כאשר הילדים נמצאים אצל האב או האם כלומר, במשמורת של אחד ההורים, נשארת להורה השני הזכות לבקר את הילדים ולראות אותם.
ההסכם על אופן סדרי הראיה יכול להיקבע על ידי הצדדים עצמם, על ידי בית המשפט או בית הדין, אם הצדדים אינם מסוגלים להגיע להסכמה בנושא זה ביניהם. נהוג שעובדת סוציאלית מתערבת כאשר קיים ויכוח על משמורת או על סדרי ראיה, והמפגשים נקבעים בהתאם להמלצותיה המוגשות בתסקיר סעד.
לעיתים נדרשת חוות דעתו של פסיכולוג מומחה גם לנושא מפגשי הילד או הילדים עם ההורה שאינו משמורן. הפניה לפסיכולוג נעשית ביוזמת בית המשפט או על פי בקשה של אחד ההורים.
סרבנות קשר- או תסמונת הניכור ההורי כבר קרו בעבר מקרים בהם על סמך גישת "הניכור ההורי", פסק בית משפט שילד יהיה במשמורת האב.
"תסמונת הניכור ההורי" (Parental Alienation Syndrome) או "סרבנות קשר" עוצבה על ידי ריצ'רד גרדנר, פסיכיאטר אמריקני, שפיתח תאוריה זו.
אלו מקרים קיצוניים למדי בהם בשל הסתה קשה של הורה אחד מנתק הילד את הקשר עם ההורה השני, ממאן לפגוש בו ומסרב להיות עמו בקשר ובסופו של דבר הופכים הילדים להיות "סרבני קשר" או "בנים מורדים".
התפיסה הרווחת היא שהורה המונע קשר כזה הינו הורה שאינו מודע לצרכים של הילד ואינו רגיש להם ובשל כך אינו יכול לתפקד כהורה משמורן טוב ועדיף לילד לגדול אצל הורה שיאפשר קשר עם שני ההורים ולא ימנע קשר בינו לבין ההורה האחר.
לינה אצל ההורה שאינו משמורן
אין קביעה שיפוטית חד משמעית, לגבי לינה אצל ההורה שאינו משמורן, כאשר מדובר בילד בגיל צעיר מאד. דעות שופטי בית המשפט לענייני משפחה אינן אחידות. ישנם שופטים הטוענים שמגיל חצי שנה עד שנה יכול ילד לבלות לילה בבית ההורה השני, וישנם שופטים הסבורים כי ילד יכול לבלות עם ההורה האחר סוף שבוע רצוף הכולל לינה, רק עם הגיעו לגיל שנתיים או שלוש.
גם הפסיכולוגים העוסקים בנושא חלוקים ביניהם בסוגיה זו. חשוב לציין שכל מקרה הוא לגופו, וישנם מקרים בהם הדבר לטובת הילד ללון אצל ההורה האחר, וישנם מקרים בהם אין להפרידו ללילה מההורה אליו הוא רגיל.
פעמים רבות מתקיים מאבק בין ההורים על נושא הלינה. אמהות רבות (שבדרך כלל הן ההורה המשמורן) בדעה שילד מתחת לגיל מסוים אינו צריך לישון אצל אביו. אחרות עושות בכך שימוש ורואות בסדרי הראייה בכלל ובלינה בפרט "נשק" כנגד האב. סיטואציה כזו אינה מטיבה עם הילדים.
מחלוקת בין הורים אגב הליך הגירושין לא אמורה לפגוע בילדים, אך לפעמים בלהט הויכוח והסערות הרגשיות נדחקת טובת הילדים וכל הורה רואה רק את האינטרס הצר שלו.
על פי ההלכה הפסוקה חשוב מאד שילד יהיה בקשר עם שני הוריו ויש משמעות רבה לסדרי ראייה קבועים, רצופים ומסודרים בין הילד לבין ההורה שאינו משמורן. במקרים קיצוניים מתקיימת העברת משמורת מההורה המגדל את הילד להורה השני, אם בית המשפט נוכח לדעת שההורה המשמורן מונע בצורה אקטיבית כל קשר בין הילד לבין ההורה השני ומדיח את הילד בצורה קיצונית וחמורה כנגד ההורה השני.
כאמור, אלו הם רק מקרים קיצוניים ורק במקרים מעטים, עד כה, קבע בית המשפט כי ילד יעבור מהורה אחד לשני רק מפני כך שההורה המשמורן אינו מאפשר קשר סביר ומפגשים עם הילד.
