עקדת יצחק - חלק יד 

עקדת יצחק – חלק יד

11/03/2010 

את הפרק הקודם חתמתי במילים האלה: 

"אם כן, אם ומדובר בנסיון טבעי שעובר אותו האדם, כל אדם, באופן שגרתי בכל "פעם ראשונה"... מדוע נעשה הנסיון שלפנינו ע"י אלהים? מה הביא את אלהים לעסק הזה. מה פשר המשך המשפט: והאלהים נסה את-אברהם...  על זאת בפרק הבא" 

והינה אנחנו בפרק הבא, פרק יד, עומדים במלוא קומתנו מול השאלה הלא נוחה ונדרשים להתמודד איתה: מה הביא את אלהים לעסק האישי הזה? מה הביא את אלהים לנסיון האישי של אברהם אבינו שעצם קיומו על תיזמונו ולוח זמניו נקבעו ע"י אברהם אבינו בעצמו.  בשביל לחדד את השאלה, יורשה לי להדביקה על הדוגמאות שהבאתי בפרק הקודם כאשר נדרשתי למשמעות המילה "נסיון". 

1. הבן שלי הראשון שלימדתי אותו ללכת קוראים ארז. הוא עבר בהצלחה את הנסיון לפני 17 שנה והלך ועד היום לא שכח. ובכן הבה נדביק את "אלהים" לשיעור הראשון (הנסיון) של ארז בהליכה ונבחן איך זה נראה:

ויהי אחר ההכנות שנעשו לקראת שיעור ההליכה, והאלהים נסה את ארז...

2. לא מזמן ניסתה אישתי לראשונה מתכון עלי-גפן ובהצלחה!! אני מעיד– יצא טעים: 

ויהי אחר שמצאה גברתי את מתכון העלי-גפן, והאלהים נסה אותה... 

3. ויהי אחר שהחלטתי להפסיק לעשן, והאלהים נסה את אלברט...

מה לאלהים ולהפסקת העישון שלי, מה לאלהים ולארז? מה לאלהים ולנסיון הפרטי של אברהם אבינו? מי זה אלהים?

לפני שאני נוגע באלהים, אני רוצה לספר קצת על עצמי, אני האדם. 

האדם עמד במרחב והתבונן בו, ביקש לבחון אותו, לחקור לדעת לגבש דעה עליו... השאלה הראשונה שנתקל בה: איך כל זה נוצר, האם נוצר על פי סדר מסויים, או על פי תאוריה מסויימת? השאלה הבאה שלא היה מנוס ממנה: ואם נזהה איזשהו סדר – האם ישות-על היא האחראית לסדר הזה? האם אלוהים ברא את העולם? 

הידיעה האנושית אודות היקום ומעולם לא היתה מושלמת גם לא התקרבה לזאת; ידיעה זו תמיד היתה חלקית ותמיד תישאר כזו כי אין ליקום סוף. "חלקית" עד כדי שבהערכותינו – טעות הסטיה שלנו מגיעה עד למאות האחוזים; מעריכים שישנם בין 100 ל- 200 מליארד גלקסיות ביקום, רק 100 מליארד מפריד בין הערכה לשנייה. 

האדם הזה שבוחן את היקום הינו יצור סקרן וזה למעשה המניע לבחינת הסביבה שלו, זהו המותר שלו מהבהמה, הוא מבקש לדעת, לחקור, להבין... אבל לעניות דעתי המניע האמיתי שלו בלחקור ולדעת נעוץ בנטייתו המולדת להשיג את השלום ולחיות בשלום; ללא הידיעה הברורה קשה להשיג את השלווה הנפשית, קשה לחיות בשלום, לכן אני צריך להבין ולהכיר את הסביבה שלי בשביל שאוכל לבטוח בה ולחיות בשלום; קשה להשיג את זאת ללא רמת ידיעה מסויימת אודות הסובב אותי... נוצר הרושם וכאילו רמת הידיעה כרמת השלווה שמשיגים דרכה – ורושם זה מוטעה מיסודו, כי הידיעה החלקית והבלתי ברורה מעוררת את השלווה ומערערת אותה, לכן ולפעמים טוב חוסר הידיעה מהידיעה החלקית. 

ובכל זאת מצא האדם את הדרך בשביל לעקוף גם את הידיעה החלקית שגורמת למועקה נפשית, ולהשיג גם דרך אותה ידיעה חלקית את השלום הנפשי וכאילו זה עתה הגיע אל הידיעה המושלמת והבטוחה. הוא פסק: יש אלוה שברא את העולם ומנהל אותו; אני מאמין בזאת – משמע אני יודע את זאת. 

מצד שני, היה מי שתמה על אמינות הידיעה הזאת ודחה אותה על הסף: אין אלוהים ולא ניתן להגיע לשום ידיעה דרך "האמונה" כהיא זו. אני מאמין – משמע אינני בטוח, אחרת בשביל מה לי להאמין? הקבוצה הזו פסקה: אין ולא יכול להיות יוצר ליקום; הוא נוצר מאליו. ובכל זאת גם הקבוצה הזאת ניסתה להגיע אל השלווה המיוחלת ולעקוף את מועקת הידיעה החלקית וכאילו זה עתה השיגו את הידיעה המושלמת והבטוחה. הם פסקו: היקום נוצר במפץ הגדול; זו ההסטוריה שלו מאלף ועד ת'.  

ישנן כמובן עוד תאוריות וואמונות ואסקולות, אולם תיאורית המפץ הגדול וללא ספק היא השולטת במרחב ומקבצת סביבה קבוצה משמעותית שמאמינה בה. יש מי שאומר שתיאוריה זאת היא האמינה ביותר, ההגיונית והסבירה ביותר... 

אני אומר שגם המאמין בבורא עולם וגם הדוחה אמונה זו וגם הנוטה לתיאורית המפץ הגדול או לכל תיאוריה אחרת- הגיונית יותר או פחות, כל הקבוצות האנושיות הללו מבקשות למעשה להשיג לנפשם את השלום ולעקוף את המועקה שגורמת הידיעה החלקית – וכאילו זה עתה הגיעו אל הידיעה המושלמת שתביא להם את שלוות הנפש האמיתית. הם כבר יודעים לזהות את מקומם במרחב. 

בכל אופן, אני רוצה לחזור אל האדם באשר הוא, ולעמוד לצידו ברגע התבוננותו במרחב, ביקום הגדול הזה, מה הוא מבחין ברגע זה? מה הוא מרגיש?

הוא הסתכל במרחב וחש מבוכה... השאלות רבו על התשובות, וככל שהעמיק והשיג יותר מידע כך גברו שאלותיו על תשובותיו. כחמש מאות שנים לפנה"ס, האדם עוד ראה את כדור הארץ כמרכזו של היקום, וכאלפיים שנה לאחר מכאן העמיד את השמש במרכז היקום, וכוונתו היתה למערכת השמש- היא היא כל היקום. חמישים שנה מאוחר יותר יטען נציג האדם כי ביקום מערכות שמש רבות ולכן הוא אין-סופי ונטול מרכז, ואגב אמונתו המוזרה הזאת יעלה על מוקד.

