כרוכבת קטנוע, ידעתי תמיד על הסכנה הטמונה בנסיעה על דו גלגלי, אבל איכשהו תמיד הדחקתי את המחשבה הזו. כשהרופא אמר ביובש- "שבר בקרסול, את צריכה ניתוח. לא תוכלי לדרוך לפחות 6 שבועות על הרגל"- וגיבס אותי כשעה לאחר התאונה, שכבתי שם ולא יכולתי להפסיק לבכות. הרגשתי שהשמיים נפלו. איך אסתדר בלי ללכת? איך אתפרנס? איך אתפקד בבית? לא ידעתי אז, ששישה שבועות הם רק תחילתו של התהליך.
השבועות הראשונים
לאחר שבועיים עברתי את הניתוח ? 2 מסמרים שחיברו את הפטישון הפנימי השבור לעצם הטיביה (אחת מעצמות השוקה). ד"ר אמיר רובין, המנתח הנהדר שלי השאיר אותי ללא גבס למזלי ואמר שתוך 3 שבועות אוכל להתחיל להניע את הרגל ללא דריכה.
חיכיתי בחוסר סבלנות לרגע בו אוכל להתחיל להניע את הרגל ולהתקדם בשיקום. בינתיים התיידדתי עם הקביים והתחלתי להתרגל למצב הקיים. בתור מדריכת פילאטיס שעוסקת בשיקום, הבנתי את משמעות המצב שלי לעומקו.
הדברים המיידיים שעמדו לפני:
- חיזוק השרירים הנדרשים להליכה על הקביים.
הכאבים בידיים ובשכמות בימים הראשונים היו בלתי נסבלים. התמקדתי בתנועתיות
השכמות כדי לשחרר את הכאב.
- מכיוון שהרגל הייתה למעלה כל הזמן סבלתי מכאבי גב תחתון ובמפרק הירך שהיה כל הזמן בכפיפה. לכן התחלתי לעבוד על הקלה בכאב שם, על ידי תנועתיות בעמוד השדרה ובמפרק הירך.
- השרירים בהם משתמשים כדי ללכת, מתנוונים כאשר לא הולכים. חרדתי מכך חרדה גדולה, הלא הגוף שלי הוא המקצוע שלי ותמיד בשיא הכושר, לכן המשכתי לחזק את שרירי הירך והעכוז מסביב למפרקי הירך והברך שכן היה לי מותר להניע.
- הפחד מאיבוד הכושר היה גדול מאוד ? לכן המשכתי לחזק ככל שיכולתי את שרירי הידיים והבטן עם דגש על שרירי הליבה (core).
- אני מחפשת תנוחות חלופיות לתרגילים ? תנוחות ללא כאב, תנוחות בהן נוח לי.
- התמודדות עם הזמן הפנוי ותחושת איבוד השליטה על חיי ? אימון יומיומי החזיר לי את תחושת השליטה על החיים ועל הגוף, הרגשתי שלמרות שאני יושבת או שוכבת רוב היום עדיין אני מניעה את הגוף ומכינה אותו להמשך התהליך.
3 שבועות לאחר הניתוח (5 שבועות לאחר הפציעה)
מלאך נוסף נכנס לחיי ? הפיזיותרפיסט תמיר דקל שמתחיל ללמד אותי איך להחזיר את התנועה בכף הרגל. 5 שבועות לאחר הפציעה ותנועות בסיסיות של פוינט, פלקס, תזוזה של הבהונות והנעת כף הרגל מימין לשמאל, חדשות לי לגמרי כאילו מעולם לא ידעתי לבצע אותם. למזלי תמיר הוא גם מורה לפילאטיס כך שיש לנו שפה משותפת ואני מתייעצת איתו לגבי אלו תרגילים מתאימים לי מהרפרטואר של פילאטיס.
אני ממשיכה להתאמן בשלב הזה:
- מתחילה לעבוד על התנועות בכף הרגל. בכף הרגל המון עצמות, שרירים ומפרקים בהם תנועות עדינות. המבנה של כף הרגל משלב יכולת תנועה ויציבות ונועד לכך, שנוכל להתאים עצמנו למשטחים השונים עליהם אנחנו נמצאים במהלך היום. את כל אותן התנועות הקטנות אני לומדת מחדש.
