Frederick Konrad Hornemann, גרמני, (1772-1801), רשום בספרי ההיסטוריה, כאדם הראשון, שגילה את מקורות נהר הניגר באפריקה.
הורנמן נמנה עם מגלי הארצות ובמותו ממחלה, אי שם במרכז אפריקה, קנה לו מקום של כבוד בין ליווינגסטון, אמונדסן, קולומבוס, וסקו דה - גמה ואחרים שהמשותף לכולם, כי היו לבנים מאירופה.
פרופסור אודניגבו, (אפריקאי, מביאפרה), אחת הדמויות בספרה של "צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה": "חצי שמש צהובה", פונה למשרת החדש בביתו, הנער הכפרי אוגוו, ואומר לו כך:
"אוגוו ידידי, אני רוצה שתהיה משכיל ותדע דברים, לכן אשלח אותך לבית הספר, אבל אני רוצה שתזכור, כי לכל אמת שילמדו אותך שם, יש עוד אמת אחת לפחות, זו שלנו, (האפריקאים, א.נ.). כך, כאשר ילמדו אותך כי את נהר הניגר גילה אחד, הורנמן, זכור, שכבר הסבא של הסבא של סבא שלך, דג בו דגים, וכדי לעשות זאת, הוא לא היה זקוק להורנמן הגרמני שיגלה לו איפה נמצא הניגר והדגים גם".
במשפט הקצר הזה, בעמודים הראשונים של הספר, "חצי שמש צהובה", על האסון של ביאפרה, הבנתי לראשונה את עומק הטעות שלי ביחס לאפריקאים וליבשת המקוללת הזאת, והבנתי את עומקה של הטרגדיה שחוללנו בה.
כי אם הורנמן היה האדם הראשון שגילה את מקורות הניגר, מה היו לכל הרוחות המקומיים שחיו שם.
***
William Graham Sumner, היה הראשון ללמד דיסציפלינה חדשה, סוציולוגיה, באוניברסיטת ייל בקונטיקט, בתחילת המאה העשרים, והראשון שתבע את המונח: "אתנוצנטריזם", ששימש את האדם הלבן להצדקה פילוסופית, אתית ופוליטית של האימפריאליזם, הבסיס האידיאולוגי למאות שנים של שלטון קולוניאלי באסיה, אפריקה ואמריקה.
ע"פ הגדרתו, אתנוצנטריזם היא נטייה לראות בתרבות, דת או קבוצה אתנית ספציפית, כמרכזית, שביחס אליה ייערכו כל הקבוצות האחרות, ששונות ממנה.
ואמנם, דור המייסדים של הדיסציפלינה החדשה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, ניסו ככל יכולתם לנטרל את השפעותיה של האתנוצנטריות מן המחקר האקדמי.
פ. בואז, (1859 - 1942), פיתח את ה - Cultural relativism, שכופה על החוקר הסבר תופעות בקבוצה אתנית - תרבותית מסוימת, בעזרת משתנים שקיימים באותה קבוצה ולא הושאלו מאחרת. מלינובסקי, (1874 - 1942), תלמידו וממייסדי האנתרופולוגיה, דורש להסביר תופעות חברתיות ביחס לפונקציה שהן ממלאות באותה חברה, ואשר לגרסתו, אינן אוניברסאליות.
אחרי שעמדת בתנאיו, אתה יכול לנסות לבדוק עם ההסברים לתופעות בחברה ספציפית יכולות לשמש נרטיב באחרת.
הבריחה מנטייה אתנוצנטרית, נכונה כיום למרבית המחקר האקדמי, למעט תחום אחד ויחיד, שבו היא דה - פקטו ודה יורה, אינה קיימת, וזו היא תורת הכלכלה המודרנית*.
***
הכלכלה המודרנית מעת שפרצה לתודעה בזכותו של אדם סמיט במחצית המאה השמונה עשרה, מיחסת ל"יד הנעלמה", או לכוחות השוק, את הדינאמיקה האנושית ואת המחולל העיקרי של השינוי בה. (למעשה, רק מרקס סיפק את האינטרפרטציה החברתית - סוציולוגית לכוחות השוק, אבל על זה בהמשך).