כעבור מאתיים שנה יגלה האדם את תופעת התפשטות היקום; ואם הוא מתפשט הרי היתה לו ראשית... באופן הזה היגענו בשעה טובה לתאורית היווצרות היקום ע"י המפץ הגדול; אולם בנקודה הזאת עלתה השאלה, ואם יש ליקום ראשית – האם יש לו גם אחרית? 

סברה אחת קבעה כי יבוא יום והתפשטות היקום תיבלם ע"י משיכת הכבידה ההדדית בין חלקיו, או אז היקום יחזור להתכווץ ויתרחש הריסוק הגדול – היפוכו של המפץ הגדול. סברה אחרת קבעה כי ההתפשטות תימשך לעד, וכתוצאה מכך הטמפרטורה ברחבי היקום תשאף עם הזמן עד לאפס המוחלט, הכוכבים ידעכו בזה אחר זה, ובאופן הזה יגיע היקום לסופו; זהו תרחיש "מות החום" של היקום.  

בשנים האחרונות הגיע האדם לראיות מוצקות התומכות בתכונת "התאוצה" בתופעת ההתפשטות, אולם כאן עלתה השאלה: האם התאוצה הזו קבועה היא או משתנה. בתאוצה קבועה- תרחיש "מות החום" יביא אומנם לקץ העולם, אך בתאוצה משתנה קץ היקום יבוא ע"י תרחיש "הקריעה הגדולה" כאשר שיווי המשקל יופר והחומר יתפורר. יש להמתין איפוא לקץ היקום ולראות איזו מבין שתי הווראציות אמינה יותר, ובנתיים האדם שרוי באי-וודאות מוחלטת: מה קורה ביקום, מה קרה בעבר ומה עתיד לקרוא בעתיד.

לציין, שמכלול המידע שהגיע אליו האדם הוא אודות "היקום הנצפה" שהרדיוס שלו יכול להגיע עד לכ- 13 מליארד שנות אור, היינו עד לגלקסיה שהאור שיצא ממנה עם היוולדה מגיע אלינו רק עכשיו – באיחור של 13 מליארד שנות אור... בנתיים, גלקסיה זו הרחוקה ביותר משביל החלב והנמצאת בקצה היקום – המשיכה להתרחק מאיתנו בגלל תופעת ההתפשטות, לכן היא נמצאת כרגע במרחק של 46 מליארד שנות אור מאיתנו, וזהו למעשה רדיוס המידע שלנו אודות היקום, ומעבר לו ישנן עוד גלקסיות שניתן להשקיף עליהן אם נעמוד על הגלקסיה ההיא הרחוקה ביותר, ונשקיף ממנה על עוד רדיוס בן 46 מליארד שנות אור, וכן עד לאין סוף... 

אני רוצה בפעם האחרונה להחזיר את הדי.וי.די לאחור ולעמוד שוב לצד האדם שמתבונן ביקום. הוא התבונן בשביל לגבש לו דעה ושלווה...  או אז המציא את טלסקופ החלל האבל שלקח אותו למרחק של 13 מילארד שנות אור שהתפשטו עד ל- 46 מליארד שנות אור... כל זאת בשביל לגבש לו דעה ברורה ורחבה ככל האפשר אודות היקום שהוא חלק ממנו. אולם ככל והרחיק לכת עם מבטו כך מסגרת החשיבה שביקש לגבש הלכה והתערפלה...  מדוע? כי היקום לא עצר לרגע בשביל לתת לאדם צ'אנס לנעוץ בו מבט או לקחת לו תמונה, הוא הולך ומתפשט בשיעור הולך ומואץ... השאלה היא אם תאוצת התפשטותו הינה קבועה או משתנה, ולכל תשובה תרחיש משלה: תרחיש קץ היקום, תרחיש הקריעה הגדולה, תרחיש הריסוק הגדול, תרחיש "מות החום". את המידע הזה המוצק בחלקו והספקולטיבי בעיקרו – גילה האדם אודות חתך מוגבל ומוגדר מהיקום בן 46 מליארד שנות אור שאחריו יופיעו מן הסתם עוד חתכים ועוד...     

בד בבד גילה האדם את מימדיו האישיים– עד כמה קטן הוא; נקודה בלתי נראית ובלתי משמעותית. ולא רק הוא; גם הכדור שחי עליו גם הגלקסיה השייך אליה.

האדם התבונן בחלל והעמיד את מוחו ואת כל חושיו למטרה מוגדרת מראש: לגבש סדר במחשבתו; להגיע אל סדר כלשהו... אך הסדר הלך והתרחק ממנו, הוא לא מצא שלום הוא מצא אנטרופיה; זהו גודל המשמש מדד למדידת האי-סדר במערכת פיסיקלית רבת מרכיבים. לדעתי זהו המושג שמסכם נאמנה את התבוננות האדם ביקום, כי דרכו ניתן למדוד את אי-הסדר – לא את הסדר.   

בכל שלב ושלב בהתבוננות האדם ליקום, תחושה אחת מלווה אותו – שהינה הגיע אל הסדר המחשבתי שכה השתוקק לו וממנו יכול להמשיך... חיש מהר נגלה לו עד כמה הסדר הזה פריך הוא ומתפורר לנגד עיניו. פני האדם היו כל הזמן אל הסדר, הוא ביקש לסדר את מחשבותיו; אך פגש לנגד עיניו את אי-הסדר.          

לציין, וכשאני מדבר על האי-סדר, אינני מדבר על האי-סדר השולט ביקום כי-אם על האי-סדר השולט בי, באדם, במסגרת החשיבה האנושית שביקשתי לגבש אודות היקום, אך לא הצלחתי לבנות לעצמי את סדר החשיבה הזה שבאמצעותו אוכל לגלוש אל היקום ולנצל אותו; להנות ממנו.

האדם התבונן ביקום והלך בו לאיבוד גם בגלל גודל היקום גם בגלל גודלו הוא, וגם כי לא הצליח להוציא בו את חוש ההתמצאות אל הפועל; לא הצליח למצוא בו את עצמו, אם תרצה – לא הצליח לנצלו ולהנות ממנו. 

וכאשר בא לגבש מסגרת חשיבה, מה מצא? אנטרופיה מצא! אי-סדר מחשבתי שהולך וגודל כל הזמן; הוא לא יקטן לעולם.  

במילים אחרות, הוא לא מצא את הקשר שלו ליקום, הוא לא מצא את המימד האנושי שלו בתוך היקום. מימד זה ומטבעו נבנה ע"י "מסגרת חשיבה" אנושית ומסודרת; שאיננה... וברגע פגישתו עם היקום, חסרה לו היתה החוליה הזאת שמקשרת אותו עם המציאות והסדר הוא אבן הפינה שלה; חסרה לו היתה מסגרת חשיבה. 

