ראשית, יש לקרא לילד בשמו. מדובר בהתמכרות לכל דבר ועניין. אדם שמוצא את בטנו שבה וגדלה שלא לשביעות רצונו, מכור לאכילת יתר, במידה כזו או אחרת. האדם המכור הוא אדם שאינו יכול להימנע אלא לחזור ולנהוג שוב ושוב באותה התנהגות שמוליכה אותו למצב לא נעים. סינדרום הדיאטות שמציפות אותנו יותר ממאה שנים לא חולף מהעולם. אנשים מצטרפים לכל מיני תכניות, צונחים במשקל (או שלא) ולאחר זמן מה חוזרים ומשמינים. המנוע של ההתמכרות לא כבה כשעושים דיאטה. זהו מנוע רגשי ושום התאפקות מאכילת שוקולד או משטר קפדני של סלט ירוק לארוחת צהריים וערב לא יבלמו את המנוע הזה לטווח ארוך. המנוע הזה יוצר תחושת רעב והרעב הזה, כשאינו בא לידי סיפוק, יוביל את האדם בסופו של דבר חזרה אל חיק האכילה הלא מבוקרת והלא מתאימה לאותו גוף.
נוסף לכל הצרות האלה גם קיימות עכשיו תורות ותנועות לגבי מה "מותר לאכול", מה "בריא לאכול", מה "אסור לאכול", מה עם "הרבה כולסטרול" ומה "טבעי מקמח מלא". כל מיני הגדרות חיצוניות שמנסות ללמד אותנו כמה ומה כדאי לאכול, מבלי שנוכל לשפוט בעצמנו, לפי החושים שלנו, לגבי מה טוב או לא טוב בשבילנו.
בסופו של דבר מוצא את עצמו האדם חסר אונים מול גופו, מול הבושה, מול החשק לאכול, מול התסכול, מול שלל האזהרות של הרופאים, מול הצלחות הדיאטה של השכנה, מול התמונות בירחונים של אנשים ש"נראים טוב". בסופו של דבר אנשים רבים נכנעים ולא פותרים את הבעיה. הם מרימים ידיים מול המאבק הלא פוסק הזה, וניתן בהחלט להבין אותם. יחד עם זאת, הם ימשיכו לקוות שיום אחד יוכלו בכל זאת להצטרף לקבוצת האנשים שאין להם "בעיית משקל", להיות אנשים רזים, אך לא יותר מדיי רזים. פעמים רבות חלום זה לא מתגשם לעולם. הדבר כרוך גם בסיכונים בריאותיים ופגיעה באיכות החיים, שכן גוף כבד פחות מהנה מגוף קליל.
להערכתי יותר ויותר אנשים שמתמודדים עם התופעה הזו (ומדובר בכמות ענקית של אנשים בחברה מהמערבית ועוד מעט גם בחברה המזרחית שמנסה בכוח להפוך למערבית) מבינים שיש לה מקורות בעולם הרגש. האכילה מהווה סוג של פיצוי על צורך רגשי לא מסופק. ההתמכרות היא סוג של שכחה הגורמת לאדם להתרחק מרגשות מסוימים שקשים מדיי להתמודדות. יש גם מושג שנולד מתוך זה - “אכילה רגשית", שמשמעה שאדם אוכל שלא מתוך תיאבון הגוף, אלא מתוך תיאבון הנפש. את מה שאדם לא מצליח להשיג לעצמו בתוך מערכות יחסים (כולל עם עצמו) הוא מחפש (וכביכול מוצא) באוכל הנוסף והמיותר. האוכל הוא כמו ידיד צייתן, שתמיד יהיה שם, מוכן ומזומן להעניק את עצמו, ללא הגבלה כמעט.
התינוק יונק ואמור להיגמל יום אחד את היניקה שלו. גמילה טובה עשויה להעניק לו תחושה שהוא מסוגל להעניק לעצמו הן הזנה והן את החום האנושי שמתקבל בעת היניקה. גמילה לא מוצלחת כל כך גורמת לאדם להוסיף ולהתגעגע לחומר הזה, שמגיע מבחוץ, שעשוי להרגיע ולסדר את ענייני הלב המתוסכל. חלק מהאנשים מביאים את זה לאכילה, שגם היא הכנסת מזון לגוף ושגם היא נועדה כביכול להרגיע את הנפש הדואבת.
למה אנשים לא מצליחים בכל הדיאטות שלהם? מכיוון שהכאב והצורך הרגשי לא באים לידי פתרון. הכמיהה הרגשית אינה מתמלאת יותר והפרידה מהחומר שמעניק את זה הופכת קשה יותר ויותר ככל שחולף הזמן. אם האדם לא מרפא את נפשו במקביל לתהליך הדיאטה הוא ללא ספק ישוב לסורו, או שיבלה חיים שלמים של התאפקות מייסרת.
ברגע שאדם יכול להעניק לעצמו את מה שחסר לו כל כך, הוא עשוי לסגל לעצמו צורה חדשה של הזנה. הזנה שנועדה לענג את הגוף, להרוות את צימאונו ולהשביע את רעבונו, הזנה שיש בה כיף של משהו טעים אך ללא הגזמה שגורמת לכאב ולאכזבה. הזנה שיש בה גבולות בריאים ושיש בה גם אפשרות לחריגה זמנית מכללי ה"נכון-לא נכון".
