הנכדים מרעישים, הסבא מגזים, היין נשפך, הראש מנופח. לפי הבלאגן הזה נראה שכבר היה עדיף להישאר במצריים. מחפשים מפלט מהסדר? תשמעו קודם מה חכמת הקבלה אומרת על פסח
המשפחה המורחבת מתכנסת סביב שולחן החג. סבא שמואל בראש, כרגיל, מנופף לשווא בחוברת ההגדה (הגרסה המקוצרת), ודופק על השולחן בגביע הפלסטיק, במאמץ נואש להשתיק מעט את ההמולה המתחוללת סביבו.
נכדיו המשועממים מחרישים את אוזניו (החירשות ממילא) בצווחות קולניות, רוקעים ברגליהם, מתרוצצים הלוך ושוב בין הכיסאות, ומחרבים לאט ובשיטתיות את הבית.
"מתי הם יירגעו כבר?" הוא נאנח, ומנסה להצית מחדש את שירת "עבדים היינו" בגרון ניחר. הדודה קלרה מצידה, ממשיכה בשליפה סדרתית של מטליות לחות, בניסיון למחות את אגלי הזיעה הקרה שמציפים את מצחה. אבינועם, בנה הבכור, ואשתו חיה, מפהקים יחדיו את הפיהוק העשירי שלהם הערב, ועדיין לא הגענו לדף הראשון של ההגדה. בסתר ליבם מייחלים כולם שמחלת השכחה של סבא שמואל תכריע אותו, תסייע בקיצור הטקס המייגע של קריאת ההגדה של פסח, ותקרב את שעת הסעודה. אחרי הכול, יש עוד נסיעה מתישה הביתה בפקקים...
נשמע לכם מוכר? סימן שגם אתם מרגישים בפסח קצת אבודים.
"תנו לנו לבנות פירמידות בשקט", נשמעים היום קולות רבים. עזבו אותנו מפסטיבל הניקיונות והקניות הכפייתי, שחררו אותנו ממלתעות הספונג'ה המחניקות, מצביטות המלקחיים של הדודה קלרה, ומהשילוב ההרסני של כרפס וחרוסת בין שתי מצות. ושמישהו אחר ימצא את האפיקומן השנה, אנחנו נלך על חבילת נופש מוזלת לאנטליה או לשופינג בלונדון, תודה רבה.
בישראל המודרנית, ניסן 2008, "להישאר או לא להישאר?" היא השאלה שמובילה את טבלת הרייטינג הקושיות של פסח...
אז מה עושים? מבטלים? נוסעים לחו"ל? אולי נעלה לצימר בצפון?
לפי מד ה"פיהוק-מטר" המשפחתי וקולות המחאה הגוברים, כנראה שהתשובה חיובית.
אבל חכמת הקבלה מנסה להשיב מלחמה שערה, ולטעון כי חג האביב הוספד בטרם עת. נכון, צריך לנער מעליו את אבק השכחה, להזים את המיתוסים ולחשוף את התכנים האמיתיים והמפתיעים שחבויים בתוכו, ואז הכול ייראה אחרת.
תגלית מרעישה מספר 1:
בכל זאת, יש בנו משהו מיוחד...
ודאי שמתם לב לעובדה, שאין עוד עם בתולדות האנושות שהצליח לספוג מנה כל כך גדושה של מכות, ייסורים, גזירות וגירושים. לא פלא שאם היה אפשר, כנראה שרבים היו בורחים מכאן, וכמה שיותר רחוק. הבעיה היחידה היא, שאין לנו לאן. אפשר למצוא איזה חבל ארץ נידח באוגנדה או אי נחמד בקריביים... השאלה היא ממה בדיוק אנחנו בורחים, מעצמנו?
מבלי להיכנס לביטויים גדולים שמעוררים אסוציאציות אחרות, עם ישראל נוסד מקבוצת מקובלים שהלכה והתרחבה. תפקידו הוא לממש את החכמה על עצמו, להתעלות ולפרוח, ולחלוק את הידע הזה עם כלל האנושות, כדי שלכולם יהיה טוב.
תגלית מרעישה מספר 2:
מצרים היא לא מה שחשבתם.
כשהמקובלים מדברים על "מצרים", הם אינם מתכוונים למולדתה של זמרת הנשמה אום כול-תום, וגם לא לאותה ממלכה עתיקה שממנה נסנו באחד הלילות החמים לפני 5,000 שנה.