מהי בעצם "מסגרת חשיבה"? אני רוצה להגדיר את המושג האנושי הזה. 

ובכן, כאשר אתה נקלע אל תוך ים אדיר של מידע וקשה לך לתפוס את מימדיו ולקלוט את המידע שבו, להשתמש בו... או אז אתה רוקע לך מסגרת קטנה וקבועה בתוך הים הזה שדרכה תוכל למיין את המידע ולקטלג אותו ע"פ הסטנדרטים שלך, ובעזרת המסגרת הזו ניתן לשוטט בתוך הים אדיר המימדים ולעשות שימוש במידע שבו מבלי לטבוע. מסגרת כזו יכולה להיות חוק או עיקרון או קבוע, כמו חוק הכבידה, הקבוע הקוסמולוגי, עיקרון המילטון, תורת הקוונטים...

אולם ולפני שנולד הקבוע והעיקרון והתורה, נולד הצורך במסגרת חשיבה; הצורך בלסדר את מחשבותינו אחרת נלך לאיבוד. זה סיפור האדם עם היקום. 

היקום מלא במידע; אוקיאנוס אין סופי של מידע. אינני יודע אם יש איזשהו סדר במידע הזה או בחלקו, אך יודע אני שמידע אין סופי נמצא ביקום. היקום הזה גם הקרוב אלינו, אינו יותר מגוף שמימי הגם וכבר אספתי מידע חלקי עליו. אבל מה אני עושה באוקיאנוס המידע הזה? מידע אין-סופי לפני... איך אני מעמיד אותו לשימושי האנושי? בדרך כלל ובנקודה הזאת נוצר הצורך במסגרת החשיבה, או אז מגיעים אל החוקים ואל התורות... אולם וגם אם אוכל להחיל חוק כלשהו באופן חלקי על חתך מסויים מהיקום – קשה לי לזהות את הזיקה שלי אליו... והזיקה שלי ברורה כשמש: אני רוצה לעשות שימוש במידע; אין לי זיקה אחרת. מה אעשה במידע של כוכב זה או אחר, ואפילו בירח הקרוב... עדיין הוא גרם שמימי בשבילי, שום מידע שאספתי עליו לא ישנה עובדה מנוכרת זו.  

ביקום, מרגיש אני עומד מול מידע מנוכר שאיני יכול להתקשר עימו דרך הזיקה האנושית שלי, כי אינני יכול לעשות במידע הזה שימוש אנושי. אין מסגרת חשיבה שתוכל לקשר אותי עם היקום; לא הצלחתי לבנות את המסגרת הזאת; לא מצאתי שום סדר שבאמצעותו אוכל לבנות אותה. 

מאידך, מצא האדם על כדור הארץ סדר מופתי בשביל לבנות אין סוף מסגרות חשיבה ולהעמידן מיידית לשרותו. המחזוריות הסימטרית הזאת, התיאום המדויק בין כל הגורמים שעושים את החיים על כדור הארץ, כל דבר משלים את השני שבלעדיו לא היה מתקיים גם לא מקיים, הטל, הגשמים, האטמוספרה, החיות, המים, הימים, העצים – מיזוג העולם...  

כולנו יודעים על המיקום הנכון של כדור הארץ הנמצא במרחק הנכון מהשמש, כולנו מודעים לרמת החמצן המדויקת הזקוקים לה והנמצאת באוויר... למעשה, המתכון הנשגב מכל טמון במחזה צירופם של אין-סוף נתונים מפוזרים ובלתי מסודרים לכאורה שמתחברים להם, ומתוך האי-סדר יוצא לפתע סדר עילאי... איש אחד ושמו צ'ארלס דרווין הפנה את תשומת ליבנו למחזה הזה. הוא קרא לתופעה הזו "הברירה הטבעית"; כלומר הנתונים הטבעיים ילכו מכיוון האי-סדר אל הסדר, ההפך הגמור מהנתונים הנצפים ביקום שכיוונם הולך מאי-הסדר אל התהום... התפשטות היקום תעיד על התכונה הזו.  

ממחזה נשגב זה של הטבע- חוזרים אל האדם ואל רגע היוולדו: הוא נולד אל תוך יקום מפוזר שלא מצא בו את מפלס מסגרת החשיבה, ומתוך היקום צץ לו כדור קטן מסודר למשעי שעורר באחת את מסגרת החשיבה האנושית שלו. זהו המטען הבסיסי ביותר בו טעונה כל תודעה אנושית.       

תודעה אנושית מהי. 

ע"פ המילון, תודעה היא הכרה, תפיסה, מחשבה. תודעה היא אחת מתכונות הנפש לה מייחסים תכונות אישיות כמו זהות עצמית, הכרה עצמית.  באופן ציורי, אפשר לתאר את התודעה כבנק אישי בו מפקיד האדם כל מה שבא ליד, תחושות, תפיסות, ידיעות, מחשבות... בסוף היום מעבד את כל הנתונים שהופקדו בקופה, משאיר את מה שמחליט להשאיר וזורק את היתר לפח. מכאן, כל אחד יכול להפקיד בקופת חברו נתונים ותפיסות והשקפות; כל אחד יכול לנסות ולהשפיע על חברו, אך רק לבעל הבנק שמורה המילה האחרונה... שכאמור מנפה את הקופה בסוף היום לקחת את הנראה לו ולזרוק את השאר. 

התודעה איפוא מעצבת את אופי האדם ומנהיגה אותו הלכה למעשה. היא הסיר בו נקלטות מסגרות החשיבה למיניהן, מתבשלות, מתגבשות ונערמות, מהגדולות עד הקטנות, מהמורכבות עד למופשטות. כאן יושב המטה הכללי של האדם ומכאן יוצאות הפקודות לשטח מטוב ועד רע...  

התודעה האנושית מכילה ובנוסף נתונים התחלתיים הנקראים אינסטינקטים, דחף טבעי, יצר מולד. להחליט בשבריר השניה למשוך את היד מלהבת אש; להתרחק מריח רע; לזהות סכנה מיידית... באינסטינקטים בסיסיים ניכרת השותפות שלנו עם החיות – על כל האירוניה שבדבר, אך שותפות זו מגיעה לקיצה ברמה מסויימת של כניסת שיקול הדעת למטה התודעה...  

סיכומו של דבר: התודעה היא המקום בו קולט האדם את הנתונים שכבר עברו עיבוד טכני במוח ומסווג אותם, ממיין אותם. פעולה זו משרטטת את מסגרות החשיבה שלו ומתוך המסגרות הללו נגזרות השקפותיו תפיסותיו, והתנהגותו בפועל. התודעה איפוא היא המנחה, המורה, המדריך, והמנהיג שהמילה האחרונה שמורה לו ועל פיו יישק דבר. זהו אם תרצה האלהים של האדם. 