השחקנים היחידים בשוק הם בני האדם. אמנם השוק מאובזר במשתנים רבים, כמו חומרי גלם ומוצרים תעשייתיים ונגזרות פיננסיות, אולם עדיין, אילו חומרי גלם רלוונטיים ומה מייצרים מהם כמו גם ההנפקות של ניירות ערך, נתונים באופן אבסולוטי לשיקולים אנושיים וערכם נקבע באמצעותכוחות השוק, שמרכיביו הדומיננטיים, כאמור, אנושיים לגמרי.
הקפיטליזם מאמץ בחדווה גדולה את עיקרי משנתו של אדם סמיט. הוא מדבר על "סדר מתפתח מאליו" ,(פרדריך הייק - 1899 - 1992), הנוצר על ידי בני אדם באופן וולונטרי וללא הכוונה ומגדיר מה צריך לעשות כדי להביא להיווצרות סדר מתפתח מאליו, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. במלים אחרות, הקפיטליזם עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות".
(הקביעה הזאת פרדוקסאלית, אם ניקח בחשבון שתחום התמחותו של אדם סמיט הייתה האתיקה דווקא).
הפרדיגמה הקפיטליסטית מתבססת על הבעלות של הפרט על קניין, (נכס). לשיטתה, הניצול הכלכלי היעיל ביותר של המשאבים הזמינים עבור האנושות, תושג באמצעות זכותם של כל בני האדם לבעלות על קניין ועל אמצעי הייצור. אולם אלה, במציאות הפיאודלית של אירופה, היו בידי האל, (קרי הכנסייה), שחלקה אותם בינה ובין הריבון, או המלך, שהפקיד חלקים ממנו לפיקדון (זמני), בידי האצולה המקומית שנבחרת על ידי הריבון- המלך.
כך, הקפיטליזם יכול לצמוח רק ב"צלחת פיטרי" מאוד ספציפית, זו של החברה הפיאודלית באירופה שלפני המאה ה - 17.
***
השיטה הכלכלית באפריקה השחורה, הייתה שונה בתכלית.
בניגוד לחלוקה למדינות בחלקים גדולים של אסיה ואירופה, מרבית האפריקאים שמרו על השבט כמסגרת המקרו חברתית העליונה המוכרת, וויתרו על הלאום כחלק הדומיננטי בתפיסה ובהזדהות החברתית, על הטוב? ועל הרע! שיש בו.
כך, באופן מסורתי, הבעלות על קניין הייתה מובנת מאליה עבור האפריקאי מעת לידתו ועד מותו, ומלחמת הקניין היחידה שניהל, (אם בכלל), הייתה בשבט המתחרה, שניסה לנגוס בנכסיו, או באמצעי הייצור שקיימו אותו ואת בני השבט.
למעט מוסד הלחימה ומשא ומתן, שנוצרו אד הוק, בעת הצורך, האוכלוסיות לא נזקקו לרגולטורים ממוסדים, שיסדירו באופן שוטף את מערכות היחסים בינן.
כל זאת, בניגוד מוחלט ל"מודל המדיני", שבו יש צורך במנגנונים רגולטורים לרוב, בחוקה וחוק ומוסדות שיכפו אותם בכוח.
למרות זאת, ההסדר האפריקאי מצטייר אלים ופרימיטיבי. אולם נהפוך הוא, המלחמה הייתה החלופה הפחות רצויה והפחות פופולארית, ונוצרו מנגנונים רבים, כמו נישואים בין שבטיים, מסחר ברמות מקומיות ועוד, שהודות לכולן מותנו המתחים ונוצרו קשרים שתחזוקתם לא הייתה מגמתית אלא נבעו מצורך.
המסחר ברמה השבטית שונה במהותו מקונספט המסחר המוכר לנו. לעיתים מדובר בטכסים לחילופי טובין בעלי ערך סמלי בלבד, (ראה מחקריו של מלינובסקי בקרב הטרובריינדים), כמו ה"קולה", מחרוזת העשויה צדפים, שלשם הסחר בו, יצאו הגברים באיי גינאה החדשה, (איי הטרובריינדים חלק מן הארכיפלג, א.נ.), למסעות שייט של חודשים.
המסחר במחרוזות, על "חוסר הנחיצות" בעיני בן המערב, משמש כבסיס להיווצרות התרבות המקומית, שנבנית סביב המסעות האלה, (ראה Marcel Mauss 1872 - 1950).
