שאריות פתוגן 

כמה פעמים שמעתם את המשפט: "הייתי חולה, המחלה עברה אבל מאז אני____"? (השלימו את החסר – שיעול/ ליחה/ נזלת/ אף סתום וכו').
רבים מהמטופלים המתלוננים על תופעה זו לא סבלו מבעיות במערכת הנשימה מעולם ונחשבו עד אז לבריאים בדרך כלל.
תופעה זו נפוצה מאוד, אז איך קורה שמחלימים ממחלה בלי להחלים?

תסמונת זו זכתה ברפואה הסינית בשם "תסמונת שאריות פתוגן" והתנאי להיווצרותה הוא חולשה יחסית של האנרגיה החיסונית אשר זורמת בין העור לשרירים, מגנה על הגוף מפני חדירת מחוללי המחלה ונלחמת בהם בעת התקפת המחלה, ועכשיו נתחיל מהתחלה:

ששת הגפ"ח והצ' החיסוני

חכמינו הסינים זכרונם לברכה (או בקיצור חסז"ל J) התייחסו לתנאי מזג אוויר מסוימים כפתוגנים חיצוניים, כלומר, גורמים חיצוניים לגוף אשר עלולים בתנאים מסוימים לחולל בו מחלות. אלה קיבלו את הכינוי גפ"ח- גורמים פתוגניים חיצוניים והם: רוח, קור, חום, לחות, יובש, אש (מצב קיצוני של חום) והם נחשבים בעלי פוטנציאל לחולל מחלה כשהם מתבטאים בקיצוניות או כשהם מופיעים שלא בזמנם- כמו שרב בחורף.

במקביל זורמת בגוף אנרגיה חיסונית בשם WEI QI אשר אמורה להגן על הגוף מחדירת גפ"ח ולהלחם בגפ"ח בזמן תחילת היווצרות מחלה.
כשהגוף בא במגע עם אחד מששת הגפ"ח שתיארנו מקודם המנסה לחדור לגוף, מתחילה "מלחמה" בין אותו גפ"ח ו- WEI QI. מספיק שבאותו רגע בלבד, ה- WEI QI יהיה חלש באופן יחסי לגפ"ח כדי לאפשר לו לחדור אל השכבה החיצונית של הגוף (בין העור לשרירים) ולחולל מחלה. מחלות אלו אשר נוצרות בשכבה החיצונית של הגוף מתבטאות בדרך כלל כשפעת או התקררות בדרגות חומרה מגוונות.
מחלות כגון אלו ידועות כחולפות מאליהן לאחר תקופה קצרה של התבטאות חריפה של הסימפטומים ורובנו מתנהלים בזמן מחלה כזו מתוך אמונה וידיעה שהיא תחלוף מבלי שעלינו לנקוט פעולות מיוחדות ואכן כך קורה בחלק מהמקרים. עם מחלות אלו נמנות שפעת, התקררות ועוד.

במקרים אחרים, כשהאנרגיה החיסונית או הכללית חלשה, מחולל המחלה עוזב את הגוף אך שאריות ממנו נשארות וחודרות לשכבה עמוקה יותר של הגוף, שאריות אלו יתמקמו במקום חלש במיוחד, יחלישו אותו עוד יותר ויצרו סימפטומים כמו שיעול שלא מפסיק/ ליחה עקשנית/ נזלת אלרגית/ אף סתום וכו'.
שאריות הפתוגן יתבצרו חזק יותר ככל שהזמן חולף ויקבעו את הסימפטומים החדשים אשר עלולים להפוך למצב כרוני. כדי לפתור בעיה מסוג זה יש לזכור את העיקרון הטיפולי החשוב ביותר במקרים כאלו- סילוק שאריות פתוגן מהגוף, ורק אז ניתן באמת לטפל ביעילות במצב שנוצר כמו הפסקת שיעול או פתיחת אף סתום וכו'.

דוגמא קלאסית, אם כי קשה, היא מחלת הנשיקה- מונומוקלאוזיס אשר מתבטאת בחלק מהפעמים כמחלה סוערת ולפעמים החולה מבלבל בינה לבין שפעת, שנגרמת על ידי שני וירוסים אלימים מאוד- אפשטיין בר וציטומגל.
לאחר תקופה סוערת של המחלה המלווים בחום (לעיתים חום נמוך בלילה), עייפות וחולשה גדולה מאוד, כאבי גוף ושרירים והגדלה של הטחול והכבד, עלולים להשאר שיירי מחוללי המחלה ולגרום לתסמונת עייפות כרונית או גלי חום, שיעול ותופעות נוספות.
במיוחד לאחר מחלה כזו יש לקבל טיפול שיסייע להתאושש ממנה ולהחזיר לגוף את האנרגיות, שאם לא, עלולות התופעות להשתרש.