רגעים קסומים 

רגעים קסומים.

לא מזמן גיליתי שהחיים מלאיים בסיטואציות שונות, רגעים באים והולכים, ומצבים משתנים לנגד עיניי ללא הפסקה. מצבים שונים אותם אני מייד מקטלגת במוחי כטובים או רעים, נעימים ונוחים, מטרידי מנוחה, או אפילו הרי אסון. מייד מתלווה למחשבה גם תחושה תואמת לצורה בה תירגמתי אותה, ואיזו תוית החלטתי להדביק לאותה מחשבה.

ערב אחד בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי ברשת, בעלי הודיעני שאצטרך להסיע את בני בן ה-18 לבי"ס. אציין שמאז שבני טל קיבל רשיון נהיגה, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשיה להתעורר בכל שעה שאבחר. אודה שהרגשתי אי נוחות במחשבה שפשוט אין לי ברירה ואצטרך להתעורר מוקדם. גם כעסתי על טל שבמובן מסויים הוא אינו מתחשב בי, ואפילו אינו טורח לבקש מאחד מחבריו טרמפ לבי"ס. כן, אז שוב אני מוצאת את עצמי עסוקה בי. אני ואני, ומה טוב לי. עצרתי לרגע את שטף המחשבות, ואמרתי לעצמי: "רגע אחד אתי, יש לך פה הזדמנות, הזדמנות פז להיות עם הבן שלך, עם הילד שאת כ"כ אוהבת ומעריצה. כך במכונית, לבד, רק את והוא נוכחים, אין לך הרבה הזדמנויות כאלו. חפשי, ומצאי, ותפיקי מכך את הטוב...." ובצפייה ליום המחרת, שקעתי בשינה עמוקה ומתוקה. בבוקר, בעוד טל ואני נוסים לכיוון בי"ס, פתחתי בשיחה: "מה קורה בן שלי"? הוא ענה בחטף: "הכל בסדר". עניתי: "יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת עם החברה"? בני חייך בחצי פה ואמר: "הכל בסדר אמא, אל תדאגי". הבטתי בו, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני פשוט חייבת לתת לו משהו, להעביר לו איזה מסר. פניתי אליו ואמרתי: "אתה יודע מה בן שלי, אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בחיי, הוא שהתיקשורת מהווה מרכיב מכריע בכל מערכת יחסים. לא משנה הסיטואציה בה תמצא, ואל מול הנך מוצא את עצמך. אם זו חברה, אחות  או הבוס בעבודה, תזכור תמיד, שחשוב להעביר במילים מה אנחנו מרגישים, ועל מה אנו חושבים. לתקשר, לדבר, ולהעביר מסרים בצורה הכי ברורה. זאת מכיוון שלאדם העומד ממולנו אין, במקרים רבים ולו מושג קלוש מה בדיוק אנו מרגישים. ברגע שאתה נעשה מודע לעובדה פשוטה זו לכאורה, אתה הופך להיות רגיש יותר. אתה מבין שלאדם העומד ממולך עשויות להיות רגשות ומחשבות שונות משלך. אתה לא לבד ילד, אתה חייב להיות ער לכך. אתה יודע מתוק שלי, אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו אינספור פעמים, אבל תמיד היינו ונשארנו חברים. היכולת לתקשר תמיד הייתה קיימת, ושתדע, זוהי מתנה, מתנה עצומה שהחלטנו לאמץ חזק ללבנו. האם סיפרתי לך על היום בו אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט"? בני הביט בי, מעט בבהלה ואמר: "לא". בקול משועשע המשכתי: "טוב, אז הנה לך סיפור. לאחר ריבים בלתי פוסקים, אבא ואני החלטנו לגשת לרבנות ולפתוח תיק גירושים. היינו צעירים מאוד. לא ממש הבנו מה בדיוק אנו רוצים מעצמנו, שלא לדבר על מה רצינו אחד מהשניה. היום בו נכחנו ברבנות, היה יום מתן הגט. עמדנו שם אבא ואני מול שלושה רבנים לובשי שחורים וחמורי סבר. אחד הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: "קנט לוינסון האם אתה מעוניין להעניק גט לאישתך אסתר לוינסון"? אבא הביט בהם המום, ולא הוציא הגה מפיו. השתררה שתיקה מעיקה, קצת מחניקה, ונישברה כשאותו רב פנה אליי ושאל: "אסתר לוינסון, האם את מעוניינת להתגרש מבעלך קנט לוינסון"? למרבה הפלא גם אני נאלמתי דום, ולא הצלחתי להגות ולו הברה אחת... הרבנים הביטו בנו בחיוך,ואחד מהם אמר: "טוב חבר'ה, לא נראה לנו שהגעם הנה היום בכדי להפרד.... יל'ה, יל'ה, לכו הביתה....

