הכעס 

הכעס אכל אותי במשך שנים.

לא חסר לי על מה, על אמא שלא אהבה אותי, על זה שאני לא מצליחה ללדת, על זה שלא מעריכים ולא מבינים אותי וחושבים שאני פריק.

אז הסתובבתי לי כועסת ורוטנת בטוחה שלכולם יש משהו נגדי.

השיא היה בסדנא שעברתי, המורה בקשה רשות לעבוד איתי, הרשיתי לה ודקה אחר כך מצאתי את עצמי שוברת את החדר, העפתי כיסאות, קרעתי ניירות, שאגתי וצרחתי עד שלא נותר לי קול, ואז ברחתי מהחדר מבושה.

ואז באה המודעות:

כעס הוא בעצם מסווה לדברים עמוקים יותר, הוא כמו כאב ראש, או פריצת דיסק, כעס הוא סמפטום לבעיות גדולות שאת מרגישה שאת עדיין לא מסוגלת להתמודד איתם, אז את מוציאה את זה החוצה בצורה של רעש גדול שמסווה את כל הכאב שאוכל אותך בפנים.

ואז הגיעה המודעות השנייה:

הכעס שלי מסווה בדידות עמוקה, בדידות שהייתי מודעת לה מהרגע שעמדתי על דעתי. בדידות שנובעת מכך שאני שונה מאחרים, שומעת קולות, רואה דברים, יודעת סודות של אנשים אחרים.

ואז עשיתי שני דברים:

השלמתי עם זה שעם המתנה מגיע השיעור, ושמשימתי בחיים היא למצוא עוד אנשים כמוני

והתחלתי להגיד חלק מקריאת שמע שעל המיטה:

"הריני מוחלת

לכל מי שהכעיס אותי

או שחטא כנגדי

בין בגופי

בין בממוני

בין בכבודי

בין בכל אשר לי

בין באונס

בין ברצון

בין במזיד

ובין בשוגג

בין בדיבור

ובין במעשה

ולא ייענש שום אדם בסיבתי"

באהבה ובחמלה

ורד