"יצירת המופת של מוס על "המתנה", הפכה את חילופי המתנות למושא מחקר מרכזי הן באנתרופולוגיה והן בסוציולוגיה. חילופי מתנות, טען מוס, אינם מוסד כלכלי שולי, אלא ערוץ מרכזי של יצירת יחסים חברתיים בין קבוצות. במרכזו - חובת המעניק לתת, חובת המקבל לקבל, והחובה להשיב על מתנה במתת-שכנגד.
מעבר לכך טען מוס, כשהוא מסתמך הן על טקסטים עתיקים והן על מחקרים אתנוגרפיים, שבמתנה מתגלמת אישיותו של המעניק והיא פועלת במישרין על המקבל.
מכאן נפתחה הדרך לדון בחליפין של שירותים, בני-אדם, חפצים וחובות, כדרך ליצירת קשרים חברתיים ותחזוקתם". (ויקפדיה).
הבעלות על המתנות - "קולות", הקניין העיקרי בקרב בני הטרובריאנד, מותנת בזמן, ובתוך תקופה של 10 שנים, היא צריכה לשוב לסבב חילופי המתנות, ולעבור לבעלות אחרת. כך לא יכול איש בקרבם להפוך לטייקון של "קולות", והקניין נשאר של כולם, שיכולים להשיג אותו במידה שווה.
לתוך מחזור המסחר, נכנסים כל הזמן "קולות" חדשות, שיוצרם, אם הצליח במיוחד, יכול להחליפו באחת מן המבוקשות ביותר עד כה.
צריך עוד להדגיש, כי הטרובריאנדים לא השתמשו בשום צורה של מטבעות או כסף, והמודל המסחרי כולו, התבסס על סחר חליפין, סביב הסחר ב"קולות".
סחר חליפין מאפיין את צורת המסחר הדומיננטית בחברות שבטיות באורך אוניברסאלי.
כך, מעצם הגדרתו, צורת סחר כזאת ממתנת את מימדי אי השוויון בין הלוקחים בה חלק, כי צבירה של קניין בחברה שאינה יכולה להמירו לאמצעים וירטואליים, הופכת רכוש רב מידי לסוג של נטל.
כי מה יעשה אדם עם כמויות של מוצרי חקלאות, שלא ניתן לאכסן לזמן רב, והתחזוקה שלהם אינה אפשרית בכוחות שלו או של משפחתו. (בהעדר קיומו של מוסד העבודה השכירה, אין מי שיעשה זאת בכל מקרה).
למרות המודל הכלכלי המצומצם בחברות שבטיות, חשיבותה כמוסד חברתי אינה נופלת בכלום מחשיבותה בחברות הלאום במערב, (אני משתמש בקונספט תוך ידיעה כי המודל המדיני נוצר לאו דווקא באירופה, אלא במזרח התיכון ואסיה, הרבה לפני שערי המדינה ביוון העתיקה הפכו לאימפריה הרומית).
כך הכלכלה קובעת את פניה של החברה השבטית, באותו אופן שהיא קובעת את זו של המערבית, או הקפיטליסטית.
בעקבות השוני במאפייני הכלכלות של שתי סוגי החברות, נוצר שוני בתוצאה, או מהות החיים בכל חברה.
בעוד בחברה השבטית, בזכות העדרה (הכמעט מוחלטת) של תחרות על משאבים מייגעת בין הפרטים לבין עצמם, חייו של הפרט נינוחים למדי.
בחברה הקפיטליסטית התחרות נצחית בין כל הפרטים ודוחפת אותם לסוג של התגוששות נצחית, מווסתת - מרוסנת חוק ובלתי נינוחה בעליל.
מאחר ולהישגיות ברמת הפרט אין גבולות על פי הנרטיב הקפיטליסטי, (היא מתבססת על תאוות בצע, ה"חור השחור" האנושי, שגם אם יבלע לתוכו את כל הסובב אותו, הוא לא יגיע לסובה). בחברה מונעת באופן כזה, אין מנוחה לפרט ב"מיין סטרים", ולו לרגע.