- עובדת על החזרת טווח התנועה במפרק הקרסול.
- ממשיכה לחזק את שרירי הרגל. בשלב הזה כבר יש אטרופיה של שרירי הרגל הפצועה והיא כמעט חצי מגודלה, מה שכמובן מדרבן אותי להמשיך לאמן את שרירי הרגל בכדי לבלום את התדרדרות השריר. קשה לתאר את תחושת הדיכאון למישהי כמוני שרגילה להיות חטובה ובשיא הכושר ויום אחד לגלות שבזמן כל כך קצר הרגל שלה איבדה את כל השרירים והיא נכה.
- ממשיכה לאמן במרץ את החלקים הבריאים בגוף כדי לא להרגיש מנוונת ובכדי לשמור על הכושר.
6 שבועות לאחר הניתוח (חודשיים מאז הפציעה)
הרגע לו ציפיתי מגיע ואיתו התמודדויות חדשות.
ד"ר רובין מאשר להתחיל לדרוך על הרגל (אם הייתי יכולה הייתי מחבקת אותו) ואני ותמיר דקל מתחילים בתרגילים חדשים. פתאום אני מבינה שאני רק בתחילת הדרך ואני צריכה ללמוד ללכת מחדש. אני עדיין עם קביים ועוד ייקח לי זמן להיפטר מהם.
בתפריט האימונים:
- להרגיל את הקרסול לשאת את המשקל שלי.
- ללמד את הגוף להעביר משקל מרגל לרגל.
- לחזור לטווח תנועה בקרסול בכל המישורים (תרגילי כוח ומתיחה).
- להמשיך לחזק את שרירי העכוז והירך. בשלב הזה אני מבינה עד כמה השרירים האלה לוקחים חלק בהליכה, עליה במדרגות וייצוב הגוף בתנועה בגפיים תחתונות.
10 שבועות לאחר הניתוח (3 חודשים מיום התאונה)
אני עולה על הקטנוע בפעם הראשונה, בדרך ל"יד שרה, להחזיר את הקביים. בדמעות של התרגשות אני מוסרת אותם לאחת המתנדבות ובקול חנוק אומרת "שהחיינו והגיענו לזמן הזה".
בשלב הזה אני צולעת עדיין צליעה די קשה, הרגל כואבת בכל צעד אבל כל יום ההליכה שלי משתפרת והכאב נחלש.
האימון שלי:
- המשך עבודה על טווח תנועה. מסתבר שזה החלק הקריטי ביותר בשלב זה.
- המשך חיזוק שרירי הרגליים אבל בתוספת נשיאת משקל.
- עבודה על משטחים לא יציבים כדי לאתגר את העצבים במפרק הפגוע.
- ממשיכה בתרגילים לשאר הגוף.
8 חודשים אחרי הפציעה
חזרתי לתפקוד מלא וממשיכה בשגרת האימונים מלפני הפציעה עם דגש על גפיים תחתונות. אני עדיין בכאבים אבל הבטיחו לי שעם הזמן זה ייעלם. עדיין לא יכולה לרוץ אבל חולמת על זה בלילות ומייחלת ליום הזה.
אז מה למדתי?
כמי שהמקצוע שלה הוא שקום בפילאטיס אני מבינה היום איך לעזור לאנשים שהתפקוד שלהם נפגע. כולם רוצים להרגיש בריאים וחטובים וזקוקים לתקווה שיחזרו לעשות מה שיכלו קודם. אני מבינה שכדאי לי לחפש את המקום נטול הכאב וממנו להתאמן.
מעבר לחיזוק האזור הפגוע עלי כמטפלת לברר אלו איברים מושפעים מהשינוי בתפקוד הנורמאלי של הגוף, לחזקם ולהוריד מהם עומסים ומתח.
למדתי שיעור בסבלנות.
לשיקום הגוף קצב משלו והדרך עשויה להיות ארוכה יותר ממה שקיווינו.
למרות ההרגשה הראשונית שהשמיים נפלו הם נפתחים מחדש וכל פציעה היא הזדמנות ללמידה חדשה, לשינוי בחיים, לפרספקטיבה אחרת.
