סדנה לכתיבה 

כתיבה - למה דווקא בקבוצה?

 מאת שלומית מירון, מנחת הסדנה לכתיבה "סיפור חיים"

אין דבר אנושי יותר מרצונו של אדם להטביע את טביעת אצבעו הייחודית בעולם הזה.

אמצע החיים הוא התחנה הראשונה שבה אנשים רבים שואלים את עצמם שאלות קיומיות הנוגעות למימושם ולמשמעות חייהם.

שאלות אלו מעוררות צורך עז לבחון את גרסתנו על אירועי חיינו, שכן - מהם חיינו אם לא גרסתנו עליהם?

צורך זה עולה שוב וביתר שאת גם בשלב הבא – שלב היציאה לגמלאות.

אנשים מבקשים לספר לאחרים את סיפורם, לא פחות מאשר לעצמם. לכל אדם יש סיפור מרכזי, אירוע מכונן, נושא מרכזי שסביבו סובבים חייו. הסיפור הזה זורם בעורקיו, עומד על קצה הלשון, מסופר בפרקים ולסרוגין ולא בא על פורקנו. בשלב מסוים אדם אומר לעצמו: זהו, הגיעה השעה לספר את סיפורי פעם אחת ולתמיד, לשיר את שירת חיי במלוא הגרון - מהתחלה ועד הסוף, להעביר את המסר, להרגיע את הגעגוע, להבין מה בדיוק התרחש שם/כאן.

בשלב הזה הרבה אנשים נוטלים עט או מקלדת ומנסים לאסוף את אירועי חייהם לרשימה קוהרנטית. יש כאלו הנעזרים בסופרי צללים, הכותבים בשמם. בעברי הייתי סופרת כזאת. למען האמת, ההתנסות הזאת בדיוק גרמה לי ליצור את סדנאות הכתיבה החווייתיות.

הצללים של אולגה

אולגה הייתה אישה בת 75. אמידה, אצילה, חולה במחלה קשה.

העורך, בהוצאה לאור שבה עבדתי, שלח אותי אליה. "היא מחפשת מישהו שיכתוב את הסיפור שלה בדיוק דרך העיניים שלה", הוא אמר. "תראי אם את מתחברת".

נקשתי בדלת וחיכיתי ברעדה לפנים זקנות, לגוף חולה.

רגע אחרי זה עמדה מולי אישה יפיפייה. עיניה הכחולות, השובבות, התבוננו בי בעליצות וכמה דקות אחרי זה כבר היינו בעיצומה של הפלגה מרתקת אל קורות חייה הלא שגרתיים.

נפגשתי איתה מידי שבוע, לאורך מספר חודשים. כל אירוע בחייה היה מצמרר ומפתיע מקודמו. בנוסף נפרשו לפני אינספור תמונות, שירים, חפצים. אולגה הייתה אשת העולם הגדול, דרמת חייה יכלה לפרנס טלנובלות. לאחר מספר חודשים היה בידי פרק ראשון. היה זה פרק מרתק, שלא היה מבייש אף ספר מתח. נגשתי אליה נרגשת.

דקות ארוכות חלפו עד שאולגה הרימה את עיניה מצרור הדפים שהגשתי לה.

"יפה", היא אמרה "יפה מאוד."

"ו..."

"אם זה היה בסטימצקי – הייתי קונה".

"אבל..."

"אבל זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור שלך."

יצאתי משם מאוכזבת. הייתי עורכת צעירה, משימתית. איך יכול להיות שנכשלתי במשימה?

אבל התשובה הגיעה שנים אחר כך. באמצע החיים גם אני עשיתי את השינויים שלי ובנוסף למקצוע שלי ככותבת ועורכת למדתי מקצוע חדש – הנחיית קבוצות. הנחיתי קבוצות בנושאים שונים, עד שיום אחד סבא של בן זוגי פנה אלי בבקשת עזרה.

"את יודעת שהיה לי את המטוס הראשון בארץ? את יודעת שבזמן המלחמה השאלתי את המטוס שלי לעזר וייצמן? שנים חייתי במחתרת בזהויות שונות, יש לי כל כך הרבה סיפורים שאני רוצה לכתוב, אבל איך עושים את זה?"

נזכרתי באולגה וחשבתי: איך אני יכולה לעזור לו, איך יכולה הייתי לעזור לה.

