-אמא: " חמודי, תיזהר. שים לב, אל תעמוד קרוב לפתח, אתה יכול ליפול". הילד ממשיך להשתובב בגן השעשועים ואימא להשתרך בעקבותיו. הילד קופץ לקרוסלה, מסתובב, רץ וקופץ ואמא בשלה: "חמודי, אתה תקבל סחרחורת", "קצת יותר לאט, טוב?".
הבילוי הזה בגן השעשועים יכול להיות, כל כך מתיש. האמא רצה אחרי הילד ומזהירה אותו מפני העולם, כי העולם הזה, הוא מסוכן.
העולם הזה מסוכן. יש בו מתקני שעשועים גבוהים, ואפשר ליפול. ויש בו חיות שיכולות לנשוך: כלבים, או חתולים שיכולים לשרוט, וגם דבורים שעוקצות. ומה עם נחשים בשדה ועקרבים בחוף הים ו, בעצם, כמעט כל יצור חי שאינו אימא או אבא. ובכלל, אפשר ללכת לאיבוד. ואסור לדבר עם זרים (שהרי אין לדעת מה הם זוממים). אנחנו ההורים, הרי אוהבים כל-כך ותפקידנו בעולם גם להגן ולשמור. ובכלל, זו רק דאגה קלה - וזה טבעי. והכי חשוב: זה הכל מאהבה. המון אהבה.
לפעמים, כשלא שמים לב, זה הופך להיות מסר קבוע - העולם מסוכן, אז כדאי להיזהר. וכשזה המסר שאנחנו מעבירים לילדינו, אנחנו בעצם אומרים להם: "אמא לא סומכת עליך שתוכל להסתדר בכוחות עצמך", "אתה לא יכול לעשות דברים כאלה...". המסר הזה יוצר קושי בבטחון העצמי. יש ילדים שמפנימים את המסר, ובפעם הבאה שהם יגיעו לגן השעשועים הם יזהרו, יהיו ביישנים ואולי גם מפוחדים. לעומתם, יש ילדים שילכו לקצה אחר: לבדוק את הסכנה, לבחון את הגבולות, לראות מה הם יכולים לעשות, כמה גבוה אפשר לטפס.
דאגה חונקת. היא יוצרת הפרדה. כשאנחנו משתמשים במשפטים מתוך דאגה, הקול שלנו ושפת הגוף שלנו נמצאים במקום של התכווצות. כשאנחנו מתנהלים מתוך אהבה הקול שלנו ושפת הגוף שלנו נובעים ממקום של רכות, פתיחות וגמישות. ילדים מבינים את זה, הם יודעים, שדאגה = פחד, ואהבה = מרחבים, חופש ובטחון.
דאגה ואהבה הולכים ביחד. אהבה מביאה דאגה. אנחנו דואגים רק ליקירינו ואהובינו. אבל לדאגה יש גם מחיר. מחיר של מחנק וחוסר ביטחון.
אהבה מפגישה אותנו עם פחדים - פחד שמשהו יקרה לאדם היקר לנו. בטח ובטח כאשר מדובר בילדינו. הפחדים שלנו נובעים מהדרך בה אנו רואים את החיים והדרך בה אנו מנהלים אותם. למשל - כשאני פוחד בעצמי להסתחרר, להתרגש, לאבד שליטה, כיצד אני יכול לאפשר לילד שלי לטפס כל כך גבוה, לדהור על הקרוסלה?
אנחנו רגילים לחשוב במונחים של סכנה ושל הישרדות. ככה גידלו אותנו. כל אחד והפחדים שלו, כל מבוגר וההורים שחינכו גם אותו בילדותו לפחוד מהעולם. אסור לזרוק אוכל לפח. ילד טוב משאיר צלחת ריקה. צריך לחסוך - מי יודע מה יקרה מחר. המשפטים האלה נחרטים לא רק בזיכרונות הילדות שלנו מהקשר עם הורינו אלא גם בנפשנו ובנשמתנו. בסופו של כל אדם, בלבב פנימה, מקנן הפחד הגדול - מהמוות, מהאובדן מהלבד.
אולם האם הסכנה באמת כאן?
הרי אנחנו חיים בתקופה של שפע, של קידמה, של רפואה מתפתחת, של תוחלת חיים שהממוצע שלה עולה בכל שנה.
אם נמצא בתוכנו את המקום בו האהבה נמצאת, המקום בו האמונה מאפשרת לנו להתנהל, נוכל להיות יותר רגועים. כשנסמוך על עצמנו, נסמוך על היקום - ואז גם נאמין שהכל בסדר. אם נזכיר לעצמנו שאין סכנה בעולמנו נוכל לסמוך על ילדינו ולתת להם את המרחב לו הם זקוקים מתוך מקום של אהבה, של לסמוך, של לשחרר ולתת עצמאות ונאפשר לילדינו לגדול בביטחון ולא אפופי דאגה.
ממקום של ביטחון פרטי והדדי הם ואנחנו נוכל להתמודד טוב יותר עם כל מה שיגיע.
אז כיצד מייצרים ביטחון?
ראשית, יש להבין לעומק: דאגה אינה אהבה. היא פחד. כשדואגים שמשהו רע יקרה לילד זה לא נובע מאהבה לילד אלא מהפחד של התמודדות עם השאלה "מה יקרה לי אם יאונה רע לילדי? כיצד אוכל אני להמשיך בחיי אם הוא ייפגע?"
לאחר שהבנו זאת, עלינו להפנות את המבט שלנו פנימה ולחקור את עצמנו מה מקור הפחד שמנהל אותנו ומדוע בחרנו להאמין שהעולם הוא מקום מסוכן.
לאחר שנזהה את שורשי החרדות והחששות שלנו נוכל גם להתחיל ולהתמודד איתן. זה לא כל כך פשוט וזה דורש מאיתנו מחוייבות לתהליך מודעות מורכב ולעבודה עצמית.
מורה ל"פיזיקה משפחתית", הרצאות, קורסים, מפגשים אישיים. להתקשרות 054-9203084
http://www.michalgolden.com/
http://www.michalgolden.com/