תרצה או לא, זה האלהים הנזכר בתורה. בכל התורה מהתחלתה ועד סופה.  

בזאת אני מציג את אחד העקרונות של התורה שמגיע באיחור של אלפי השנים. 

אלהים: התודעה של האדם. (אין למונח הזה, אלהים, שום קשר למונח המוכר לנו). 

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: בראשית נולדו בתודעת האדם השמים והארץ. שני הגורמים האלו נבראו בו בזמן בתודעת האדם: השמים והארץ; היקום והארץ.

בניסוח ישיר של התורה: בראשית, בראה תודעת האדם את היקום ואת הארץ. 

עם המונח החדש הזה, אני מזהה שני מטענים חדשים: 

1.    אני מזהה תורה שלא זיהיתי לפני כן; מלפני אלפי השנים. 

2.    אני מזהה כיוון חדש בתורה; כיוון שברגע זה הינני מתוודע אליו ומזהה אותו, עליו נעמוד מיד. 

"כיוון" זה עליו מצהירה התורה כבר בראשיתה: "כפייה" היא פעולה שלא יכולה לפעול על אדם או להקלט אצלו.

דוגמה לפעולת "כפייה" בלתי תקינה:

בראשית ברא אלהים (המונח השגור בפינו עד היום) את השמים ואת הארץ.  

האדם נולד אל תוך היקום, ומאותו רגע הוא קולט את נתוניו ומעבד אותם. נתונים אלה מעובדים רק דרך המערכת האנושית של האדם, אין מערכת אחרת בנמצא; זו מציאות הדברים. מאידך, נתון "כפוי" לא ייקלט לעולם אצל האדם; במקודם או במאוחר הוא יפלוט אותו, זה טבע הדברים.  

אם כן, המונח "אלהים" שכיוונה לו התורה הוא התודעה; זו שמרכז השליטה בידה. זה המנחה, המורה המדריך... זה המונח שהזכירה התורה יותר מאוחר, כאשר ביקש משה להתחמק מהמשימה שהוטלה עליו...   

ודבר-הוא לך אל-העם, והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. (שמות ד, טז) 

אני רוצה לחזור להגדרה של התודעה, האלהים:

התודעה היא המקום בו קולט האדם את הנתונים שכבר עברו עיבוד טכני במוח ומסווג אותם, ממיין אותם. 

אם כן, אני יכול לקלוט נתונים מסויימים בתודעתי שכבר עובדו טכנית במוחי – היינו שכבר הבנתי אותם, או אז אשקול את הדברים ואשרטט מסגרת חשיבה מסויימת שתנחה אותי בהמשך. הבה נקרא למסגרת החשיבה ששרטטתי "אלף". ניתן לאמר אם כן ש"אלף" כבר חבר מן המניין במטה האלהים שלי, שממנו יוצאים ההנחיות בפועל. הבה נעשה ספירת מלאי במטה הכללי שלי "האלהים", ולראות כמה מסגרות חשיבה שירטטתי עד עכשיו שפועלות ללא לאות בתוך המטה ומעצבות גם מנחות את כל מהלכי בפועל. 

וזאת רשימת המלאי של מסגרות החשיבה שעובדות בפועל במטה שלי ומתוכן יוצא הקול של "אלהים" שלי: אלף, בית, גימל, ודלת. 

השאלה היא, מי אמר שאלף בית גימל ודלת הן מסגרות נכונות שבחרתי אותן נכונה ובאופן תקני? ובכלל איך ניתן לקבוע תו-תקן למסגרות חשיבה? מי אמר שמסגרת החשיבה הסוציאליסטית נכונה יותר מאימפריאליסטית? מי אמר שהימין עדיף על השמאל ומי אמר שטובה המסגרת הליברלית על השמרנית? 

על זאת עונה התורה: אין מסגרת טובה ומסגרת רעה, ישנה מסגרת טובה ומסגרת טובה ממנה, משוכללת ממנה, גדולה ממנה... אני אמור ללכת רק קדימה בכל הנוגע לטיב מסגרות החשיבה שלי: לשפרן, לשבחן, ללטש אותן, להוסיף להן צלעות... זאת, כי ישנה רק דרך אחת שעליה מתגבשות המסגרות – היא הדרך האנושית. רק נדמה לנו שישנן עוד דרכים, וכאן אנו נתקלים במיכשול בו עולים על דרכים חלופיות לכאורה ומייצרים עליהם מסגרות חשיבה מכל המינים; לדמיון אין גבול. 

אם כן נשאלת השאלה, ולפני שמגיעים למסגרות התקינות, מה עושים עם המסגרות הקיימות? עם מה להשאר- עם הימין או עם השמאל? מה לזרוק לזבל את הליברלית או השמרנית? 

-         לפני שמגיעים לשאלת המסגרות, מצאו את הדרך "היחידה" עליה מתקינים את המסגרות; שם כבר תדעו מה לזרוק ומה להשאיר.    

הדרך "היחידה" היא הדרך האנושית, ויתר הדרכים הם פרי הדמיון האנושי.

אל התודעה האנושית, איפוא, מגיעים רק בדרך האנושית הטיפוסית; במתכונת החשיבה האנושית הרגילה: האדם קולט נתונים בתודעתו שכבר עובדו טכנית במוחו, ומשרטט על פיהם את מסגרת החשיבה שתצטרף לאחותיה ותרחיב את אופקי התודעה. באופן הזה מגרה את השאיפה שלו הנשלטת ולא במקרה ע"י התודעה. הוא שאמרתי, ניתן רק לשאוף, להגדיל לשפר לשבח את המסגרות... 

הדרך "היחידה" הזאת הלכה לנו לאיבוד, ואיתה התודעה האנושית, האלהים. (אגב, כותבים את המונח "אלהים" ברבים – ההפך מהמילה המקבילה שלו "תודעה" שנכתבת בלשון יחיד, זאת כי המילה "אלהים" מבטאת את הטכניקה של התודעה- היכן נמצא מרכז "ההנחיות", המקום ממנו יוצאות כל ההנחיות). אלפי השנים מפרידים ביננו לבין אלהים המקורי; אלהים שלנו איבד מזמן את המקוריות שלו, הוא פרי הדמיון האנושי... דמיון שלא עצר מלהתפתח מזה אלפי השנים, וככל שהתפתח כך נסק האלוהים המקורי שלנו ואיבד מערכו; אנו התרחקנו מהתודעה האנושית המקורית אלפי השנים.  

התורה מכוונת להחזיר את האדם לאלהים המקורי שלו, זה שהתרחקנו שנות אור ממנו... היא מנסה להחזיר לנו את דרך החשיבה האנושי, התקני הטיפוסי. היא עושה את זאת יחד איתנו, חושבת איתנו, מדברת בקולינו ומתבטאת בשם "אלהים" שלנו. בכל מקום שמוזכר "אלהים" – הכוונה לתודעה האנושית (אבל המקורית) – מה היא רואה ברגע זה; מה אני האדם רואה, אילו נתונים מעובדים אני מקבל מהמוח שלי ואיזו מסגרת חשיבה מצטיירת בתודעתי כתוצאה ישירה מהנתונים המעובדים האלו?    