 סיפור חיים

הסדנה שיצרתי לפני כעשור  - "סיפור חיים" - היא התשובה שלי. גיליתי שסדנה דינמית וחווייתית מעניקה לאנשים במה לבטא את סיפורם באופן אותנטי, כמו שאף אחד אחר לא יכול לבטא בעבורם. אך לא זו בלבד – הסדנה מאפשרת בחינה ורענון של גרסאות החיים שלנו, ולפעמים, גם בגילאים מבוגרים, יש הפתעות.

הסיפור של מיכל

מיכל שרמן – תלמידתי המוכשרת, שכתבה ספר מרתק "מבבל לישראל" - היא דוגמה מאלפת להפתעה מסוג זה.

מיכל, שעלתה לארץ מעיראק, הייתה חברה באחד הקיבוצים בארץ עם קום המדינה. שנים סחבה מיכל סיפור כואב כפצע פתוח. באחד מהמפגשים של הסדנה היא קראה את שכתבה על פרק זה בחייה. מיכל עבדה בבית ילדים כמטפלת עד שנכנסה להריון. הבשלת הילד ברחמה, לצד עבודתה עם ילדים רכים, עוררה בה תחושות חדשות. היא חשה כי לא תהיה מסוגלת לעשות מה שכל חברת קיבוץ עשתה באותם ימים – למסור את בנה לגידול משותף בבית הילדים. ככל שהתקרב מועד הלידה, כך גברה במיכל ההתנגדות למובן מאליו הקיבוצי. כמובן שהצהרתה על כך וסירובה הולידו תגובות זועמות. בסופו של דבר, בעודה בהריון, היא ובעלה נאלצו לעזוב את הקיבוץ ולהתחיל את חייהם מחדש בעיר. שנים קשות עברו עליהם – שנים של נידוי חברתי וקשיים כלכליים, הרחק מכל חבריהם ומכריהם שלא סלחו להם.

כשמיכל סיימה לקרוא, השתרר שקט מוחלט בקבוצה. היה ברור כי אנשים נרגשים מאוד. מיכל לא הייתה היחידה שעל לחייה נצנצו דמעות. ואז קמה אחת המשתתפות ואמרה בקול רועד: "את יודעת מה את? את גיבורה! לי לא היה אומץ לעשות את זה, למרות שמאוד רציתי. עד היום הילדה שלי לא סולחת לי על כך".

אחרי אותה אישה דיברו עוד ועוד משתתפים, שחלקו עם מיכל רקע דומה, ואמרו לה כי הם חשים כלפיה הערכה והערצה.

הדינמיקה הקבוצתית אפשרה למיכל, לראשונה בחייה, לראות את עצמה ואת חייה מזווית אחרת. זו לא הייתה רק הסתכלות חדשה, זו הייתה גרסה חדשה שהלכה ונבנתה בקרבה. בספר שהחלה לכתוב באותה שנה ניכר בבירור כי תפיסת עצמה כאישה קפריזית וחלשה, שהביאה סבל על משפחתה, התחלפה בתחושת ערך עצמי של אישה גיבורה שהעזה ללכת נגד הזרם מתוך נאמנות לרגשותיה.

וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות לתהליכים שחווים אנשים בסדנה, באמצעות הדינמיקה הקבוצתית וכתיבת סיפורם, תוך שיתוף האחרים וקבלת משוב.

איך מתחילים

השאלה הראשונה שמטרידה את משתתפי הסדנה היא: איך מתחילים. מאיפה תוקפים סיפור חיים שלם על מורכבותו העצומה?

הסדנה עובדת באמצעים חווייתיים, המאפשרים לאנשים להתחבר באופן טבעי וספונטני לחוויות העבר שלהם, כך שהשאלה הופכת לבלתי רלוונטית. ההתחלה פשוט צצה ועולה.

גם שאלות נוספות כמו: מה לספר? מה לחשוף? האם אני עלול/ה לפגוע במישהו? מוצאות את פתרונן תוך סיעור מוחות, שיתוף ותמיכה. בסופו של דבר כל אחד מוצא את התשובה האישית שלו. הכתיבה עצמה ופריקת הזיכרונות אינן בהכרח זהות לתוצאה הסופית. לעתים אדם כותב על אירוע מסוים ואחר כך מחליט לעדן אותו, לשנות את פרטיו, להפוך אותו למשל או אפילו להשמיטו לגמרי. אולם גם סיפור שנכתב ולא הועבר הלאה תורם לכותבו ומתיר את רישומיו בתהליכי הכתיבה והמודעות שבאים בעקבותיו.

