מכתר למלכות 

מי מאיתנו לא שמע על "השם הקדוש"? השם שאסור לבטא לשווא בקול רם ואפילו בלחישה

וגם כשכותבים אותו מקפידים להפריד בין אותיותיו: י-ה-ו-ה. אבל, האם שאלנו פעם את עצמנו מהו מקור השם הזה ומה כל כך מיוחד בו?

בתהליך בן ארבעה שלבים מלמדת חכמת הקבלה את התהוותו של השם הקדוש, שהיא גם התפתחותו של הנברא, ומתארת את השימוש שעושים בו המקובלים בדרכם הרוחנית. שלבי התפתחות אלו מכונים בפי המקובלים "ד' הבחינות של האור הישר".

קוצו של יו"ד
חכמת הקבלה מספרת לנו שבטרם נברא העולם, היה קיים רק הבורא לבדו, תכונת הנתינה. את תכונה זו מכנים המקובלים, "שורש" או ספירת "כתר", וייצוגו בשם הקדוש הוא קוצו של י'.

המקובלים ממשיכים ומספרים לנו שתכונת הבורא היא נתינה מוחלטת, ולכן הוא ברא את הנברא כדי שיוכל למלא אותו בשפע ובתענוגים. הנברא הוא הדבר היחיד שברא הבורא ולכן הוא מותאם במבנהו באופן מושלם לקבלת כל השפע שתוכנן עבורו. בריאת הנברא הינה השלב הראשון בהתפתחותו ולכן הוא מכונה, "בחינה א" או ספירת "חכמה". השלב הזה מיוצג בשם הקדוש באות י'.

במפגש בין הבורא לבין הנברא, מרגיש הנברא תענוג עילאי, אך בנוסף לתענוג זה מתגלה בו הרגשה חדשה שאותה לא הרגיש קודם לכן - הרגשת נותן התענוג. כשגילה הנברא שמעבר לתענוג העצום שחש יש גם נותן, שברא אותו והעניק לו את כל השפע, התעורר בו רצון נוסף - להיות נותן, בדומה לבורא. דומה הדבר לאדם עשיר שמ?ס?פ??ק לאדם עני את כל מחסורו, וכששואל העשיר את העני, "נתתי לך כל מה שיש לי, מה עוד אוכל לתת לך כדי לשמח אותך?", עונה לו העני: "אני רוצה להיות כמוך - נותן".

כך, מתוך היחס שפיתח כלפי נותן התענוג, נולד השלב השני בהתפתחות הנברא. הוא הרגיש לראשונה שיש כוח חיצוני שרוצה לתת לו, ולכן מתעורר בו רצון להידמות לבורא. רצון זה מכונה, "בחינה ב" או ספירת "בינה", והוא מיוצג בשם הקדוש באות ה'.

הנברא נותן לבוראו
לאחר שהתעורר בו הרצון החדש, החל הנברא לחפש דרכים שבהן יוכל לתת לבורא. אולם כאן נשאלת השאלה: האם הבורא זקוק למשהו מצד הנברא? הרי הוא רוצה שהנברא יקבל ממנו את התענוג ולא יותר מכך. מתוך הכרת רצונו של הנותן, הנברא לומד כיצד בכל זאת אפשר לתת לבורא, ובסוף התהליך, מוצא פתרון לשאלתו. הוא מחליט לקבל את השפע כדי לגרום בכך הנאה לבורא, ובזה להידמות לו ולתת לבורא, כפי שהבורא נותן לו. כך נוצר שלב שלישי בהתפתחות הרצון שנקרא "בחינה ג", ספירת "תפארת" או "זעיר אנפין" (בארמית - פנים קטנות). רצון זה, מיוצג בשם הקדוש באות ו' .

לאחר שחווה הנברא לראשונה את פעולת הנתינה, נוצר בו רצון ליהנות ממעמד הבורא. את המעמד הזה הוא גילה בעת שביצע פעולת נתינה בדומה לבורא, לשורש. עתה הוא מרגיש שהוא עצמו רוצה להיות ממש כמו הבורא. זהו השלב הרביעי בהתפתחות הנברא, לכן הוא נקרא "בחינה ד" או "מלכות" ומיוצג בשם הקדוש על ידי האות ה' התחתונה.רק בשלב זה נבחן רצון הנברא לשלם, כי בחינה זו מוכנה לקבל מהבורא את כל השפע שהכין עבורה.

ההשגה הגבוהה ביותר
המלכות מקבלת את השפע שמגיע אליה מבחינת הכתר דרך כל הבחינות הקודמות לה. לכן היא מרגישה ומבינה את יחסו של הבורא אליה באופן מושלם. ביטוי יחסו "הטוב והמיטיב" של הבורא לנברא, מכונה "השם הקדוש". אך עלינו להבין שאין מדובר בהשגה של דבר כלשהו המצוי מחוץ לנברא.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שכל המציאות שאותה אנו משיגים, הן הגשמית והן הרוחנית, קיימת בתוכנו ולא מחוצה לנו. את התרשמויותינו מהמציאות אנו מכנים בשמות שונים. גם את הבורא מכנים המקובלים בשמות לפי התרשמותם ממנו. אם כן, השם י-ה-ו-ה הוא ביטוי להשגה הגבוהה ביותר שיכול להשיג הנברא את הכוח העליון, את הבורא, וכל שאר השמות מהווים השגה חלקית.

מטרת הבריאה היא שהנברא יגיע לגילוי השמות הקדושים בעזרת עבודה פנימית, רוחנית, ובכך יכין מקום לבורא למלא בשפע את נשמתו. השיטה שמלמדת את הנברא כיצד להפוך לכלי שבו יוכל להתגלות הבורא, נקראת חכמת הקבלה.