ניצחון לטוקבקיסטים 

בית המשפט העליון העניק השנה, ערב חג החירות, מתנה של ממש לגולשים.  בית המשפט קבע כי לטוקבקיטסים האנונימיים קיימת זכות חוקתית לאנונימיות, ולכן לא ניתן לבקש ולקבל מבית המשפט סעד של חשיפת זהותו של הטוקבקיסט. זאת, גם כאשר הדברים שפרסם הטוקבקיסט מהווים לכאורה עוולה של לשון הרע או פגיעה בפרטיות.  בית המשפט השאיר פתח צר במיוחד לחשיפת זהותם של טוקבקיסטים הפוגעים בזולתם, וזאת כאשר הפגיעה מהווה גם עבירה פלילית.  אפילו במקרים אלה, קובע בית המשפט העליון, אין לבית המשפט האזרחי סמכות לחשוף את הזהות, ולכן אין טעם להגיש תביעה אזרחית. במקרים אלה יכולים הנפגעים לפנות לרשויות האכיפה, כלומר למשטרה ולקוות שהיא תפעיל את סמכותה לחקור ולבדוק את זהות העבריינים. אשרי המאמין.  בנוסף השאיר בית המשפט פתח נוסף כאשר הזמין חקיקה חדשה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא של אנונימיות באינטרנט. עד אז, נהנים הגולשים בישראל מחופש ביטוי חסר תקדים, רחב מכל המוכר ברחבי העולם.

פסק הדין הרחב והמקיף חושף את ההבדלים והפערים הגדולים בנושא זה בין שני שופטים מרכזיים של בית המשפט העליון. מצד אחד, המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, שתומך בחופש ביטוי ובזכות לאנונימיות, כמעט ללא גבול, ומצד שני, השופט אליקים רובינשטיין, המדגיש את חשיבות ההגנה על כבוד האדם ושמו הטוב, וקובע בדעת מיעוט כי כאשר התובע מראה שבידיו תביעה טובה נגד גולש אנונימי, יש לאפשר לבתי משפט להורות על חשיפת זהותו. את הכף הכריע השופט אדמונד לוי, שהצטרף בדברים קצרים לדעתו המנומקת בהרחבה של רבילין, אך הוסיף הערה משלו, המסבירה מדוע הוא תומך בדעתו של ריבלין. לוי כותב (בהומור!) כי הוא מוסיף את תגובתו שלא באופן אנונימי, ואף טורח לומר כי לדעתו מדובר "ברוב מהומה על לא מאומה".

המדובר בפסק דין בערעורו של רמי מור נגד ברק 013, בנוגע לטוקבקים משנת 2006.  בטוקבקים ההם קבעו כמה גולשים אנונימיים כי "די נמאס מהשרלטן רמי מור הזה". בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר נחלקו בדעתם. חלק מהשופטים חשבו שיש בדברים עילה לחשיפת זהות הגולשים, ואילו אחרים חשבו אחרת. כך גם היה במקרים אחרים בהם הגיעו מקרים דומים לבתי המשפט. השופטים שלנו, בכל הערכאות, חלוקים בדעותיהם בנושא הזה. ממש כמו בבית המשפט העליון.  המעניין הוא שבית המשפט המחוזי שדן בפרשה זו של רמי מור, הגיע למסקנה שצריך היה לפי הדין לחשוף את זהות הטוקבקיסטים המשמיצים, אולם החליט שלא לעשות זאת, בגלל שיש בכך שינוי של ההלכה שנקבעה בעבר. השופט יצחק עמית שהחליט כך במחוזי, מונה מאז לבית המשפט העליון והוא כנראה מחכה להזדמנות הבאה שתגיע לידיו, כדי לחזור ולהביע את דעתו בנושא, הפעם מכורסתו כשופט בית המשפט העליון. אכן, הנושא סבוך ושנוי במחלוקת, אולם עד שלא תחוקק הכנסת חוק חדש בנושא, ועד שלא יגיע הנושא לדיון נוסף, במקרה זה או במקרה אחר, בבית המשפט העליון, אנו נמצאים בתקופת חסד יוצאת דופן בה נהנים הגולשים, מיום חמישי האחרון ועד הודעה חדשה מחופש ביטוי רחב ביותר, ומזכות חוקתית לאנונימיות. זוהי הזדמנות נדירה לבחון את השפעתו של המשפט על התקשורת, על האינטרנט ועל חופש הביטוי. האם הצליח בית המשפט העליון להרחיב, ולו לתקופה קצרה, את חופש הביטוי של הציבור בישראל, או שנזכה דווקא לתקופה של ריבוי השמצות ודרדור נוסף בשיח הציבורי באינטרנט?  דומה שאפשר לצפות בדרגה גדולה של וודאות, שהמצב המשפטי הזה ישתנה בעתיד הקרוב, בדרך של חקיקה חדשה, או בפסיקה מתקנת של בית המשפט העליון. פסק דינו האמיץ של ריבלין יישאר ביטוי יוצא דופן לשופט המאמין באמת בערך של חופש הביטוי.