קול האינטואציה

באחת הסדנאות ליקטנו את סיפוריהם של כל המשתתפים לספר שנקרא "פיסות חיים". אחד הסיפורים המדהימים בספר היה של משתתף ותיק בשם שמואל בן טולילה. בניגוד לאחרים שכתבו על אירועים בחייהם, שמואל כתב על פר שנידון למוות. שמואל שעלה ממרוקו הספרדית קיבל את ההשראה ממלחמות השוורים. הפר שלו היה לוחם ותיק שיום אחד נגלתה אליו ישות רוחנית ואמרה לו כי בקרב הבא נגזר עליו למות. הישות הכינה אותו ללכת אל מותו בכבוד ובאצילות, כיאה לפר שחי כגיבור. בערב ההשקה של הספר, הגיע שמואל, שעסק בגידול ורדים, עם ורד מפואר בעבור כל משתתף בסדנה. במהלך הערב הוא חש ברע, לקח את הספר ונסע לבי"ח. באותו לילה הוא נפטר.

רק אז הבנו את הסיפור שלו, הבנו את האינטואיציה שהייתה לו והבנו שזכינו להיות החממה בה נבט סיפור חייו – סיפורו האחרון.

כתיבת זיכרונות  - לא רק לגמלאים

הסדנאות מועברות לרוב במרכזים עירוניים בעבור פנסיונרים. יום אחד פנתה אלי אישה בת 35.  "המליצו לי להצטרף לסדנה שלך", היא אמרה. שמחתי כמובן, אבל הסברתי לה שהיא תוריד באופן דרמטי את ממוצע הגילאים. "זה לא מפריע לי", היא אמרה, "להיפך. יש משהו מנחם בכך שהסיפור שלי יסופר בפני אנשים מבוגרים ומנוסים." והיא צדקה.

לראשונה בחייה היא מצאה קבוצה שבה היא לא חשה מאוימת לכתוב ולשתף בסיפורה הקשה והמורכב. היא הפכה להיות משתתפת קבועה ואני מצדי הורדתי את "הפליית" הגיל. כל אדם בוגר - גבר או אישה - מוזמן לכתוב את סיפורו. זיכרונות יש גם בגיל 20, והם לא פחות דרמטיים ולא פחות זקוקים לעיבוד. מעבר לכך, רבים ממשתתפי הסדנה אינם מעוניינים לכתוב סיפור חיים, אלא דווקא אפיזודות מחייהם או סיפורים דמיוניים. לכל סדנה יש נושא המאפשר לכל משתתף/ת לקבל השראה לכתיבתו גם אם היא שונה לחלוטין משל חברו. חלק מהמשתתפים כותבים סיפורי חיים, חלק רומנים, ויש כאלו שכותבים שירים. כולם מקבלים כלים להתקדם וכולם מקבלים במה לביטוי.

יוצאים לדרך

כל סדנה היא סיפור מרגש חדש בעבורי. אני חשה הכרת תודה עמוקה על כך שהמקצוע שלי מאפשר לי להיות עדה לכל כך הרבה סיפורי חיים מרתקים, כואבים, מצחיקים, מרגשים.

לכל סדנה יש דינמיקה קצת אחרת, טיפוסי אנשים שונים. יש את סדנאות המתחילים עם משתתפים חדשים בכל פעם, ויש את הסדנאות הותיקות – שם אנשים חשים עצמם בני בית בקרב הנשים והגברים שאיתם הם כותבים כבר שנים רבות. המשתתפים הותיקים בנו לעצמם קבוצת תמיכה והעצמה עם ההומור שלה, הרגישויות שלה והנושאים המרכזיים שלה. כל משתתף מכיר לעומק את סיפורו של האחר, את כאביו, את חלומו. הותיקים מזהים מיד בחבריהם את השיפור בכתיבה, את היכולת להביא זווית חדשה. יש שם אינטימיות אמיתית, אי אפשר שלא לחוש בה.

הפתעה

אחת לכמה זמן אני מקבלת בדואר הפתעה. הדוורית יודעת שכאשר היא מוצאת אותי על מדרגות סניף הדואר - לא עונה, לא שומעת, לא רואה, רק מדפדפת בלהיטות בספר – סימן שעוד אחד ממשתתפי הסדנה שלי הוציא ספר לאור. אני לא חושבת שהוצאת ספר לאור היא הדבר החשוב ביותר בסדנאות האלה, אבל האירוע הזה, שבו אני אוחזת בספר של אדם שניסה והצליח לכתוב את  סיפורו – גורמת לי להרגיש תחושת ניצחון בעבורו.

כתבת טלויזיה על הסדנה ושיתופי כותבים באתר הפייסבוק של הסדנה:

https://www.facebook.com/shlomitmiron.sipur