אהבה 

 בכל אחד מאיתנו טמון כח עצום, כח בלתי נראה, ואף לא ניתן לאומדן. הוא חבוי בתוכנו בצורת אנרגיית חיים -  זוהי האהבה הטהורה -  בכוחה, ובשמה פועלים החיים. כך היא מתנהלת, בזרימה עקבית ובלתי פוסקת. כל פעולה, וכל מחווה נעשית בשביל לזכות בחווית האהבה. זהו תמציתו של החיפוש הבלתי נלאה שלנו בחיים.

אנו מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, על מנת להצליח, ולהגיע למצב האולטימטיבי בו אנו נהיה מוקפים באהבה. כן! בשורה התחתונה, זו הסיבה! ואם נחשוב על כך לעומק, האהבה, וכל שאר התחושות המסתעפות מתוכה, הן הסיבות אליהן אנו חותרים בכל מעשה בו אנו נוטלים חלק.  

חשוב לנו לחוש, לנשום, ולחיות אהבה, מפני שכולנו למעשה נבראנו מתוכה. נוצרנו על ידי בורא שהוא כל כולו מורכב מאותה אנרגיית האהבה. זו היא, ולא אחרת! היא קיימת, חיה ונושמת בכל תא ותא בגופנו. איננו מחוייבים בכל מאמץ בכדי למצאה. היא שם תמיד, פועמת כל הזמן. בלעדיה אנו למעשה כלום, גוף ללא תנועה, חסר חיים וללא כל תועלת.

לעיתים אנו חווים קשיים בקבלת ונתינת אהבה, משום שאנו עטויים בשכבות אין ספור - מעין קליפות הלובשות צורות של כעס, תסכול, מרמור, כשלון, ועוד תחושות רבות, כאלו ואחרות. רגשות אלו, הן המפרידות בינינו לבין מי שאנו באמת עמוק מבפנים. האגו הוא האחראי - הוא זה המייצג את הגורם המרכזי למרבית האנדרלמוסיה בחיינו.

תחושות הפחד, הן אלו המניעות אותנו, כנמלים חרוצות הבונות את קינן, לעסוק תדיר בבניית מגננות המרפדות את האגו, והשומרות עליו מפני כל פגיעה. אנו נוהגים כך לגמרי בטבעיות, משום שזהו האינסטינקט ההישרדותי הקיים בתוכנו. אך מנגנון זה, הוא גם במקצת חייתי. ופעמים רבות הוא פועל כנגדנו - מעין "גול עצמי". אותה ה"חיה" השוכנת שקטה בכולנו, היא הגשמיות בכבודה ובעצמה. זו היא הנלחמת ללא הפוגה ברוחניות-בנשמה שבנו, אשר היא כל כולה עשוייה מחומר גלם אחד, יחיד ומיוחד ושמו - אהבה.

כדי לחוש את חוויית האהבה, ולהיות מחוברים לעצמנו בדרך הכי כנה ואמיתית, אין אנו נזקקים לתור אחר מאומה המצוי מחוצה לנו. אלא, נהפוך הוא: אנו מחוייבים להביט עמוק אל תוך תוכנו, לפשפש בעצם הוויתנו, ואט אט לגלות, ולקבל עצמנו כפי שאנו. בעצם החיפוש והנבירה, מתגלה הכוח אותו אנו צריכים בכדי להסיר מעלינו את אותן שכבות. נשיל את הרבדים מעלינו, ורק אז יתגלה בפנינו האור השוכן במעמקי נשמותינו. רק כך נגיע לנחלה, לשקט, ולשלווה אליהם אנו כה משתוקקים.

רק באמצעות חשיפתו של האני המקורי שבנו, נוכל לחוות את מהותה האמיתי של האהבה. נהיה חופשיים, משוחררים מהצורך להגן ולהסתיר, ונאהב עצמנו, בדיוק כפי שאנו. נמחל לעצמנו, נטפוח לעצמנו על הכתף, ותמיד נתור אחר דרכים נוספות לחוות עוד ועוד אהבה: "הסם המופלא של החיים."

ככל שנתעמק בדבר, נבין שבכל פעם בה אנו חשים לא בטוב, או לא בנוח מכל סיבה שהיא, זאת מכיון שקיים בתוכנו העדר אהבה כלשהו. משהו חסר, דבר מה אבד, או ניזוק בדרכנו. לפתע אנו חשים שכביכול נפלנו "מן הפסים", משהו התערער בתוכנו ולא פועל כשורה.

 מייד אנו רוצים לחדול מן התחושה, ולשוב אל תוך זרועות האהבה. מפני שאם לא קיימת אהבה אין אור, ואין תקווה, ואין שום סיבה אמיתית לשמחה. זו תחושת שיממון ולבדות מוחלטת, והיא לא נוחה, ולעיתים גם קצת מפחידה. אף לא אחד, באמת רוצה להיות נוכח במקום חשוך ואפל זה.

ישנו ערך לאין שעור בלהיות כנים עם עצמנו, ולחיות בשלום ובשלימות עם מי שאנחנו. רצוי לאפשר למצפוננו להיות לנו למצפן - מורה דרך לכל אותם שבילים, ודרכים שונות בחיים שיגרמו לנו לחוות כמה שיותר אהבה. כי רק שם קיימת ההתעלות, רק שם גן-העדן האמיתי קיים.