גם ברמת הקבוצה של החברה השבטית, נמנעים רוב הקונפליקטים, הודות ליציבות המדרג החברתי, שאינו מורכב ממעמדות אלא מנהיג, או ראש השבט והשאר, (ומוסד של זקני השבט, [אליו מגיעים בזכות פרמטר שלא צריך לעמול עליו, רק צריך להמתין לו], כסוג נוסף של רגולטור).
בחברה הקפיטליסטית לעומת זאת, הכל (כביכול), פתוח לתחרות, והמעמד מבוסס על הישגיות, (של הפרט או אבותיו).
בחברה כזאת החיים הרבה יותר תובעניים. המצאת הקניין הווירטואלי, או השימוש בכסף, (ששוכלל ויצר מגוון גרוטסקי של נגזרות פיננסיות בעשורים האחרונים), מאפשר לתחרות הזאת להתנהל ללא שום קשר למגבלות אישיות, קולקטיביות או המשאבים המתכלים של הגלובוס.
למרות לא מעט יתרונות יתרונות של הכלכלה השבטית, בעקבות הפן האתנוצנטרי של הכלכלה המודרנית, מקדמו הכלכלנים, מתעלמים מן המציאות האוניברסאלית בה קיימים פרדיגמות כלכליות שונות, ורואה בפרי באושה, הקפיטליזם, כחזות הכל והכלכלה היחידה שראוי לאימלפמנטציה בכל החברות האנושיות.
לשם כך הוקמו מוסדות כמו ה"בנק העולמי", שדואגות לחסל כל יחידה חברתית מתבדלת, אם בכפייה, באמצעות מדיניות מוניטארית סחטנית, ואם בהתניית קיומן באמצעות הספקה שוטפת של מצרכים, (על ידי ארגוני הסיוע של האו"ם), כתנאי ליישור שורות, בעת שהיישור הוא בעצם התאמה מחודשת לצרכי ארצות המערב, ששולטות שלטון ללא מצרים בניתוב הסיוע והיקפו.
כך קבוצה חברתית ספציפית, שמצאה דרך שונה להתמודד עם הסביבה, (או שמא מצאה פטנט לא להתמודד, אלא להיטמא בה), נידונה לחדלון , גם אם בהיבט הגלובלי היא מזיקה פחות ותובעת הרבה פחות משאבים פר קפיטה, מן ה"פטנט" הקפיטליסטי, שאינו מתאפיין ביתרון מובהק בפרמטר הזה על בטוח.
אילו אפשר היה להחזיר את מטוטלת הזמן כמה מאות אחורה, ואילו נשארה היבשת השחורה בזכות עצמה, ללא מעורבות של האדם הלבן בשום תחום, אני מניח, שארצות שנחשבות הגיהנום עלי אדמות כיום, כמו רואנדה נניח, היו הופכות למשאת נפש לחיקוי של האדם הלבן, שנחנק בחרא שהוא מיצר ובגזים שנפלטים לאוויר העולם בזכות הקדמה והטכנולוגיה.
אולם אפילו עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, ועל אף האתנוצנטרזם, אי אפשר להחזיר את מחוגי המטוטלת אחורה, וצריך להתמודד עם המציאות כפי שהיא כיום, בזכותנו ולחובתנו.
תרומתו של הקפיטליזם, העולם ללא גבולות שמסדיר את עצמו על פי הייק ואחרים, לכאוס שאנחנו מתקרבים אליו, לא ניתנת למדידה, אולם היא ללא ספק דומיננטית.
אם הייק צודק, ויש רגולטור על, שמוטמע בשיטה, היא שתגרום בסופו של דבר לסופה, בעיקר אם הכוח הזה, היד הנעלמה, פונקציונאלית ביסודה ומנוהלת לפי פרמטרים שגדולים על המוח שלנו, שפועל בעזרת סטרוקטורות רציונאליות שיצרנו אנחנו, במודע האתנוצנטרי, שהנחיל לנו אותו כוח בדיוק, כדי, כך מסתבר, שלעולם לא נוכל לו.
כך, בהעדר פרספקטיבה, כל מוצרי הרציונאליזם המערבי, עשויים להשמיד את עצמם, בעת שהנזק הגלובאלי שלהם יהיה גדול מן התועלת.
אני מקווה, שבעת שהצעד הזה ייצא לפועל, היא לא תהיה נעדרת חמלה וחוש צדק אבסולוטי, והיא תחוס על אלה שלא תרמו כלום לאסון הגלובאלי.