המושג מצרים, הוא שם קוד המתאר צורת קיום אגואיסטית, שמכתיבה את כל הפעולות והמחשבות שלנו בעולם הזה. צורת קיום זו מבוססת על הרצון להפיק תענוג בכל צורה אפשרית, אפילו על חשבון הזולת, והיא הגיעה לשיא פריחתה במאה העשרים ואחת. אנו מוצאים את עצמנו היום משועבדים יותר מתמיד לטבע האגואיסטי, שהולך ומשחית כל חלקה טובה בחיינו.
בהתאם לכך, סיפור יציאת מצרים איננו עוד סיפור היסטורי חביב, אגדה צבעונית או מיתולוגיה פגאנית. יציאת מצרים מסמלת תהליך פנימי עמוק המתרחש בכל אחד מאיתנו. אם תרצו, סיפור יציאת מצרים הוא אוסף של נקודות ציון על מפת הדרכים הפרטית של האדם.
תגלית מרעישה מספר 3:
יש תקווה!
לעם ישראל יש מצפן פנימי מיוחד, שיכול להוביל אותו בבטחה רבה עד לנקודת הסיום של המסע. כדי להשתמש בו, עלינו לקודד אותו למטרה הנכונה.
עוד סוף שבוע בצימר עם ג'אקוזי מרווח בצפון או חופשת סקי מדומה בשוויץ יענגו אותנו לרגע, אבל ממש לא ישנו את מצבנו.
העבדות האמיתית והיחידה היא העבדות לאגו, אומרים המקובלים, והמשימה שלנו היא למצוא את הדרך להתעלות מעליו. השיטה נמסרה לנו לראשונה על ידי משה רבנו בהר סיני, וכעת הגיע הזמן לנער מעליה את האבק, ולמצוא את המתאם ללבבות שלנו. אם נעשה זאת, ייפתח בפנינו עולם רוחני, שלם ונצחי. עולם שחוקי האהבה והנתינה ללא תנאי שורים בו.
"עבדים היינו" שר סבא שמואל בהתמדה, בזמן שכדורי הקניידלך של נכדיו מתעופפים סביבו.
עבדים גם היום, אומרת הקבלה, אך נועדנו להיות בני חורין. על אמת. אין צורך להתייאש ולברוח. צריך רק לפקוח את העיניים, להחיות את שרירי הלב - המצפן הרוחני שברשותנו - ולהתחיל לצעוד יחד בנתיב הגילוי של העולם הרוחני.
מאמרים נוספים בנושא פסח
המשפחה המורחבת מתכנסת סביב שולחן החג. סבא שמואל בראש, כרגיל, מנופף לשווא בחוברת ההגדה (הגרסה המקוצרת), ודופק על השולחן בגביע הפלסטיק, במאמץ נואש להשתיק מעט את ההמולה המתחוללת סביבו.
נכדיו המשועממים מחרישים את אוזניו (החירשות ממילא) בצווחות קולניות, רוקעים ברגליהם, מתרוצצים הלוך ושוב בין הכיסאות, ומחרבים לאט ובשיטתיות את הבית.
"מתי הם יירגעו כבר?" הוא נאנח, ומנסה להצית מחדש את שירת "עבדים היינו" בגרון ניחר. הדודה קלרה מצידה, ממשיכה בשליפה סדרתית של מטליות לחות, בניסיון למחות את אגלי הזיעה הקרה שמציפים את מצחה. אבינועם, בנה הבכור, ואשתו חיה, מפהקים יחדיו את הפיהוק העשירי שלהם הערב, ועדיין לא הגענו לדף הראשון של ההגדה. בסתר ליבם מייחלים כולם שמחלת השכחה של סבא שמואל תכריע אותו, תסייע בקיצור הטקס המייגע של קריאת ההגדה של פסח, ותקרב את שעת הסעודה. אחרי הכול, יש עוד נסיעה מתישה הביתה בפקקים...
נשמע לכם מוכר? סימן שגם אתם מרגישים בפסח קצת אבודים.
"תנו לנו לבנות פירמידות בשקט", נשמעים היום קולות רבים. עזבו אותנו מפסטיבל הניקיונות והקניות הכפייתי, שחררו אותנו ממלתעות הספונג'ה המחניקות, מצביטות המלקחיים של הדודה קלרה, ומהשילוב ההרסני של כרפס וחרוסת בין שתי מצות. ושמישהו אחר ימצא את האפיקומן השנה, אנחנו נלך על חבילת נופש מוזלת לאנטליה או לשופינג בלונדון, תודה רבה.
בישראל המודרנית, ניסן 2008, "להישאר או לא להישאר?" היא השאלה שמובילה את טבלת הרייטינג הקושיות של פסח...
אז מה עושים? מבטלים? נוסעים לחו"ל? אולי נעלה לצימר בצפון?
