ערביי ישראל אל תפלו בפח! / ד"ר יחיאל שבי
שלושה אוטובוסים נרגמו באבנים ביפו, ובקבוק תבערה הושלך במי עמי, לאחר קריאת התנועה האסלאמית, החמאס והפתח לפתוח במהומות.
התנועה האסלאמית הנה הקטר המוביל את רכבת ההסתה כנגד מדינת ישראל. היא הגוף המסית את הסכסוך הישראלי-ערבי מפסים של מאבק לאומי לפסים של מלחמת דת.
היום נדרשים הערבים אזרחי ישראל לקבל החלטה אסטרטגית – האם הם פורעים כפלסטינים או שמא, מוחים בצורה לגיטימית כערביי ישראל.
מהומות אוקטובר 2000 היוו צומת מרכזי במערכת היחסים המורכבת שבין המדינה לאזרחיה הערבים, ובין החברה היהודית לערבית.
עד לפרוץ המאורעות, היישובים הערבים היוו מקום אטרקטיבי לביקורים מצד האוכלוסייה היהודית שמצאה בהם ערבי אחר, מכניס אורחים, שפוי, המעוניין להתפרנס.
היהודי הפריד בין הפלסטיני שרוצה מדינה ונלחם כדי להשיגה, לבין הערבי הישראלי שיכול להזדהות עם אחיו בשטחים, אך מרגיש חלק מן המדינה, ורוצה כעמיתו היהודי ליהנות מן הרווחה הכלכלית.
עד הפרעות הציבור היהודי נחלק למחנה שהאמין בשטחים תמורת שלום ולמחנה שדגל בשלום תמורת שלום. הרי שלאחר המהומות האמון ברצונם של ערביי ישראל לחיות בשלווה לצד הציבור היהודי בישראל נפגע אנושות.
דומה כי לא מדובר עוד במסירת שטח אלא במהות. מדובר באתם או אנחנו.
הפיגועים הקשים בתקופת ממשלת שרון, מבצע חומת מגן ומדיניות הסיכולים הממוקדים חידדו מגמות אלו. החוסן שהפגין העורף הישראלי במהלך מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה הוא אחד המאפיינים לשינוי בהלך הרוח של הציבור היהודי בישראל. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" ולכן לא משנה מה רוצה הנשיא אובמה, ומה יוחלט באו"ם, אין לנו על מי להישען, ולכן עלינו לשמור על עצמנו.
במצב שכזה, להקצנה הלאומית של חלקים נכבדים מקרב הציבור הערבי יש תג מחיר גבוה יותר.
מסתבר כי קשה מאוד לשקם אמון. מסקר שפורסם לאחרונה עולה שאחוז גבוה בקרב בני הנוער היהודיים חשים חוסר אמון כלפי ערביי ישראל. מאידך, אחוז גבוה של בני הנוער הערבים מקבלים את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הגורמים הקיצוניים והלאומניים מכתימים במעשיהם את התפיסה כלפי כלל הציבור הערבי בישראל.
השתתפות אלימה של ערביי ישראל באירועי מחאה וזעם אינה לגיטימית. מאידך, התייצבות לצד הדרישות הפלסטיניות להגדרה עצמית הנה עניין מקובל ומובן. אף אחד אינו יכול לדרוש מן האזרח הערבי להרגיש את נפשו הומייה בעת נגינת ההמנון, אך אף אחד גם לא יכול להסכין עם זכותו לרגום, להסית ולשטום.
דומה כי חברי הכנסת הערבים והתנועה האסלאמית הצפונית, איבדו את הצפון.
בפעולתם הם מערערים את האמון שחוזר ומשתקם בין שתי האוכלוסיות. האסקלציה אליה הם מובילים במודע אינה חד כיוונית, ודי לה לאותה אוכלוסייה שתהיה מודעת לעובדה שגם עליה תעבור כוס התרעלה.
הובלת המהומות בירושלים על ידי התנועה האסלאמית והבערת המדינה כולה, תעמיק את השסע.
לאף אחד מן הצדדים אין את הפריבילגיה לסדוק את האמון ששב ונבנה לאטו, כי התוצאה של פעולות אלו תהיה חוסר אמון מוחלט. ולא לעת הזו פיללנו לאחר 62 שנה.
האזרחים הערבים של מדינת ישראל צריכים לבחור להיות חלק מן הציבור הישראלי. חלק דעתני, חלק מבקר, חלק מוחה – אך חלק!
הכותב הנו מזרחן וד"ר ללימודי ארץ ישראל
ד"ר יחיאל שבי , מזרחן המתמחה בסכסוך הישראלי-ערבי www.drshabi.com