אני מייחל שפרופסור אודניגבו של העת ההיא יוכל להגיד למשרתו אוגוו כך:
"אוגוו ידידי, אני רוצה שתהיה משכיל ותדע דברים, לכן אשלח אותך לבית הספר, אבל אני רוצה שתזכור, כי לכל אמת שילמדו אותך שם, יש עוד אמת, זו שלנו, (האפריקאים, א.נ.). כך, כאשר ילמדו אותך כי כל בני האדם נולדו שווים, תזכור, שזה חל על כולם, גם אלה שנולדו שחורים, כמוך וכמוני".
***
ואיך זה קשור לנו:
הקונספט של "העם הנבחר", הוא קונספט אתנוצנטרי במיטבו. אולם עד לאמצע המאה העשרים, הוא שימש בעיקר כנרטיב להתבדלות שלנו מן העולם ומעת זו, הוא משמש בסיס אידיאולוגי לנטיות האימפריאליסטיות שחילחלו לתוכנו דרך הציונות, שכמו כל זרם אידיאולוגי בעולם, יש לה ולמחולליה יכולות לחולל נפלאות, אולם אין לממשיכים שלהם את שיעור הקומה והכוחות שיאפשרו לקבוע כי המטרות הושגו, והאידיאולוגיה הזאת, אין לה עוד מקום ביום יום אלא בשעורי ההיסטוריה.
ואין זה מקרי כלל שהפגשתי את הקולגות היהודיות שלי בכיתוב אחד עם האפריקאים.
כמו שאבותינו היו ראשונים (עם אנחות ולא מעט הנחות, שכן, פה ושם בין שכנינו היו יותר מניצנים של מונותיאיזם), לאמונה באל יחיד, כך האפריקאים, היו הראשונים שהמציאו את Animism **- , סוג של אמונה פלורליסטית בלתי מזיקה, שעושה רק טוב למאמצים אותה, בעיקר בזכות העדר מוחלט של צווים, עונשים ומחילות אלוהיות, (שאינן נחוצות בה בהעדרה של ישות כזאת באורח אבסולוטי), ומאפשרת להעביר את החיים הכי צנוע שיש, בהתמזגות הרמונית עם הסביבה, חלומו הרטוב של כל רוחני פוסט מודרני היום, שנטל מן האמונה הזאת את כל מה שנוח לו, למעט את מה שהיא משליחה עליו, על האינבידידואל האנושי, כי שם, זה לא ממש מציאה.
האתנוצנטריזם היה הכוח המניע מאחורי הצבא של האמא תרזות, (למרות שהמקורית היתה פעילה בעיקר בהודו), וכל ה"רצון הטוב שלהן", אין בו כדי להצדיק את החורבן שהמיטו על אלה שאולי שפרו את חייהם במבט מערבי ולא בשום פרמטר לוקאלי.
אולם תוך כדי, כפו עלהם אמונות שהיו זרות לעולמם, ולמערכת הערכית - נורמטיבית שהסדירה את חיי הקולקטיב בקרבם.
כך נהרסה הרקמה החברתית, ברמה השבטית והעל שבטית, לעיתים תוך טיפוח עוינות שווסתה מקודם בהצלחה באמצעות מעט המוסדות של החברה הקמאית באפריקה, כמו כלכלת החליפין והאמונה האנימיסטית.
שבירת המסגרת החברתית הקיימות, וכפייה של מסגרת מדינית על פי הצורך האימפריאליסטי, ללא התחשבות בחלוקה טריטוריאלית שבטית - אתנית***, שהייתה לפני זה, אפשרו שלטון ללא מיצרים במשך כמה מאות, וניצול מרבי של עושרה של היבשת.
האנרכיה בחלקים ניכרים של היבשת השחורה, הנה תוצאה ישירה של מעשים טובים, שהתחילו התרזות הקדושות, ונגמרו באפרטהייד בדרום אפריקה.
התרזות הקדושות שלנו, "חובבי ציון", לילינבלום, פינסקר ורבים אחרים, לא פיללו שאת החלום שלהם, בחורים עם כיפות קטנות, יהפכו לסיוט שלנו, (השמאל המשוקץ), ושל הפלסטינים.