בטקסט התנכי, אנו מרגישים את היד שמשתלבת עם ידינו ומראה לנו את טבע הדברים: זה האדום החזק וזה הצהוב המבריק וזה העץ הריחני וזה התפוח הטעים. אנו לומדים מחדש את טבע הדברים וממשיכים הלאה מהדבר הבסיסי ביותר, מהרגע בו עיננו רואות את העולם, וממשיכים משם על פי הסדר, אם תרצה – ע"פ סדר המחשבה האנושי; פשוט מתארים את הדברים שרואים ומצביעים עליהם, וכך ממשיכים על טהרת ההגיון האנושי והסדר המופתי שלו, עד שברגע מסויים מגיעים  אל מסגרת החשיבה שמחברת את המטייל עם תכונת האין-סוף ועם היקום שלו, ובד בבד נפתח בפני המטייל שער השאיפה והוא אוסף אותו אל תודעתו... סוף סוף הוא עובר את מיכשול האין-סוף ומריח את התבשיל החדש. אל הנקודה הקסומה הזאת מגיעים דרך המלך, וכאילו זה המשכו הטבעי של המסלול בו התחלנו לפני רגע.

אגב הטיול הזה אנו מגיעים אל מהות התורה, מדוע נכתבה ואת מי היא מייצגת. אגב זאת אנו מגיעים לשאלות מהותיות שלא חלמנו להגיע אליהן אי-פעם... מהי מהותינו, מהו מקורינו, מדוע נולדנו זכר ונקבה, מי קבע את מיננו ומדוע... מהי הגדרת החיים ואם מוגבלים הם ע"י המוות. בטיול הזה מתחברים כמובן מאליו עם מנגנון האין-סוף, או אז מתעוררת התודעה ואיתה מרכז השליטה בכל הנוגע לשאיפות ולתענוגות... אז האלהים מתעורר ומבקש להכנס לפעולה מיידית. 

גולת הכותרת בטיול התנכי, זה הרגע הקסום ההוא, כאשר מגיעים אל הנקודה בה מתחבר הרצון עם התודעה, או אז נחשף לעינינו גל מסתורי שכמותו לא ראינו מעולם. לפירוש הדברים יש לחזור למטה התודעה ולשחזר קטע מתהליך קבלת ההחלטות שמה. את השיחזור הזה נעשה בהילוך איטי בשביל לרדת לעומק הדברים ולהגיע אל הרגע הקסום ההוא... 

"תודעה", הגדרתי לעיל, היא המקום בו קולט האדם את הנתונים שכבר עברו עיבוד טכני במוחו ומסווג אותם, ממיין אותם.

תיארתי את התודעה כ-"מקום" בו נעשים הדברים... אולם אין הכוונה לחלל מסויים; אין הכוונה להגיע אל מקום מוגדר בגוף או במוח ולהצביע עליו כזה המקום...

"מקום" בעברית התנכית הוא  "הרמה" או "השלב" אליו מגיע הדבר. במילים אחרות, התודעה, כהיא זו, נכנסת לפעולה כאשר שלב עיבוד הנתונים מגיע לסיומו. אינני צריך את התודעה בשביל לחשב משוואה מתמטית, זאת העבודה השחורה של המוח, אולם וכאשר מסתיימת עבודת המוח וכבר יש באמתחתי את התוצאה- את הנתונים המעובדים,ובעצם הרגע הזה נכנסת התודעה למשחק, כאשר האדם נדרש לתוצאה המונחת לידו, מה אעשה איתה? מהו השימוש המתאים ביותר שאוכל לעשות בנתון המעובד המונח לפני? איך אנצל אותו על הצד הטוב ביותר. כאן מנגנון התודעה נכנס לפעולה.  

אין כמעט קשר בין מנגנון התודעה לפעולות הטכניות של המוח; הקשר הזה מגיע לקיצו עם קבלת הנתונים המעובדים מהמוח והעברתם לחדר הפיקוד של התודעה. אין ולמעשה אפילו קשר סמלי בין המוח לתודעה, אדם בעל רמת אינטלגנציה גבוהה יכול לפתור את הקושיה המתמטית המסובכת ביותר אך לא בהכרח יכול לנהל את התוצאה שהגיע אליה ולהפיק ממנה את התועלת המקסימלית; מאידך יש מי שיידע להגיע אל התועלת המקסימלית הזאת מבלי רמת אינטלגנציה גבוהה במיוחד, ואת האחרון הזה מכנים כאיש בעל אינטואיציה; היינו שהוא יודע לעשות שימוש בתודעה ללא קשר הכרחי לחשיבה; יש לו תפיסה בלתי אמצעית.  

אין קשר בין המוח לתודעה. המוח עושה את העבודה שחורה, מכין את הנתונים המעובדים ומוסרם לתודעה; מכאן והלאה נכנס למשחק מנגנון חדש וטון חדש... האווירה והטון הטכניים של המוח נעלמים מהזירה, ובמקומם נכנסת התודעה והמטה שלה; הם נותנים מעכשיו את הטון.

הבה נחזור שוב אל הקטע בו נכנסת התודעה לפעולה, ונריץ את הקטע הזה בהילוך איטי... עברנו בשעה טובה ומוצלחת את השלב הראשון, המוח עיבד את הנתונים ומסרם אל התודעה, וברגע זה היא נכנסת לפעולה. מה הם הקושיות שמתבקשת התודעה להתמודד איתם ברגע זה? ובעצם מה היא משימתה של התודעה, מה המטרה שלה? לדעתי יש לענות קודם על השאלה הזאת ולאחר מכאן ללכת אל שאלת הבעיות שהתודעה נדרשת להתמודד איתם. 

התודעה משתוקקת להביא את רצונו של האדם לפועל; זו משימתה היחידה והמטרה שמתבייתת עליה: להביא את הרצון לפועל. יש בידי נתון מעובד, ואני רוצה להפיק ממנו תועלת עצמית; זה רצון. אפילו כשאני רואה תמונה יפה – הרצון הזה יוצא מיד לפועל: אני מפיק הנאה מהתמונה שאני רואה.

אולם בואו נעזוב את ההנאה מתמונה, ונלך לרצון יותר מורכב... יש בידי עוגה ואני רוצה לאכול אותה. הנתונים המעובדים שזה עתה העביר המוח אל התודעה הם כדלקמן: העוגה הזאת טעימה שמכילה 1000 קלוריות, ויכול להגרם נזק לגוף אם תיאכל; אלה הם הנתונים היבשים שהמוח עיבד, ועכשיו תורה של התודעה להשתמש בנתונים המעובדים האלה ולהחליט: להכניס לפה או לא? נו... 

