מכחישי הגבורה בשואה 

מכחישי הגבורה בשואה / מאת: זאב בן-יוסף

מדברים אצלנו בלי סוף על מכחישי השואה בעולם, אבל נראה שקיימת חומת שתיקה שהקימו מכחישי גבורה בשואה, לפניה ואחריה, בכל הנוגע לגיבורים עלומים-נשכחים השייכים למחנה הלאומי מיסודה של תנועת זאב ז'בוטינסקי ? בית"ר, אצ"ל, המפלגה הרביזיוניסטית, והארגון העלום אצ"י שעורר והניע למעשה את מרד גטו ורשה ושפעולותיו היוו את ליבת המרד. ואל תתפלאו שלא שמעתם על כך. יש כנראה לא מעטים שגם הובילו לזה ובמודע. אז והיום הם טורחים לטשטש ולהעלים גם נושאים אחרים כמו - העלייה הבית"רית "אף-על-פי", ה"סזון", פלוגות הגיוס של בית"ר, גבורת מחתרת האצ"ל וחלקה המכריע בגירוש הבריטים מהארץ.

גבורת מרד גטו ורשה, למשל, מיוחסת במסמכים רשמיים וספרי היסטוריה למרדכי אנילביץ שעמד בראש ארגון סוציאליסטי של תנועת השומר הצעיר. מעטים יודעים שארגון אי"ל של אנילביץ נגרר למעשה אחר יוזמתו של ארגון אחר, חזק, מאורגן וגדול יותר, שיזם את המרד וניהל את פעולותיו העיקריות. ובכל זאת אין כמעט אף מילה במסמכים ובספרים הרשמיים על אותו ארגון ששמו אצ"י (ארגון צבאי יהודי) ועל מנהיגו פאבל פרנקל, איש אצ"ל ובית"ר שנפל במהלך המרד.

אחד המומחים הגדולים למרד גטו ורשה, הנחשב גם למוסמך ביותר, הוא יצחק גוטמן שבעצמו היה לוחם בגטו וארשה בארגונו של אנילביץ. גוטמן, בוגר תנועת "השומר הצעיר" עלה לארץ אחרי המלחמה, היה חבר קיבוץ להבות הבשן, למד באוניברסיטה העברית, עשה דוקטורט וכתב ספר שנחשב לספר ב- ה' הידיעה על יהדות וארשה בימי המלחמה בו מופיעים כמה פרקים על המרד. גוטמן איננו מתעלם מהארגון של בית"ר, אבל מייחס לו תפקיד משני. אולם גם הוא מודה היום שאכן נגרם לאנשי אצ"י עוול ושלא נתנו להם את הקרדיט המגיע להם.

הראשון שהזכיר  את אצ"י וחלקו המרכזי במרד גטו ורשה היה חיים לזר ז"ל, שהיה איש בית"ר ופרטיזן במלחמת העולם השנייה וכתב ספר על מרד גטו ורשה שבו תיאר את החלק המרכזי שתפסו בו אנשי בית"ר ואצ"ל (חיים לזר ליטאי, "מצדה של ורשה", הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, תל אביב, 1962, והוצאה מחודשת ב-1983).

פרופ' משה ארנס, לשעבר שר הביטחון וח"כ של הליכוד, עמל כבר מספר שנים על מחקר מקיף בנושא זה, בעיקר על בסיס מסמכים שאיתר בארכיון "יד ושם". הוא ביקר גם בפולין, היה בקיבוץ לוחמי הגטאות, ראיין את כל הלוחמים שנותרו בחיים ומתגוררים בארץ, כמה מאנשי בית"ר וכמה מאנשי אנילביץ. הדבר המפתיע הוא שלמעשה כל העובדות היו גלויות כל הזמן. התברר שהתיעוד העיקרי של מה שקרה במרד מבוסס על הדו"חות של הגנרל הגרמני יורגן שטרופ שהיה אחראי לחיסול הגטו ולדיכוי המרד, ונהג כל יום לכתוב דו"ח אותו שלח לממונים עליו. מהדו"חות הללו בפרט וממחקרו של ארנס בכלל, ברור מעל לכל ספק שמבין שני הארגונים שהשתתפו במרד -  הלחימה המרכזית הייתה של אצ"י- ארגון צבאי יהודי, שלא במקרה כמעט זהה לראשי התיבות של אצ"ל ? ארגון צבאי לאומי. לארגון הזה הצטרפו אנשים שהיו בתאי האצ"ל שהוקמו בפולין לפני המלחמה.

יש כמה סיבות לכך שדווקא הרוח החיה של מרד גטו ורשה נעלמה ממסמכים רשמיים, ספרי לימוד והיסטוריה. ראשית, האנשים אשר סיפרו את הסיפור של מרד גטו ורשה היו בראש ובראשונה חברים בארגון אי"ל הסוציאליסטי כמו יצחק צוקרמן, ששרדו את השואה ואת המרד, והתעלמו לגמרי מהארגון השני. הם ידעו את העובדות, אבל זלזלו בהן. עיקר הניצולים היו צוקרמן, אשתו צביה לובטקין, שהייתה גם אישה פוליטית וחברה באי"ל, והיה גם מרק אדלמן, חבר הבונד וארגונו של אנילביץ".
סיבה נוספת להיעלמות או השתכחות חלקם של אנשי בית"ר במרד, היא העובדה שאיש מהמפקדים הבכירים של הארגון לא ניצל וכך גם איש מהחברים הבולטים בשורות התנועה באותם ימים.

פאבל פרנקל, שהפך במהרה לראש אצ"י, הצליח לחמוק מן הגטו, אבל נהרג בקרב עם חיילים גרמנים. בעוד שמרדכי אנילביץ נחקק בתודעה כמנהיג המרד, נותר פאבל פרנקל אלמוני. ארנס מסביר במחקרו שהדבר התאפשר מאחר שלתנועת העבודה, שעמדה בראש ההנהלה ציונית והסוכנות היהודית, ולאחר מכן בראש ממשלת ישראל, היו תמיד משאבים ויכולת ארגונית כדי לבנות את האגדה הזו, בעוד שלתנועה הרביזיונסיטית, לבית"ר ולאצ"ל לא היו מעולם משאבים וכוח פוליטי. אגב, חוץ מפאבל פרנקל היו לארגון אצ"י עוד שני מפקדים בולטים: דוד אפלבאום וליאון רודל, שהיה עיתונאי רביזיוניסטי.
מהמחקר של ארנס גם מתברר כי אנשי בית"ר ואצ"ל היו מצוידים טוב יותר מאנשי אנילביץ, היה להם יותר נשק והם היו מאומנים טוב יותר. גם הטאקטיקה שלהם הייתה שונה מהטאקטיקה הפרטיזנית של אנשי אנילביץ.

גם התפיסה האסטרטגית והטקטיקה של אצ"י הייתה שונה מזו של אי"ל שהתרכז בפעולות "פגע וברח" פרטיזניות. אצ"י לעומת זאת נערך היטב  לקרבות חזיתיים, בעיקר באזור כיכר מוראנובסקי, שלבסוף הפך לקרב המרכזי והמכריע.

אנשי אצ"י התבצרו באזור מסוים של הגטו, לחמו חזיתית נגד הצבא הגרמני והניפו על הבניין הכי גבוה בגטו את הדגל הציוני והדגל הפולני. "בשביל הפולנים", אומר פרופ' ארנס, "זה היה סמל המרד, אבל השכיחו את זה, כי הבית"רים הם שהניפו את הדגלים".