BPD - עזרה עצמית 

כתבתי בחלק הקודם שטיפול נפשי עשוי להביא לשינוי גדול, כלומר להרחיב את יכולותיו של המטופל. הוספתי גם שהמטופל עצמו, בדרך כלל, אינו מודע להרחבה זו. הוא ממשיך לחשוב ולהרגיש, שכמו שהיה עד עתה, יכולתו לשנות את התנהגותו בפועל מוגבלת מאוד.

לפני ימים אחדים נתתי הרצאה בחוג בית לנשים מבוגרות. בשלב מסוים של ההרצאה העירה לי בעדינות רבה אחת המאזינות שישבה בסמוך אלי שאני מדבר בקול רם מאוד. אמרתי לה שכאשר אני נרגש תמיד אני מדבר כך ואף שאלתי אותה אם זה מפריע לה... היא אמרה לי ישירות שזה אכן מפריע לה. לרגע קל, הרגשתי חסר אונים כי לא שיערתי שיש לי יכולת להתמודד ולשנות את התנהגותי הקבועה מבחינתי. בד בבד בירכתי מוחי קצת התפלאתי על עצמי שאיני כועס כהרגלי למשמע דרישה "לא צודקת" זו. כי תמיד חשבתי שמכוער ולא צודק לדרוש משהו מאדם שאינו בתחום יכולתו ובחירתו. בעיניי זה היה כמעט כמו לדרוש מקטוע רגליים להלך כאחד האדם.

פתאום צצה בראשי מחשבה: אולי עתה - אחרי שעברתי באמצעות הטיפול "שינוי גדול" והספליט כנראה נחלש - אולי אצליח לעמוד במשימה זו. זאת ועוד, חשבתי שעתה אולי הזמן המתאים לנסות ולבצע שינוי, כי הלחצים הטיפולים, להערכתי הולכים ופוחתים וכמעט לא מורגשים בזמן האחרון. והא ראייה, לא כעסתי כלל כאשר הגברת הנחמדה ביקשה זאת.

תמיד רציתי מאוד לדבר בשקט. באותו יום בהרצאה ההיא גם רציתי לרצות את הגברת הסימפטית. רציתי לדבר כבן תרבות אך לא יכולתי שלא להיזכר בכל אותם פעמים כואבות בהן ניסיתי לדבר בשקט, ולא עלה בידי להנמיך קולי יותר מדקה וחצי. בקיצור, בגלל כישלונות רבים בחיי לשנות את עצמי, לא האמנתי בכוחי להרצות בקול שאינו גובל בצעקה באופן טבעי. להכריח את עצמי לדבר בקול נמוך, לא היה בעיניי הישג מפני שמניסיוני לא החזיק לאורך זמן.

כל המחשבות והרגשות האלה עברו לי מהר מאוד בראש, ואז פניתי לגברת הנחמדה ושאלתי אותה אם תסכים לעזור לי להרצות בקול פחות רם. היא קצת הופתעה, ואני לא היססתי וביקשתי אותה לסמן לי בידה בכל פעם שאחרוג וארצה בקול רם מדי. בסופו של דבר היא הסכימה.

המשכתי להרצות בקול נמוך יחסית והופתעתי להיווכח שדיברתי באופן זה כחצי שעה רצופה. אחר כך, בקטע מרגש מיוחד בהרצאה, בלי להרגיש כנראה, התחלתי לדבר שוב בקול רם מדי. הגברת סימנה לי. חייכתי והורדתי הילוך כבראשונה. בסיום ההרצאה הודיתי לגברת.