אם המדובר היה ברובוט אינטלגנט נטול תודעה, אזי הרובוט הזה היה מניח מיד את העוגה בצד ולא מכניסה לפה, כי המוח עיבד נתונים ברורים, העוגה והקלוריות שבה יזיקו לגוף, אבל במקרה שלפנינו ישנם שני גורמים שאינם נמצאים ברובוט: תודעה ורצון. אם כן ובמקרה הזה, איך תתמודד התודעה עם הנתונים שבידה? מצד אחד יש רצון ברור לאכול את העוגה, ומצד שני ישנם נתונים טכנים ברורים העומדים מנגד וסותרים את הרצון, מה עושים? איך מתמודדת התודעה עם זה?

כאן שולפת התודעה מהתיקיות שלה "מסגרת חשיבה" מוכנה שנוהגת להשתמש בה לאחרונה, ועושה בה שימוש מיידי. יש מסגרת חשיבה שאומרת: קח מלוא החופן היום אולי מחר לא תקום...  אחרת אומרת: "יש לשמור על הבריאות" ועוד אחת אומרת: "חצי חצי... יש לשמור על האיזון". ולמעשה קיימות אין סוף מסגרות חשיבה שדרכן מכופפת התודעה את הרצון או מתכופפת בפניו.   

יש מי שאוכל מיד את העוגה ומצפצף על המוח, יש מי שמתעלם חלקית מנתוני המוח ואוכל חצי עוגה, ויש מי ששועה לנתוני המוח המדויקים ושם את העוגה בצד; כל אחד ומסגרת החשיבה שלו. 

מכאן אני מזהה את הגורמים האלה: רצון, תודעה, ומסגרת חשיבה. אם כן וברגע קבלת הנתונים המעובדים מהמוח, הבעיה שהתודעה מתמודדת איתה היא, להגיע אל הרצון המקורי ולהוציאו לפועל, ולא תמיד הרצון המקורי הוא לאכול עוגה, כי יתכן וקיים רצון יותר מקורי מאכילת עוגה והוא הרצון לשמור על הגיזרה. 

ויתכן שישנו רצון יותר מקורי משני האחרונים והוא הרצון לשמור על הבריאות. 

ויתכן וישנו עוד רצון עמוק משלושתם: הרצון להשעות לעיקרון האיזון: אתמול אכלתי הרבה עוגות, היום אני צריך לעצור. או אתמול לא אכלתי שום דבר מתוק, היום אפשר לאכול את העוגה. 

ואולי קיים עוד רצון מקורי מכולם: הרצון לכבד את המילה שלי כאדם: אתמול לקחתי על עצמי שחודש ימים לא אכניס לפה עוגה מפאת עלייתי במשקל. 

יתכן וקיים רצון עמוק מכולם: פשוט, הרצון לעשות את הדבר הנכון במקום ובזמן הנכונים: לאכול את העוגה למרות המילה שלקחתי על עצמי בשביל לא להעליב את המזמין... או לא לאכול את העוגה למרות שייעלב המזמין כי יש בדבר סכנה לבריאותי...  

אם נשים לב ובמקרה המופשט שלפנינו, עמדה "התודעה" בפני קושיות שונות והתמודדה עימן בעזרת מסגרות חשיבה שהביאו בסופו של דבר להחלטתה – היינו להתנהגות האדם בפועל. אני יוצא מנקודת הנחה כי מסגרת "המשמעת העצמית" כיכבה לצד כל המסגרות דנן, כי בלעדיה אין המדובר בהתנהגות אדם בעל תודעה וצלם אנוש...

שוב ואם נשים לב, הרצון האחרון שכיניתיו כעמוק מכולם גבר על כל הרצונות שלפניו וביטל את כוחם. רציתי להגיד בדוגמה הזאת, שתמיד קיים הרצון העמוק מכולם, מכל יתר הרצונות שאמורים להתביית על אותו האובייקט. זהו הרצון האמיתי שהאדם שואף לו ממעמקיו; יורשה לי לקרוא לו הרצון "הכנה". רצון זה ובדרך כלל אינו מסוג הרצונות הפופולרים – אם נכון הביטוי... כוונתי שאינו נמנה על הרצונות המקובלים, הנפוצים... התנהגות האדם מבטא בדרך כלל את התכונות החברתית שלו, הוא נמצא בחברה ולכן הוא מתנהג כמצופה ממנו בחברה, ולכן התנהגותו לא אחת היא כפויה, מאולצת, ולא תמיד משקפת את הרצון האמיתי שלו ולבטח לא את הרצון העמוק, "הכנה"... לא תמיד רואה הרצון הזה את האור כי בדרך כלל הוא נמצא בשכבות העמוקים של התודעה... יורשה לי להניח שאף אם יעלה רצון כזה אל סדר היום וישקל במאזניים של התודעה – הוא לא יגבר בסופו של יום על חבריו מטעמים שנזכרו או לא לעיל... 

כתבתי לעיל את הקטע הבא, יורשה לי לחזור עליו: 

"גולת הכותרת בטיול התנכי הוא הרגע הקסום ההוא, כאשר מגיעים אל הנקודה בה מתחבר הרצון עם התודעה, או אז נחשף לעינינו גל מסתורי שכמותו לא ראינו מעולם." 

כתבתי תחת הקטע הזה הרבה מילים בשביל להגיע אל אחת המילים שנזכרו בו ולרדת אל עומקה: "הרצון שמתחבר עם התודעה"... על איזה "רצון" אני מדבר? איזה סוג של רצון מתחבר כהוא זה עם התודעה, וכתוצאה מפעולת התחברות זו נחשף לעינינו גל מסתורי שכמותו לא ראינו לעולם... 

על הרצון "הכנה" אני מדבר, הלא פופולרי... זה שנמצא במעמקינו; האמיתי.

וכאשר מתחבר הרצון הזה עם התודעה ומבקשת בתורה להוציאו לאור ולקיימו , או אז, ולא כיתר הרצונות, נבקע לנגד עינינו גל מבודד שמוביל את הרוצה אל רצונו, כאב שמוביל את בנו לגן. זה הטבע. אני מדגיש: זה הטבע; בקיעת הגל המבודד היא פעולה טבעית שנולדה איתנו אל תוך הטבע. 

המדובר בכל רצון, מכל סוג, של כל אדם באשר הוא; ושני תנאים העמיד הטבע בפני האדם לקיום העסקה המוזרה הזאת:  

1.    שהרצון הזה יצא מהשיכבה העמוקה ביותר של התודעה. 

2.    שאותה התודעה תחתור להוציא את הרצון הזה אל הפועל. 

יש לבאר את הדברים ולנקד את המילים... מה הכוונה בבקיעת גל מבודד? 