אצל פינסקר למשל, למקום, או לטריטוריה, לא הייתה חשיבות עליונה, (היא יכולה להיות בכל מקום), כי המטרה הייתה בעצם לאגד את היהדות העולמית הנרדפת ולמודת הסבל, במקום אחד, שבו לאנטישמיות לא תהיה סיבה ואו דריסת רגל.
אולם הנינים של חובבי ציון חושבים קצת אחרת.
אצלם, הצידוק למולדת חדשה, אינו צורך היסטורי שנולד מתוך רדיפות וסבל מתמשך של 2000 שנים, אלה שליחות היסטורית שמעוגנת בהבטחה אלוהית, שיאה של ראייה אתנוצנטרית, שיוצרת ישות על אחת, שהיא נעלה מישויות של קבוצות אתניות אחרות, על פי מיטב המודל האתנוצנטרי.
כך, האתנוצנטריזם הוא הכוח המניע של הציונות היישומית, זו שהתפתחה מן הציונות האידיאולוגית, וזו שתובעת את האימפלימנטציה שלה, בטריטוריות לא לנו.
נכון שבזכותה של הציונות אני כותב לכם כעת.
אולם כמו שהשאיפות לחזרה למולדת הישנה, היו לגיטימיות בעקבות הרדיפות, עלילות הדם והפוגרומים במשך כאלפיים שנה, כך הדיכוי והכיבוש שהתפתחו ממנה בעקבות המציאות שה"נצחון" המקולל של ששת הימים הנחיל לנו, אינן.
אמנם האנושות לא רצתה אותנו בשום מקום אחר, ואין כמו פרשת אקסודוס וועידת ברמודה, כדי להמחיש עד כמה השנאה כלפינו היהודים מושרשת, חובקת עולם ואם לשפוט לפי אירועי ההווה, גם נצחית לגמרי. (ואיני מתכוון לפעולות מחאה פוליטיות נגד הכיבוש אלא לשלטי חוצות למשל, המגנות "יהודים מסריחים",(ראה שלט בצילום למעלה) בדרך לשדה התעופה הבין לאומי של בודפסט, ולינצ'ים שלמים וחלקיים ביהודים באשר הם ברחבי אירופה).
אולם כיום, בעת שהדור השלישי של בנים מתחיילים למלחמת הנצח שהיא, (הציונות), תובעת מכולנו, הגיע העת לבדוק עם היא עדיין נחוצה לנו.
כי האימפליקציה המתנחלת של הציונות, כפי שהיא גזורה היום, היא שכפול מדויק של הקולוניאליזם באפריקה, על הצדקותיה והשלכותיה.
בבסיסה הנחה אתנוצנטרית, שרואה בתושבי המקום, הפלסטינים, ישות נחותה, שעבורה זכויות היסטוריות בלתי רלוונטיות. כלומר הפלסטינים מוצגים על פי הצורך הישראלי, כאילו היו משתנה סתמי, במערכת הדדית בינינו ובין ה"קרקע" במחלוקת, כאשר הכוח היחיד שקובע באינטראקציה ה"כאילו" דואלית הזאת, היא ההיסטוריה כפי שאנחנו רואים אותה, ולא שאר העולם ואו הפלסטינים.
במונחים כלכליים, הכיבוש הפך לבור ללא תחתית, ששואב אליו את המיטב והמרב של המשאבים והאנרגיות שלנו. היא מאלצת אותנו להתכנס לגטו חדש, אלא שהפעם מרצון ובהתנדבות, שבה הגדרות הן לא רק חומות גשמיות, אלא תיעוב והוקעה אוניברסאלית.
התדמית שלנו כשעיר לעזאזל הנצחי, אינה בלתי מוצדקת. באלפיים שנות גלות, היו מספיק אירועים שיהפכו את התזה הזאת למקובלת.
אולם קבלתה של התזה, אינה מצדיקה את השימוש בה לאחיזתנו בטריטוריות שבמחלוקת וצידוק ההתנהלות הדורסנית, שבלעדיה כיבוש בלתי אפשרי באורח אבסולוטי.
המלכודת האימפריאליסטית היא מלכודת הדבש של מרבית המנצחים במלחמות באשר הן. אולם הניצחון אינו חזות הכל, ונעדרת נצחיות לגמרי. היא מתבססת על סיטואציה ספציפית שאינה ניתנת לשחזור, ומרכיביה משתנים ללא הרף.
