עופי גוזלה 

עופי גוזלה

כמה לעיתים כואב, וגם מהנה להיות הורה. הרי אין באפשרותנו לחוש אושר אמיתי התמיד מלווה בשקט נפשי, כל עוד אחד מיוצאי חלצנו שרוי בכאב, כל כאב. אנחנו מחוברים בנשמה ויהי מה. כשהם קטנים אנחנו בודקים אם הם נושמים, וכשהם גדלים אנחנו לא פעם מזכירים להם לעצור ולקחת נשימה. ילדים הם מתנה. נקודה. לא סתם אנחנו נבחרנו להיות הורים, ולא סתם דוקא לילדים שלנו. בכל טמון שיעור, איזו הבנה שמובילה להארה.

עכשיו כבר גדלה הילדה שלי והפכה לאשה. פגשה באחד שאהבה ונישאה לו לבחיר ליבה. בתחילה אודה, היה לי קצת קשה. לא כך ראיתי אותה. היו לי חלומות ותוכניות לרוב עבורה. רציתי שהיא תהיה כל מה שחלמתי אני בעצמי להיות. שתסיים אוניברסיטה בהצלחה, שתבנה לה קריירה ראוייה להערצה, וחשוב מכל, שתעמוד בפני עצמה – בלתי תלויה. "אבל אלו הם הרצונות שלך", הזכרתי לעצמי. וכן, לי קיימים  רצונות רבים עבורה, אבל הם לא קשורים לאופן שבו בתי רואה את עצמה.

למדתי שיעור חשוב. מה שטוב עבורי, לא תמיד יעמוד בקנה אחד עם רצונם של האנשים סביבי.  באמת שלא משנה אם מדובר בבתי, בעלי או אחד מחבריי. עלי להבין, ולקבל שלמרות שבמצבים מסויימים אולי לא כך אני הייתי חושבת, או נוהגת, לעולם עליי לכבד את דעותיהם של האחרים כיוון שלכל אדם הראייה שלו, כל אדם והתכנים היחודיים רק לו. לכן, אין צורך להתווכח, אין צורך באי הסכמה. האדם ממולי שונה ממני, ולכן רואה דברים אחרת. מניין לי שאני רואה נכון? מניין לי הבטחון שאני יודעת או מבינה טוב יותר?

אז נחזור לילדה... הילדה-אשה והתוכניות שלה. היא מעולם לא חלמה  על קריירה מזהירה.. היא באמת רוצה וחולמת על משפחה. זה כדור האש הבוער בה. רוצה לממש את עצמה כאמא. איך אוכל לתווכח עם כך? היא אוהבת, היא חמה וכל מה שרוצה זה לעטוף באהבה. האם לא זה החשוב מכל? האם לא למען  זה כולם חותרים? האם לא לשם רצים, גם אם לא מודעים? בשורה תחתונה, ואם נפרק באמת את החיים לגורמים, כולם מחפשים אהבה, עוד ועוד אהבה. לתת ולקבל אהבה. אהבה המתגלה בכל מיני צורות. אהבה בצורת חום, קבלה, הערכה, הוקרה, פרסום, ועוד.. כולנו כמהים לאותו רגש, כולנו חיים אך ורק למענו. אהבה היא סם החיים, היא זו המזרימה את הדם בעורקים, היא הנותנת את הכח להתמודדויות השונות של החיים.

הבנתי, באמת הפנמתי את זו האמת הפשוטה: כולנו תרים כעיוורים מחפשים את כל אותם דברים באפלה, כל אותם דברים שכמעט תמיד מצויים ממש מתחת לאפינו, שלמעשה הם החשובים ביותר: מבט אוהב, חיבוק חם רווי ברגש, משפט המביע אמון ותמיכה, ותחושת הקבלה מהסביבה. מהו המכנה המשותף? הלוא זוהי שכולנו קוראים לה "אהבה". והמרשם לחוות את כל אלו הוא לא אחר, מאשר להעניק. כן, להיות עסוקים בנתינה. לתת עצה, להקשיב בסבלנות, להעניק חיוך, לתת חיבוק....... הכל יחזור אלינו בדיוק באותה צורה. מה שניתן הוא זה אשר יתקבל – כברכה או, כקללה..

  אספתי אליי את בתי בחום גדוש באהבה, ושיחררתי לחופשי את כל רצונותיי, והם בתורם נעלמו כלעומת שבאו. קיבלתי אותה ואת רצונה. אהבתי אותה כפי שלא אהבתי אותה מעולם. כל שנותר לי כעת הוא להמתין בשקיקה לרגע בו יקרה הנס בע"ה, ואביט באושר בבתי חובקת באהבה את ילדה שלה, בדיוק כפי שאני נהגתי, ועדיין נוהגת בה