תפקיד התודעה כפי שהוזכר הוא להביא את רצון האדם אל הפועל; כל רצון באשר הוא, ולשם כך היא שולפת מסגרות חשיבה מהתיקיות שלה ועושה בהם שימוש בשביל להביא את רצון האדם מהכוח אל הפועל. לא בכל הרצונות מתקיים הנוהל הזה; בשביל לרצות כוס מים אין את הצורך בשום מסגרת חשיבה... המדובר ברצונות שמצריכות מחשבה, כמו הדוגמה שנזכרה לעיל – לאכול את העוגה על כל הקושיות הנלוות לרצון הזה...

אם כן תודעת האדם מגיעה בסופו של דבר להחלטה, ומשתמשת במסגרת חשיבה מסויימת במטרה להוציא את ההחלטה הזו לפועל; היינו הבאת הרצון שסומן לפועל. וכאן מתחילות קושיות מסוג אחר שעתיד האדם להתמודד איתן במקודם או במאוחר, ולפעמים אף באופן מיידי כתוצאה ישירה מהרצון שזה עתה יצא אל הפועל. במקרה שלנו למשל, אם רצה לאכול את העוגה, והלך על אכילת העוגה למרות שסובל מסכרת, אזי יצטרך להתמודד עם התקפת סכרת שאולי תבוא מיד.

ישנם רצונות הקשורים באנשים אחרים, וברצונות מעין אלה יצטרך להתמודד עם תוצאותיהם עם האנשים הללו, כי רצונו שזה עתה הוציאו לפועל השפיע במידה זו או אחרת עליהם, באופן חיובי או שלילי... האדם אם כן לוקח את הסממן החיצוני הזה בחשבון בבואו לשקול בתודעה שלו את הבאת רצונותיו אל הפועל, ולא פעם סממנים אלה משפיעים באופן ישיר על התודעה עד כדי למנוע ממנה להוציא רצון מסוים אל הפועל, או לעכבו במקרה הטוב.

למעשה רבותי, אני מצביע בזאת על הבעיה העיקרית שכל תודעה אנושית מתמודדת עימה: מה יקרה אם אוציא רצון זה אל הפועל? איך זה ישפיע "עליהם"? מה תהיה תוצאת ההשפעה הזאת? האם ביכולתי להתמודד עימה? והשאלה העיקרית: האם הרצון שלי יצא בסופו של דבר אל הפועל? כי הרי המסלול שעובר הרצון הזה עד שמגיע אל יעדו – לא קשור רק בי, הוא קשור בעיקר "בהם", באחרים...  

ושוב, האדם מוותר לא פעם על רצונו כבר בשלבים המוקדמים בגלל הסממנים החיצוניים האלה שלו אין שליטה עליהם. רצונות כאלה הקשורים "באחרים" הם בדרך כלל רצונות לטווח הרחוק, שפעולת הבאתם אל הפועל אורכת זמן ממושך, כמו הרצון לקנות בית יפה: האם הבנק יאשר לי את המשכנתא? האם סבתא תחתום לי ערבות? האם ימכרו לי את הבית היפה במחיר סביר? וגם אם הכל ילך חלק- האם אוכל לעמוד בתשלום המשכנתא?  

קשה לאדם לנבא מספר הסתברויות באחת... ולכן הוא מחליט אחת משניים: או שמוותר על רצונו מראש, או שהולך עליו ומקווה שיתקיים, או אז הוא מגייס את כל כוחותיו מעכשיו והלאה לתחזק את הרצון הזה שלא יפסיק באמצע... מעכשיו יצטרך להיות קצת יותר נחמד לסבתא... ממחר יבקש מהבוס העלאה שיעמוד בתשלום המשכנתא; יתקשר לשאול בשלום דודתו (למקרה והסבתא תסרב לחתום); יפתח עוד חשבון בבנק המזרחי (למקרה והפועלים לא יאשר); ואולי גם יתחיל ללכת לשחרית (שגם הוא למעלה יתן יד).  

ובכל זאת שום דבר לא בטוח... המסלול עליו הניח את רצונו שביר, כי כל גורם חיצוני יכול להשפיע עליו ולהורידו ממסלולו. קיום רצון כזה שמסלולו עובר בהכרח ברשות הרבים נמדד איפוא במטבע הסיכוי: הסיכוי שעסק הזה יצליח- טוב. הסיכוי שהבנק יאשר את ההלוואה- בינוני. הסיכוי שהפרויקט יצא אל הפועל- חצי חצי... או סיכוי קלוש...  

וכך אני מגיע אל הנקודה...         

אני הולך לכתוב כאן את אחד הדברים המוזרים ביותר שקראתם מעודכם. לכאורה אינני אמור להזהירכם- אם ברצוני שתעיינו בכל זאת בדבר הזה שעל פניו נשמע מוזר... אולם ברצוני לצרף לזאת עוד נתון שקשור בדברים – אתם תחליטו על משקלו ואם כדאי לתת עליו את הדעת.  

בדבר המוזר הזה שאני עומד לציין – תלוי ועומד הקוד שהתורה מנסה להעביר לנו מראשיתה ועד סופה, בכל מילה ובכל פרק- מבראשית ועד לעיני כל ישראל. הקוד הזה מסתתר בתורה אלפי השנים מבלי שבן אנוש ישים לב אליו או יעשה בו שימוש; אתם הראשונים המוזמנים לעשות זאת. האם יש סיכוי שתתנו לזאת משקל? 

ואל "הקוד": 

הרצון האנושי הכנה, העמוק האמיתי, טבעו להתקיים בטבע. רצון זה יתקיים על מסלול ארוך או קצר, היינו יכול להיות קשור מטבעו גם בגורמים חיצוניים ועם זאת- מטבעו הוא להתקיים. לכן קראתי למסלול שעליו נערך הרצון הזה "גל", כי רק גל יכול להיות ארוך מפותל וגם "מבודד" מכל השפעה חיצונית, וכאילו מתרחשים הדברים בתוכו הודות לתנאי הבידוד שמשרה בין קירותיו.  אולם, לא בדיוק כך הדבר. לא נוצר גל מבודד בתוך העולם החיצון, כי-אם כל העולם הופך לגל אחד שמתהווה בתוכו הרצון הזה. כל העולם מתאים את עצמו לרצון הזה; זה הטבע. 

במילים אחרות, ואם נקח דוגמה "פרועה" לחדד את הדברים, ידידנו שרצה לקנות את הבית היפה- לא יצטרך להיות נחמד לסבתא, ולא יצטרך להתקשר למקור החלופי ולשאול לשלומו, גם לא להיות נחמד לפקיד הבנק, ואף אין את הצורך לקום בבוקר לשחרית! כל מה שעליו לעשות הוא לוודא שרצונו הוא אמיתי, כנה, ממעמקי תודעתו, או אז הסבתא ביוזמתה תציע לחתום לו ערבות או שבנק ישראל יוציא הנחיה לוותר על ערבים לכל תושבי ישראל... אמרתי לכם זו דוגמה פרועה...