לפי מד ה"פיהוק-מטר" המשפחתי וקולות המחאה הגוברים, כנראה שהתשובה חיובית.
אבל חכמת הקבלה מנסה להשיב מלחמה שערה, ולטעון כי חג האביב הוספד בטרם עת. נכון, צריך לנער מעליו את אבק השכחה, להזים את המיתוסים ולחשוף את התכנים האמיתיים והמפתיעים שחבויים בתוכו, ואז הכול ייראה אחרת.
תגלית מרעישה מספר 1:
בכל זאת, יש בנו משהו מיוחד...
ודאי שמתם לב לעובדה, שאין עוד עם בתולדות האנושות שהצליח לספוג מנה כל כך גדושה של מכות, ייסורים, גזירות וגירושים. לא פלא שאם היה אפשר, כנראה שרבים היו בורחים מכאן, וכמה שיותר רחוק. הבעיה היחידה היא, שאין לנו לאן. אפשר למצוא איזה חבל ארץ נידח באוגנדה או אי נחמד בקריביים... השאלה היא ממה בדיוק אנחנו בורחים, מעצמנו?
מבלי להיכנס לביטויים גדולים שמעוררים אסוציאציות אחרות, עם ישראל נוסד מקבוצת מקובלים שהלכה והתרחבה. תפקידו הוא לממש את החכמה על עצמו, להתעלות ולפרוח, ולחלוק את הידע הזה עם כלל האנושות, כדי שלכולם יהיה טוב.
תגלית מרעישה מספר 2:
מצרים היא לא מה שחשבתם.
כשהמקובלים מדברים על "מצרים", הם אינם מתכוונים למולדתה של זמרת הנשמה אום כול-תום, וגם לא לאותה ממלכה עתיקה שממנה נסנו באחד הלילות החמים לפני 5,000 שנה.
המושג מצרים, הוא שם קוד המתאר צורת קיום אגואיסטית, שמכתיבה את כל הפעולות והמחשבות שלנו בעולם הזה. צורת קיום זו מבוססת על הרצון להפיק תענוג בכל צורה אפשרית, אפילו על חשבון הזולת, והיא הגיעה לשיא פריחתה במאה העשרים ואחת. אנו מוצאים את עצמנו היום משועבדים יותר מתמיד לטבע האגואיסטי, שהולך ומשחית כל חלקה טובה בחיינו.
בהתאם לכך, סיפור יציאת מצרים איננו עוד סיפור היסטורי חביב, אגדה צבעונית או מיתולוגיה פגאנית. יציאת מצרים מסמלת תהליך פנימי עמוק המתרחש בכל אחד מאיתנו. אם תרצו, סיפור יציאת מצרים הוא אוסף של נקודות ציון על מפת הדרכים הפרטית של האדם.
תגלית מרעישה מספר 3:
יש תקווה!
לעם ישראל יש מצפן פנימי מיוחד, שיכול להוביל אותו בבטחה רבה עד לנקודת הסיום של המסע. כדי להשתמש בו, עלינו לקודד אותו למטרה הנכונה.
עוד סוף שבוע בצימר עם ג'אקוזי מרווח בצפון או חופשת סקי מדומה בשוויץ יענגו אותנו לרגע, אבל ממש לא ישנו את מצבנו.
העבדות האמיתית והיחידה היא העבדות לאגו, אומרים המקובלים, והמשימה שלנו היא למצוא את הדרך להתעלות מעליו. השיטה נמסרה לנו לראשונה על ידי משה רבנו בהר סיני, וכעת הגיע הזמן לנער מעליה את האבק, ולמצוא את המתאם ללבבות שלנו. אם נעשה זאת, ייפתח בפנינו עולם רוחני, שלם ונצחי. עולם שחוקי האהבה והנתינה ללא תנאי שורים בו.
"עבדים היינו" שר סבא שמואל בהתמדה, בזמן שכדורי הקניידלך של נכדיו מתעופפים סביבו.
עבדים גם היום, אומרת הקבלה, אך נועדנו להיות בני חורין. על אמת. אין צורך להתייאש ולברוח. צריך רק לפקוח את העיניים, להחיות את שרירי הלב - המצפן הרוחני שברשותנו - ולהתחיל לצעוד יחד בנתיב הגילוי של העולם הרוחני.
מאמרים נוספים בנושא פסח
קבלה לעם אתר התוכן הגדול והמקיף ביותר בנושא קבלה: שיעורי קבלה און-ליין, למתחילים ולמתקדמים, סרטים, תוכניות וקליפים מערוץ הקבלה"מתחברים לטוב" 66 ב-YES וב-HOT