טל צחק בקול גדול, מלווה בהקלה ברורה לעין. נראה שהסיפור שיעשע והלחיץ אותו באותה מידה. המשכתי:"משם המשכנו אבא ואני הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השניה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו על דברים כואבים, ושמחים. בכינו מעט, וצחקנו הרבה. החלטנו שאנחנו חוזרים לאמריקה לאחר שהייה של שישה חודשים בארץ, ופותחים דף חדש. אני לא אומר לך שמאז אנחנו לא מדי פעם רבים ומתווכחים, אבל כן אומר בביטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר אז לכתוב מכתב קטן, בו אני מסבירה לאבא כיצד אני מרגישה. נכון, אני היא זו שתכופות יוזמת שיחות, אבל זה בסדר, ורצוי מאוד. למדתי עוד בדרך זו, שאם אני באמת רוצה דבר מה, קיימים בי הכוחות לגרום לאותו דבר להישתקף במציאות חיי. בן שלי, תדע, כל דבר בו אתה באמת מעוניין, אם תתמקד בו, ותרצה בו בכל מאודך, כל היקום יחלץ לעזרתך". ("האלכימאי", פאולו קואלו). בני הביט בי ושתק. הגענו לבי"ס, טל נישק אותי ברוך ואמר: "אני אוהב אותך, אמא". עניתי בחיוך: אוהבת אותך יותר, אהוב שלי".

הנסיעה הביתה הייתה מלווה בתחושת אופוריה מופלאה. הרגשתי מלאה ומסופקת, משום שכך מרגישים כשמתמלאים באהבה, תיאום מושלם של נתינה וקבלה.

באותו היום בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו השני של הקו עלה קולו של בני טל:"אמא, מה קורה, איפה את? עניתי: בבית חמוד שלי, מה קורה"? "אמא", הוא פתח: "רציתי לומר לך, כי כך אני מרגיש, ואני צריך להגיד לך מה שאני מרגיש, אני אוהב אותך אמא, כ"כ, ואת כ"כ חשובה לי, ואני כ"כ מעריך אותך, ולמרות שאני לא תמיד אומר את זה, ואפילו שלפעמים אני עצבני וכועס, ויש לי מצבי רוח בלתי נסבלים, אני עדיין אוהב אותך כ"כ, ואני מצטער שאני לא מספיק אומר לך את זה, כי אני יודע שזה חשוב".... ליבי נמלא באושר עד גדותיו. ודמעות הציפו את עיניי. "בקול חנוק עניתי: "אהוב שלי, תודה, תודה שהתקשרת אליי. זה מאוד חשוב לי, ואני מעריכה זאת מאוד. אני אוהבת אותך בן שלי, חיים שלי, עד השמיים". טל ענה כמעט בלחש: "אני אוהב אותך אמא. אמא את יודעת מוזר לי להגיד את הדברים האלו לאבא, את יכולה בבקשה להגיד לו שאני אוהב אותו..."

מדהים כיצד שינוי המבט, ושינוי הגישה גורמים לנו לברוא עולמות חדשים, בצורות ומצבים משתנים. בכל דקה שעוברת ישנו רגע קסום בהמתנה לחשיפה, רגע נדיר, שיכול להתפספס אלמלא שינוי החשיבה. אילו הייתי מאפשרת לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית, יכולתי להחמיץ תחושות מדהימות, זרועות בחוויות שלעולם לא אשכח.