אבן היסוד הראשונה של התורה הפסיכו קריאטיבית היא האהבה העצמית. אדם שאוהב את עצמו יותר ויותר מעניק לעצמו יותר ויותר תחושות של עונג מעצם היותו עם עצמו. אדם שאוהב את עצמו יותר ויותר מרחיק את עצמו מסיטואציות מתסכלות, שגורמות לחוסר אונים ולרעב רגשי מוגזם. אדם שאוהב את עצמו מפסיק לגנות את עצמו על האכילה שלו ומחפש דרכים לספק לעצמו שמחה וסיפוק שלא רק בדרכי אוכל.
אדם שאוהב את עצמו לומד עם הזמן לחוש מה גופו רוצה באמת. הוא לומד לזהות בין תיאבון של הגוף לבין תיאבון של הרגש, שאותו ניתן להשביע בדרכים אחרות. אדם שאוהב את עצמו מתחיל למצוא בחיים מקורות עונג חדשים, שיש בהם יצירתיות, תנועה וחידוש. ככל שהוא מבלה יותר בפעילות אלה הוא יותר ויותר "שוכח" את התיאבון הרגשי שלו, מכיוון שהוא משביע אותו באופן יותר ויותר יעיל. אדם שאוהב את עצמו מבקש לעצמו חיים קלים וקלילים יותר והוא יכול לבחור בתהליך דיאטה מתוך אהבה והתחשבות בעצמו ולא מתוך כורח וביקורת עצמית. לאדם כזה יש יותר סיכוי לרדת במשקל ולשמור על משקל סביר בשבילו.
אבן היסוד השנייה היא הביקורת העצמית. האדם המכור חי בריטואל של עשיית המעשה ה"מזיק" וכעס על עצמו לסירוגין. הוא מכור לביקורת העצמית, מכור לגינוי העצמי, מכור לגינוי העצמי, מכור לתחושת האכזבה מעצמו, מכור לאי הצלחה, מכור לדאגות ומכור לתחושות חוסר האונים. ככל שאדם לומד ומצליח להפחית ביקורת עצמית, הוא מבין שהוא פחות ופחות מעוניין להביא את עצמו למצב של ביקורת על עצמו. הוא פחות "זקוק" להתמכרות שלו, כולל לאכילת יתר.
ביקורת עצמית מוגזמת מקבעת את האדם בהרגלי האכילה הלא בריאים שלו. האדם גם אוכל וגם אוכל את עצמו מבפנים. מערכת יחסים כזו של התכתשות פנימית לא יכולה לפתור שום בעיה. להיפך. זהו בדיוק הסגנון שמקבע את הדברים, מנציח אותם וגורם להם להפוך למין מחלה כרונית חשוכת מרפא. כאמור, יש לגשת לתכנית הרזייה מתוך אהבה ותקווה ולא מתוך מתח ותחושת "חייבים". ביקורת עצמית גבוהה מדיי יכולה לגרום לאדם להתנהג כמו "חייל" ללא גמישות וללא הקשבה לעצמו. התנהגות כזו מרחיקה את האדם מהפיתרון האמיתי, שהוא בעיקרו רגשי ולא שאלה של כמה אוכלים. כשהלב בריא הוא עושה סדר הן בתיאבון והן בכל פעילות אחרת הקשורה באכילה.
אבן היסוד השלישית הינה יצירה רגשית. יצירה רגשית היא כזו מבטאת את הרגשות של האדם דרך ביטוי ספונטאני, משתנה, מתחדש ומאלתר. יצירה כזו מרעננת את הנפש ואת הגוף ומאפשרת לרגשות שונים לעבור תהליך של ריפוי וגם תהליך טרנספורמציה – הפיכת הרגשות לדלק ליצירה. האדם לומד "להשתמש" ברגשות השונים שלו, לטובתו ולצמיחתו ולא זקוק לעשות עמם שימוש מזיק. ככל שמתאמנים ביצירה האינטואיטיבית, למשל, והופכים אותה לשגרה יומיומית, מה שעשוי להתרחש הוא שתתקיים שגרה שיש בה טקסי יצירה שהאדם בורא לעצמו. טקסים אלה יעסקו שוב ושוב בריפוי ובחידוש המערכת הרגשית. המערכת שחשה בעבר חוסר אונים ותסכול על אי "מילוי" רגשי מתחילה למצוא מוצא חדש ומעשי, מהנה ומענג, בדמות היצירה שיש בה גם אלמנטים של צמיחה, התפתחות ושינוי.
הדיאטה הפסיכוקריאטיבית היא יותר ממה שנכתב כאן, היא נולדת מתוך משנה סדורה שמובילה לתהליך גמילה הדרגתי מאכילת היתר ומהקשר הלקוי של האדם עם גופו ועם ההזנה שלו. מה שצפוי להתרחש בתהליך הוא שאדם יוכל עם הזמן להקשיב טוב יותר לגופו, שימשוך אותו למאכלים הבריאים בשבילו, במינון הנכון ובתזמון הנכון, וזאת במקביל להגברת אהבה עצמית, הפחתת ביקורת עצמית וגילוי נתיבי יצירה אישיים יעילים.
זה מעשי, זה אפשרי. אך זה דורש עבודה. כמו כל הדברים בטובים בחיים. מי שמוכן לעבוד יוכל למצוא כאן דרך יעילה לשינוי מערכת היחסים שלו עם עולם האכילה, המשקל והשוקולדים.
דר' פינקי פיינשטיין, פסיכיאטר מסוג אחר, אבי התורה הפסיכוקיראטיבית, מפתח ערכות הטיפול העצמי - סידרת 10%, מחבר הספרים "רגע לפני הפסיכיאטר", "איך לגדל ילדים יצירתיים ושמחים יותר", מנהל המרכז לציור אינטואיטיבי בתל אביב.לאתר המרכז לציור אינטואיטיבי לחץ כאן