...וכאשר מגיעים אל הנקודה בה מתחבר הרצון העמוק עם התודעה שחפצה להוציאו אל הפועל, או אז נחשף לעינינו גל שכמותו לא ראינו מעולם. העולם ומלואו הופך לגל אחד שמתהווה בתוכו הרצון הזה. זה הטבע. 

משמעות הדברים "המוזרים" היא שאפקט הפרפר פועל בהכרח בכל היקום – דבר שהופך את כל היקום למקשה אחת, לגל אחד, ואת קיום הגל הזה דחה האדם מעודו ועד היום הזה; הוא לא קיבל את קיומו; לא היה מקום לגל הזה בתודעת האדם ולכן הוא לא יכל לעשות בו שימוש; מאדם הראשון ועד האדם של המאה הזאת.

התורה פתחה בתיעוד סיפור הדחיה העקרוני של אדם הראשון וירדה לפרטי פרטיו, ומשם יצאה למסע תיעודי של סיפור הדחיה של עוד דמויות. מטרתה ולמעשה לא היה התיעוד בפני עצמו כי-אם זיהוי הגורמים השונים בכל סיפור וסיפור שהביאו את הדמות לדחות את ההגיון המוזר לכאורה של הטבע... הגיון זה לא התיישב מעודו עם ההגיון האנושי, והדמות השניה שהופיעה בתנך הטיבה לתאר את "ההגיון האנושי": והיה כל מצאי יהרגני! במילים אחרות, היה וארצה לחיות לעד- והרי זהו רצון עמוק וכנה, איך איפוא ייצא רצון כזה אל הפועל! והיה כל מצאי יהרגני- כפי שאני הרגתי את אחי... איזה גל ירים את הרצון שלי לחיות!

תיעוד הדברים, השתלשלותם וניסוחם שם בפרק ההוא, מותיר את האדם משתאה לדעת עוד, והפה פעור.

 האדם נולד אל תוך גל עצום בעל מעגלים אין-סופיים; אורכו כאורך היקום. למעגליו האין סופיים תכונת איזון סימטרית האחראית להתהוות כל רצון אנושי בתוכם; זהו מקור התכונה הסימטרית של הגל. זהו גן-עדן. זהו הגן שהאדם נולד אל תוכו ודחה אותו. זה סיפור הגירוש מגן עדן שתיעדה התורה וירדה לפרטי פרטיו. 

לתיבול הדברים, גם פרשת העקדה עוסקת בסממן הדחייה מנקודת מבט כלל אנושית; כלומר היא מאירה בפרשת העקדה נקודת עיוות כלל אנושית. להזכירכם אנו בהתחלת הפרשה הזאת.

התורה תיעדה כל ווראציה אפשרית של דחייה אנושית- היינו מנקודת המבט האנושית, למען להצביע על העיוות הנסתר בנקודת המבט הנתונה הזאת ולהאיר אותה. היא הראתה לנו פשוט איך עובד הטבע, והנחתה אותנו להתרחק מכל סממן-חשיבה מעוות בעל אופי כפייתי, לשם הבנת הטבע בהתהוותו. 

ומי מסוגל לראות את הטבע בהתהוותו? מי מסוגל להבין את הטבע, את אופן עבודתו? מי מסוגל לזהות את הגל הקסום הזה... 

–       התודעה האנושית, האלהים.  

הפרק הראשון של התורה מתעד את התודעה האנושית המקורית, עד לאן יכולה להגיע; עד לאן יכולה להוביל את האדם...

בפרק הזה ביקשתי להגדיר את המונח "אלהים" זה שנסה את אברהם...  באופן הזה הגעתי עד לכאן, ואני מבקש להאריך עוד קצת את הפרק הזה ולתת לכם טעימה מהמונח הזה, שתשקיפו יחד איתי בדרך הקסומה בה השתמשה התורה במונח "אלהים": "התודעה האנושית".  

אני מבקש לפתוח ביחד איתכם את התורה המקורית ולנער מעליה את האבק שהצטבר מזה אלפי השנים; הפסקנו כבר לספור ממתי קראו בה בפעם האחרונה.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – יקום אין-סופי ולצידו הארץ, שניהם גם אחד נבראו והתגבשו בתודעה האנושית. 

פרוש מתומצת אך מעמיק: האדם כפי שהזכרתי לעיל, נולד אל תוך יקום אין-סופי מנוכר שמכיל אין-סוף מידע; אוקיאנוס אין-סופי של מידע, אבל מה אני האדם עושה באוקיאנוס המידע הזה? קשה לי לזהות את הזיקה שלי אליו... והזיקה שלי ברורה כשמש: אני רוצה לעשות שימוש במידע באופן שאפיק ממנו תועלת ישירה; אין לי זיקה אחרת. מה אעשה במידע של כוכב זה או אחר, ואפילו בירח הקרוב... עדיין הוא גרם שמימי בשבילי, שום מידע שאספתי עליו לא ישנה עובדה מנוכרת זו. מרגיש אני עומד מול מידע מנוכר שאיני יכול להתקשר עימו דרך הזיקה האנושית שלי, זאת כי אינני יכול לעשות במידע הזה שימוש אנושי. אין מסגרת חשיבה שתוכל לקשר אותי עם היקום; לא הצלחתי לבנות את המסגרת הזאת; לא מצאתי שום סדר שבאמצעותו אוכל לבנות את המסגרת שלי. 

וכשאני מתלונן על העדרות "הסדר" – אין הכוונה לסדר הקיים ביקום... כי הרי אין ספק שישנו סדר בכל פינה יקומית; אילולא הסדר שכונן בירח, הוא לא היה נמצא באופנו ובמהותו המדויקים; עצם הימצאות הירח מעיד על הסדר שהביאו למקום הזה באופן הזה ובמהות הזו... כשאני מתלונן על העדרות הסדר – הכוונה לסדר "שלי" בראש, שאינו מתקשר בשום צורה שהיא עם הסדר של הירח; אינני מתקשר עם נתוניו, אינני מסוגל לסדר את נתוניו ע"פ הנטיה האנושית שלי... והנטיה שלי ברורה: אני רוצה לעשות שימוש בכל מידע שנקלע בדרכי ולהפיק ממנו תועלת ישירה ומיידית.  

אני רואה עץ מרחוק שמשדר לי מידע, בכל דבר יש מידע, ומיד אני מסדר בראשי את המידע הזה ומפיק ממנו תועלת: אני הולך לשבת בצל העץ; לטייל בין שביליו; לאכול מפרותיו... אני מסדר את הנתונים שקלטתי ועושה להם תוכניות גם לטווח הרחוק: לנטוע עוד עצים לידו ולעשות גינה; לעשות שולחן ממנו... האבחנה הזאת מביאה אותנו לכדור שלנו ולמידע הטמון בו. 

ניתן לקרוא את המשך המאמר (במלואו) כאן:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_aqda_3.html

אלברט שבות