, מפנים אליו שאלה שאינה מתייחסת אליו, אלא דווקא לאח שנשאר מאחור: "מה עם החצי השני?"... ברור הדבר שההתעניינות במקומה ונעשית בתמימות, אולם חשבו על כך שחוץ מתאומים, בדרך כלל איננו נוהגים לראות מישהו ולשאול אותו על מישהו שקשור אליו שאינו נמצא במקום. לא נראה ילד ונשאל אותו היכן אביו, או אחיו הבכור, לא נראה גבר ונשאל אותו היכן אשתו... ברור לנו שכל אחד עומד בפני עצמו. למה אם כן אנחנו לא לוקחים הנחה זו בחשבון כשרואים תאומים? אמנם הם שוהים זמן רב ביחד, אולם, האם הם חייבים להיות יחד?

דוגמה לכך ראיתי בסיום חגיגי של חוג ספורטיבי כלשהו. כל ילד נקרא בשמו למאמן, קיבל תעודה, לחיצת יד וכמובן מחיאות כפים מכל ההורים. בין בוגרי החוג היו זוג תאומים. המאמן, בתמימות ללא ספק, קרא לשניהם יחד ולא איפשר לכל אחד להיות הכוכב לבדו, דבר שבהיותך תאום, קשה לך להגיע אליו במילא. המאמן קרא להם ביחד, אולם אחד הילדים היה באולם והגיע והשני היה באותו רגע במקום אחר ולא שמע. המאמן, במקום לתת את התעודה לתאום שהגיע, שאל אותו "איפה אחיך?" הוא כמובן לא ידע וגם לא אמור לדעת. ואז המאמן אמר לו לקרוא לאחיו. כך נגמר טקס התעודות מבלי שאף אחד מהם זכה לקבל את התעודה מול כולם, כאשר אחד מהם בהחלט עשה מה שהיה אמור לעשות. למה קופח? רק בגלל שהוא תאום? לא מספיק קשה לו גם ככה? חשוב לציין כי בין המסיימים היו גם אחים, אולם הם לא הוזמנו יחד.

אין לי ספק שכל המצב הזה נעשה בתום לב וגם לא בלט לעין לאף אחד מהמשתתפים או ההורים חוץ ממני, אם לתאומות, פסיכולוגית, העוסקת בנושא. אולם דווקא בשל חוסר המודעות הזו, חשוב לי לשלוח מסר מחנך לסביבה - התאומים אינם שני חצאים של שלם - הם שני עולמות שלמים, העומדים כל אחד בזכות עצמו, שפשוט נולדו יחד!

לכן, אם אתם רואים תאום אחד ללא אחיו, בבקשה, אל תתייחסו אל מי שלא נמצא - התייחסו אל מי שנוכח, כפי שבוודאי הייתם עושים מול כל אדם אחר העומד מולכם. ותחשבו על זה...