בארץ ישראל תמיד הייתה תרבות נפרדת של ימי זיכרון ואבל. במקום בו הנרטיב לאומי ספוג ומהול באובדן וייסורים שנים על גבי שנים אנחנו מוצאים עצמו מידי שנה עומדים דום בצפירה מעל הקברים והאנדרטאות ברחבי הארץ ומסופחים למדינה בתוך מדינה. דווקא במקום כמו ארץ ישראל תרבות הפרחים הופכת להיות משמעותית ובעלת כמה מימדים של עומק נפשי.
לא בכדי שכל האקט של משלוח פרחים מכובד עבור משפחה שכולה מהגדוד בו נפל הבן או האב משמש איזשהו אקט של כבוד והוקרת תודה. הפרחים אינם אמורים להוות תחליף אבל הם כן מהווים מסר, מעין אימרה מסויימת. הלאום שלו טובע את דרכו בתרבות הפרחים ניצחת. מדינתנו בימי אבל וזיכרון ועצמאות נעה סביב תעשיית הפרחים. זו מהווה גשר בין העדות, הגבהים והשוני שמאפיין את קיבוץ הגלויות הזה.
תעשיית הפרחים כמעט נאלמת דום בימים אלו. היא עובדת שעות נוספות כמו מפעל זה נכון, אבל מעבר לתעשייה רווחית היא משמשת כצינור תקשורתי שלנו אל מול המתים. משלוחי פרחים יוצאים כמעט לכל קצוות המדינה. זרי אבל נשלחים לבתי העלמין, זרי פרחים המהודרים לימי העצמאות וסידור פרחים לטקסים בבתי הספר ובמוסדות הציבור. תעשיית הפרחים אינה מהווה רק תעשיה לייצור כסף היא חיונית לנו כחברה כואבת וזוכרת. אין טקס שלא מכבד עצמו עם סידור פרחים או אלפי זרי פרחים כאלו ואחרים.
מן הראוי לציין את פרח הזיכרון הלאומי שלנו - הלוא הוא דם המכבים. הפרח שמופיע במדבקה שמחולקת בימי זיכרון. תעשיית הפרחים בישראל אינה רק תעשייה למטרות רווח. יש לה משמעות מעבר לעניין רווחי. כאמור היא מהווה בסיס מרכזי להעצמת ימי האבל והניצחון של העם היהודי.