מי שניצחנו ב - 1967, קיימים רק בזיכרון הקולקטיבי שלנו ובספרי ההיסטוריה. המנוצחים של אז, נראים היום שונים לגמרי.
הסטגנציה והשאננות הנן נחלתו של המנצח.
ההפסד מנחיל אנרגיות חיוביות למפסיד, על חשבונו של המנצח, שנאחז בחזיון תעתועים, שקיים בדמיונו בלבד.
מאזני הכוחות השתנו, סדר העדיפויות בעולם, והצרכים שנגזרים ממנו, משתנה גם הוא ללא הרף.
הדינאמיקה הזאת, לראייתי, אינה משחקת עבורנו, אלא עונה לצורך גלובלי כלשהו, אולי היד הנעלמה, שדואגת לפלסטינים, במידה שהיא דואגת לנו.
אנחנו אולי נבחריו של יהוה, אולם מתוך 6.66 המיליארדים של תושבי הגלובוס, (2008, ויקפדיה), אולי אחוז יודעים מי הוא.
וברוח שבה התחלתי את הפוסט, בדבריו החכמים של פרופסור אודינוגבו, הייתי רוצה להגיד לנכדי כך:
"אני רוצה שתילמדו ותהיו משכילים, כדי לדעת שכל מה שאתם יודעים, יודעים עוד לפחות 6.66 מיליארד אחרים. הידע הוא נכס גדול, אבל הוא רלוונטי רק אם הוא נגיש לכולם במידה שווה, ואינו מפלה בינך לבין שום זולת, גם אם הוא היה פעם אויב בנפש".
******
נ.ב. : ואי אפשר שלא לנצל את הפן הכלכלי של דברי, שנועד בעיקר לתמוך בתזה הבסיסית של הסכנות באתנוצנטיזם, ולהוסיף כי: באינטרפרטציה הכלכלית של דברי, הייתי מסכם את הפוסט הזה כך:
יש קשר ישיר בין ראיית האדם את עצמו במרכז היקום, לבין ראייתנו שלנו, היהודים, את עצמנו, כציר המרכזי שסביבו נעה האנושות.
נגד הנטייה למבט הראשון, אין הרבה מה לעשות, כי זו נטייה גנטית, שהנחיל לנו הבורא, כדי שלא נצליח לחשוף את סודותיו, (ורצוי כך).
הנטייה השנייה, בידינו. אפשר שנפעל בהתאמה לה, ואפשר שלא.
השאננות של טובי כלכלנינו, כי אנחנו חסינים בפני משברים בזכות אלוהים, כשרון ו - WHATEVER, ואיננו חשופים למשברים גלובליים, מוטעית מיסוד ומאוד מסוכנת.
אין מצב שבו על כל העולם עובר משבר כלכלי, והיא תפסח עלינו, בעיקר אם בפרמטרים בסיסיים ביותר, אנחנו חסינים למשברים הרבה פחות ממדינות, שעושרם מובטח ממשאבים, שחסרים לנו.
התהליכים בכלכלה הישראלית העכשווית, מזכירים במידה רבה תהליכים שקדמו לנפילות בארצות הברית, אירופה, (בעיקר ספרד, פורטוגל, איסלנד, אירלנד ויוון כמובן).
אין שום סיבה הגיונית, שתהליכים שהביאו חורבן כלכלי על כלכלות מוצלחות וחזקות פי כמה מאתנו, יביאו לשגשוג אצלנו.
רק ראיה אתנוצנטרית יכולה לפרש אותן ככאלה.
ראו הוזהרתם.
***
נכתב בערב יום השואה, 2010, וברוח השואה, שהייתה ויכולה לחזור ולהיות גורלנו עוד פעם.
*הטיעון הזה לא ידון בהרחבה במאמר, כי הוא מצדיק מאמר, (לפחות), בפני עצמו. אולם אם תבדקו במה דנות התאוריות המרכזיות בכלכלה, תראו שרובו סובב סביב משתנים שקשורים בהתנהגות אנושית, תוך התעלמות מוחלטת ממשתנים שקשורים למגבלות של הגלובוס לדוגמה.
כותב, מבקר ומייחל.
