טיזר, נראה אתכם עומדים בפניו... 

אני נפעם בכל פעם מחדש עד כמה השימוש בטיזר, בפרסום המוני, עובד ומשפיע.

וכמובן אני מדבר על הפרסומת החדשה של דיסקונט. כאשר הפרסומת נחלקת לשניים- החלק הראשון מסתיים כאשר קטורזה צועק למודי כי האירנים הגיעו ... רק לאחר מספר ימים הבנו למעשה, במה מדובר.

נפגשנו לא פעם בפרסומות עם טיזר, שאת סופן קיבלנו רק לאחר מספר ימים. ראינו פרסומים כאלו גם בשלטי חוצות וכיום שיטת פרסום כזו קיימת גם באינטרנט, כאשר הטיזינג מושך את הגולשים למציאת התשובה רק באתר המפרסם.

אז תמיד אני חוזר למסקנה הישנה שלי מיימי האוניברסיטה, כי את השיווק המסורתי והבסיסי ביותר לא ניתן לשנות. ההמצאות בתחום אינן מרחיקות לכת, אך אינני רואה שום דבר רע בכך שעדיין, בעזרת שימוש נכון בכלים השיווקיים, גם היום, כאשר אנו רוויים פרסום ודיי אניניי טעם, אנחנו נמשכים ונופלים במלכודות הפרסום.

 מצד החברות המפרסמות אנו רואים יצירתיות עצומה, היות ושימוש בשיטות שיווק שהצרכן מודע אליהן ו"בולע" אותן באופן רציף יום יום, עדיין מצליחות!!! דבר זה מראה כי חברות הפרסום משקיעות מחשבה רבה בפיתוח הקונספט והיצירתיות אשר לוקחת את הכלי, הדיי לעוס הזה, לנקודה היוצרת גירוי קוגנטיבי ויוצרות את הרצון לראות את ההמשך.

כמובן דחיית הסיפוק המיידי להמשך הפרסומת יוצר אצלנו עניין הולך ומתפתח וההמשך של הפרסום חשוב לא פחות מהטיזר הפותח. במידה והמשך הפרסום, או חשיפת הטיזר במלואו, יהיו ללא כל פואנטה עניינית וחזקה אשר מביאה את הטיזר לנקודת שיא, אזי הצרכן יפתח אכזבה גדולה אשר תתבטא בחוסר עניין במוצר, או לעיתים הצרכן יפתח סלידה לאור הרדידות והאכזבה מהפרסום.

לסיכום, כאשר מפרסמים ומשתמשים בטיזר, החלק שלאחריו, שהוא המידע המלא על המוצר, חייב לקחת את הפרסומת לשיא תוך כדי חשיפת המוצר, אחרת ההשלכות יהיו הפוכות מהמטרה.

בפרסומת של דיסקונט, אנו רואים לאחר החשיפה, כי אלו בעצם לא האירנים אלא שחקנים במופע אופרה חדש. השיא הוא כשקטורזה מתחיל לשיר ומסתבר כי הוא מכיר את המחזה... פה בעצם אנו נלקחים לשיא חדש בחלק השני של הפרסומת.

אז אסור להספיד שום כלי שיווקי. כפי שאנו רואים שוב ושוב, בעזרת יצירתיות ושימוש נכון בכלים השיווקיים הקיימים, ניתן להפוך פרסום מטוב למצוין.