טיפול פסיכולוגי למי 

הרבה דיו נשפך בניסיון להבהיר מי זקוק לטיפול נפשי. אחת הבעיות היא: מי זקוק לטיפול ומי יכול להיעזר בטיפול, ומי יכול להפיק מהטיפול תועלת.

עוד "סטוץ"...

ד', בשנות החמישים לחייו, פנה אליי בבקשה להתחיל טיפול בגלל מצב משברי שהתבטא בדיכאון שפגע בתפקוד ואבטלה בת מספר שנים. ד' מעולם לא נישא, אם כי קיים שני קשרים ממושכים, שכללו מגורים משותפים במשך מספר שנים עם בנות זוגו. מספר שאלות בטלפון התברר שמעולם לא היה בטיפול קודם לכן, אם כי היה כמה פעמים במספר פגישות ייעוץ חד-פעמיות, כולן אצל רופאים פסיכיאטרים, שהיו אמורות להיות התחלה של טיפול, אלא שבכל המקרים ל-ד' לא הייתה כימייה עם המטפל והוא ביטל את הפגישה השנייה שקבע. עוד בשיחת הטלפון ד' הביע ספקות באשר ליכולתו לממן טיפול פרטי. פרטים אלה גרמו לי לתהות, כמו במקרים רבים אחרים, במה גורלי יהיה שונה מגורלם של המטפלים האחרים אצלם ביקר ד' באופן חד-פעמי, ולהסתייג מקביעת פגישה עמו ולו רק כדי לחסוך לו את התשלום עבור פגישה אחת, שדי היה ברור לי שלא יהיה לה המשך. למרות הסתייגותי, התעקש ד' לקבוע עמי פגישת ייעוץ, בטענה שהוא מבין שהוא צריך לטפל בעצמו. בסופה של אותה פגישה שאלתי אותו אם ירצה להיפגש שוב, או שמא הוא מעדיף לחשוב על הדברים ולהודיע לי טלפונית. ד' היה מעוניין לקבוע פגישה נוספת, אפילו להתחיל טיפול מסודר, ובהיסוס מהול בספקנות קבעתי פגישה נוספת. ספקותיי גברו, כאשר ליוויתי את ד' לדלת והוצפתי במטר של שאלות על האבחנה, על התחזית ועל משך הטיפול הצפוי. הרצון לקבל תשובות מיידיות לשאלות כה מורכבות על סמך הכרות בת שעה גרמו לי לתהות האם ד' יגיע לפגישה השנייה. את התשובה קיבלתי בשבת בצהריים, מועד תמוה להתקשרות עם מטפל (אלא אם כן מדובר באירוע משברי), בצורת שיחה טלפונית בה הודיע לי ד' על ביטול הפגישה בגלל מצבו הכלכלי. כצפוי, חששותיי אומתו ולא הצלחתי במקום בו קודמיי נכשלו.

מי זקוק ומי יכול להיעזר?

הרבה דיו נשפך בניסיון להבהיר מי זקוק לטיפול נפשי. אחת הבעיות היא הבלבול בין השאלה מי זקוק לטיפול ומי יכול להיעזר בטיפול. לכל אדם יש הפרעות כאלה או אחרות בתפקוד הנפשי. תופעות נפשיות משנות את אופיין החיובי או השלילי בהתאם להקשר התוך-אישי והבין-אישי שבו הן פועלות. בהקשר מסוים הן יכולות להיות חיסרון או "הפרעה", ובהקשר אחר יתרון. השפעת הטיפול בנויה על היכולת לשנות את ההקשר הנפשי שבו היא קיימת התופעה, מבלי לשנותה בהכרח.

לעיתים קרובות קבלת התופעה היא השינוי המהותי ביותר. אין אדם ללא חולשות או הפרעות בתפקוד הנפשי, ולכן כל אדם יכול לצאת נשכר מטיפול נפשי, ואין אדם שבשום אופן אינו זקוק לו. מי ייעזר בטיפול פסיכולוגי? מי שמוכן להודות בקשייו בפני עצמו ולדבר עליהם עם אדם אחר, במקרה זה - המטפל.

"כשלא צריך עוד לשאת חן..."

כיצד מגיע האדם לנכונות לדבר על עצמו באופן סדיר וקבוע?

הטיפול הנפשי מספק מסגרת שונה באופן מהותי מהמסגרות האחרות בתוכן פועל האדם. חלק גדול מהפונים לטיפול טרודים מאוד מהצורך האוטומאטי לרצות את סביבתם: בן-זוג, משפחה, הורים וחברים. לא אחת פונים אליי אנשים שידעו מתוך עצמם מה טוב עבורם בשאלות כגון: האם להפסיק קשר הרסני? כיצד לעשות זאת? האם עכשיו הזמן המתאים? המסגרת הטיפולית מאפשרת לאדם לברר מה הוא רוצה במקום לפעול באופן אוטומאטי כדי לרצות את החברה. המטפל, בניגוד לחבר טוב או בן-זוג, הוא צד חסר אינטרסים. לכן, באופן עקרוני, המטופל אמור להיות משוחרר מההגנות בהן הוא משתמש בחיי היום-יום בקשריו עם אנשים שהתייחסותם אליו אינטרסנטית, גם אם אינם מודים בכך בפני המטופל ובפני עצמם.

התנאי: מצוקה ויוזמה

תנאי הכרחי נוסף להיעזר בטיפול הוא, כמובן, מצוקה. יש אנשים שאילו היו עוברים תהליך אבחון פסיכולוגי, היו זוכים לאבחנות קשות ביותר, אך אישיותם בנויה כך, שהם משוכנעים שאין להם כל בעיה. ה"משוגע" שחושב שהוא ה"נורמלי" היחיד הוא אולי דימוי קיצוני וציני לצורך העניין, אך בכל זאת, יש בו משהו. הואיל ואין זה ממנהגם של מטפלים פסיכולוגיים לרדוף אחר עוברים ושבים ברחוב, לאבחן אותם ולשכנעם לפנות לטיפול, נוצר בעצם מצב פרדוקסאלי משהו, שבו מי שמגיע לטיפול ומתמיד בו הוא אדם "בריא" יחסית, ש-(א) יש לו מספיק תעצומות נפש להודות בקשייו ולהתמודד איתם, (ב) הוא עדיין לא איבד את האמון במין האנושי, יש לו מספיק יכולת לתת אמון במטפל (לא בכל המטפלים ואף לא ברובם), ולצורך כך הוא מוכן לוותר קצת על תחושת השליטה המדומה ו"להפקיר" את עצמו באופן חלקי וזמני בידי המטפל ו-(ג) הוא גמיש דיו כדי לא לראות בטיפול פסיכולוגי אות קין. למען האמת, אלה המדגישים את אי-הזדקקותם לטיפול כזה הם, אולי, אלה הזקוקים לו יותר מכול, אך למרבה הצער, לעולם לא יגיעו אליו.