חזרי לעצמך.... " המילים הכו בי, בעוד נותרתי לגמרי לא מוכנה. עד לאותו הרגע דחיתי את הבלתי נמנע, ופשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד עם העובדה שהפכתי להיות מישהי לא כ"כ נחמדה.. רק אז קלטתי שאיך שהוא יצאתי מעורי, והפכתי להיות מישהי אחרת, לא מוכרת. מישהי שעסוקה עד מעל הראש במחשבות על עצמה, ולא טורחת להבין מה קורה מחוץ לעולם המצומצם שלה - המחשבות שלי, הרגשות שלי – זה כל מה שהעסיק אותי. מה שלא הבנתי, זה שלמעשה בכל פעם שנהגתי בחוסר רגישות ופגעתי, בבומרנג, גם פגעתי בעצמי. ולומר את האמת, מעולם לא הרגשתי טוב עם כך, כי זו פשוט לא אני. כל זאת קרה, כיון שנתקעתי, נתקעתי עמוק באותו כאב שהיה, לא שחררתי, וגם לא סלחתי.
ככל שהעמקתי, הפנמתי בתוכי שלחיות את חיי היום יום במחשבות תמידיות על מה שהיה, למעשה מפיח רוח חיים באותם מקרים כואבים, לגמרי לא מועיל, או משרת אותי בשום צורה. נהפוך הוא - הכאב צולף בי ללא רחמים, וכל ההתנהלות הזו הופכת להיות לגלגל הרסני החוזר על עצמו ונשנה, מבלי כל יכולת בלימה.
בכך שאני מגיעה ממקום בעבר, טעונה בתחושות בהם החשכה שולטת, אני לא מאפשרת לעצמי להיות נוכחת ברגע, כאן ועכשיו. אני והאדם העומד מולי. משהו כאן מתפספס.. אני לא מלמדת אף אחד, ולא אחראית על אף אדם. לא על רגשותיו, ולא על מחשבותיו. כל המתרחש במוחי הוא סרט. סרט בו אני הכוכבת הראשית, אני הבימאית, ואני היא זו שגם כתבה את התסריט. להיות עסוקה במחשבות על כך שנעשה לי עוול כלשהו, שפגעו בי, להיות זועמת ומתנכרת, וכל זה למה? באיזו צורה אני מטיבה עם עצמי בכך שאני מביטה באדם ממולי בעיניים רוויות כעס? כיצד אני תורמת באופן חיובי לאחר, או לעצמי? אז זהו שאני לא ממש תורמת, אלא, גורמת לי לחוות סבל, וחיה במין פנטזיה שכעת אני היא השולטת, אני היא זו המענישה.
הבנתי שאני לא שולטת, אלא בעצם נשלטת, כבולה בידיי כוחות שליליים: כל אותן קולות הגורמים לרגשות הרעים להיווצר ולכבוש כל חלקה טובה. כבר לא אוהבת את הבבואה הנבטת אליי מן המראה. כבר לא מתייחסת לבעלי, יילדי והסביבה באהבה. סובלת מחוסר סבלנות נוראי, ולא קשובה לצורכיהם של אף אחד ממקורביי. שמחת החיים השוכנת בי, שתמיד היתה לי למקור גאווה, לפתע נעלמה כלא הייתה. לדאבוני מגלה אדם שלא אוהבת, חסר התחשבות ורגש. ולאט, לאט הופכת לזכרון עמום משל עצמי, כך לא יכולתי לחיות את חיי..
אז החלטתי להניח את העבר במקומו המכובד, בעבר. סלחתי לעצמי, וסלחתי לכל אותם אנשים שמנקודת מבטי פגעו בי. פתאום זה הכה בי: אם לא הייתי פוגשת אנשים מסויימים, ונחשפת לכל אותן חוויות, לא הייתי מי שאני. אני בעצמי מכילה את כל אותם חלקיקי עבר, והם חלק בלתי נפרד ממי שאני. "הכל בסדר, הזכרתי לעצמי, "חזרי לעצמך, תהיי מי שאת, אל תפחדי, ותאמיני בעצמך - את נהדרת". הבנתי, שבכדי לחיות את החיים מתוך שמחה והתלהבות תמידיים ככל האפשר, אני זו החייבת להיות הקהל המעודד של עצמי. הסובבים אותי יכולים לספר לי סיפורים שונים, אך רק הסיפור אותו אני מספרת לעצמי יציל אותי, או מסוגל גם להרוס אותי כליל, אני היא המחליטה. אם לא אאמין ביכולותיי, אף אדם אחר מלבדי לא יצליח לגרום לי להאמין. חיי הם בידיי - תמו הימים בהם השליתי עצמי במחשבה שמישהו מלבדי אחראי לגורלי. זהו זה, זו אני ובורא עולם.
לכן, באמת שלא שווה לכעוס כשניתן לאהוב, לאהוב למרות ההבדלים, ולמרות השוני. לאפשר לעצמי לחוש אמפטיה והבנה למרות הדעות השונות והמגוונות אליהן אני נחשפת. לחיות מתוך סבלנות, סובלנות וכבוד לאחר ממני. לזכור שכל המתרחש לכאורה מול עיניי, מסמל רק את חלקה הקטן של המציאות, התמונה הסובייקטית והאישית שלי, כפי שהיא מתגלה בפניי.
נכון שהחיים לא תמיד שזורים בשושנים, ולא הכל הולך בדיוק כפי שאנו מצפים, וכן, אנו גם נותרים פגועים מכל מיני אנשים העוברים בדרכינו, אך עדיין זה לא אומר שאנו איננו צריכים לחיות את החיים מתוך התלהבות ושמחה אמיתיים. מתוך הבנה והוקרת תודה על כל יום שחולף ואנו עוד נותרים עלי אדמה. ניתנות בידנו הזדמנויות אין ספור להיטיב עם עצמנו והאחרים, ולחיות מתוך סקרנות והתרגשות לרגעים החדשים, הנוצרים בכדי לאפשר מקום לצמיחה וגדילה. אנו מחוייבים להיות אחראיים על עצמנו בלבד, מבלי לבקר ולהוכיח את האחרים. להביט לתוכנו ולגלות כיצד נוכל להיות גירסה טובה יותר משל עצמנו. כיצד נוכל להעניק יותר אהבה, להיות יותר רגישים, וסובלניים לסביבה הקרובה.
אם רק נקדיש מעט מחשבה, נגלה כי קיימות אינספור אפשרויות בהן נוכל להמציא עצמנו מחדש, פעם אחר פעם. לא שווה, או משתלם להיות מישהי שאני לא, בכך שאני מאפשרת לגורמים חיצוניים להסיט אותי מהמסלול בו אני פוסעת. לכן, מחוייבת לעצמי, להיות תמיד במקום בו אני בראש ובראשונה נאמנה למי שאני, ולמרות המהמורות והמשוכות בדרכי, לבסוף תמיד לשוב הביתה למחוזות עצמי.
אתי לוינסון
