שתי סוגיות מעניינות חשובות, השלובות זו בזו ומעוררות עניין ציבורי תקשורתי ומשפטי.
צווי איסור פרסום: יש להם מקום ובסיס משפטי, אם מוצאים בפיקוח במידתיות ובסבירות.
זכות הציבור לדעת: עלתה למעמד חוקתי אך נסוגה בפני הזכות לביטחון המדינה, סודותיה קשריה וטובת אזרחיה.
* מאת עו"ד אברהם פכטר
כאשר שני עקרונות חשובים ומהותיים, מתנגשים אחד בשני, עפים ניצוצות, התקשורת רועשת וגועשת הציבור סוער ומערכת המשפט, נקראת להחליט בסוגיות שעל הפרק.
איסור פרסום של ידיעות, עובדות, אנשים בא בשנים מישורים עיקריים.
א. על רקע - חקירת ביטחוניות והקשורות לחומרים ואנשים שעלולים לסכן את ביטחון המדינה, תושביה וקשריה של המדינה עם מדינות זרות.
ב. על רקע - חקירות פליליות, של פשע מאורגן, פשעים קשים ופרשיות אזרחיות הקשורות בשוחד, אישי ציבור ומוסדות ממשלתיים.
באשר לפרסומים על רקע בטחון המדינה - פועלים שני גופים בעלי סמכויות:
א. הצנזורה הצבאית
ב. בית המשפט
הצנזורה הצבאית: פועלת במגבלות החוקים התקנות והנחיות בג"צ. בעשורים הראשונים של המדינה, הצנזורה הצבאית היתה בעלת סמכויות נרחבות וכוח רב שכובד על ידי כל המערכות, לרבות מערכות העיתונים.
פורום עורכי העיתונים - ידע ושמע סודות רבים וכמוסים ובהסכם משותף, שמר ולא פרסם ידיעות עד שהנושאים הבשילו לפרסום, ללא הדלפות ומלחמות אגו ורייטינג.
זמנים אלה, עברו וחלפו, ובתקופה של תקשורת אלקטרונית, אינטרנט בלוגים, טוויטר פייסבוק וכד'... קשה מאד, לשמור על חיסיון, איסור פרסום ודליפת מידע.
עקיפת הצנזורה ובית המשפט: נעשתה תמיד ע"י דליפת מידע, במכוון או בעקיפין, לעיתונות זרה ישירות או ע"י עיתונאים זרים וככל שהטכניקה התקשורתית גברה - כך קשה יותר מלאכת האיסורים ושמירת הסודיות.
ביקורת בג"צ על הצנזורה הצבאית: משך השנים ניתנו מספר החלטות עקרוניות בנושא זה, עד אשר קבע בג"צ כי: חיסיון או מניעת ידיעות ואירועים ע"י הצנזורה הצבאית - יהיו רק במקרים של: "סכנה ממשית וודאית לביטחון המדינה".
בהחלטה זו, ניתנה הנחייה לצנזור הראשי לפעול במסגרת תפקידו, במהלך השנים האחרונות התברר, שאכן הצנזורה הצבאית, היתה גמישה וליברלית מספיק כדי לדעת מתי ואיך, למנוע או להתיר ידיעות רגישות.
עקיפת הצנזורה:
גופי הביטחון, בעיקר שב"כ, ואגף הביטחון של מערכת הביטחון (המלמ"ב) - מצאו דרך עוקפת צנזורה והיא מערכת בתי המשפט. היא מהירה יותר נוחה יותר, לא בודקת, לא מפקחת, נגישה וניתנת לשכנוע מהיר.
איסור פרסום ע"י בתי המשפט:
גופי הביטחון - כשמבקשים קיצור דרך - ולאחרונה הפכו זאת לפרקטיקה מקובלת רצים-אצים לבית משפט לשופט שלום ורצוי לשופט ידידותי ומקבלים, כמעט כבדרך של שגרה "צו איסור פרסום גורף".
בית המפשט, פועל עפ"י סמכותו לפי פקודת בתי המפשט (סע' 70,68) - בלי להתעמק הרבה, לבדוק, לשקול מתוך אמונה בבקשה של גופי הביטחון.
בית המפשט פועל בדרך זו, גם בנושאים הפליליים של בקשות המשטרה, בפשע מאורגן פשעים חמורים, קטינים וביטחון עדים.
בית המשפט - חייב בכל המקרים, לבדוק את סבירות הסכנה המיידית והממשית, הן לביטחון המדינה ויחסי החוץ והן לביטחון האנשים, העדים והקטינים.
על פי סע' 70(ד) לחוק בתי המשפט - החשש לפגיעה בביטחונו של אדם, עדיף על זכות הציבור לדעת - כפי שנקבע בפסק הדין 659/90 פלוני נ. משטרת ישראל ואח' (פ"מ - תשנ"א(2) 42-36), ואם ביטחונו של אדם עדיף על זכות הציבור, אחת כמה וכמה כשמדובר בביטחון המדינה.
לעניין איסור הפרסום ע"י בתי המשפט - לדעתי יש לעשות רוויזיה ורפורמה מיידית בתחום הזה. יש לפי מסקנתי - להעביר את סמכות האיסור הביטחוני לידי בית משפט מחוזי בלבד. בכל איזור שיפוט יקבעו שני שופטים מחוזים (סגני נשיא או סגן נשיא + שופט נבחר) - שיהיו בעלי סמכות בלעדית בתחום, ישתלמו ויתמחו בנושא, ויהיה להם זמן, לבדוק ולפקח על בקשות צווי איסור פרסום.
יתירה מכך - יש למצוא מנגנון לפיו, בכל בקשה מעין זו, יהיה נוכח גם נציג מועצת העיתונות, שיביע את עמדתו לבקשה ורק אז יוצא "צו איסור פרסום מלא" ע"י בית המשפט. במקרים חריגים - יוצא צו זמני וכעבור זמן קצר יקבע דיון נוסף בנוכחות הצדדים הרלוונטיים.
ניתן להגיע להסדר זה - ע"י קביעת נוהלים ותקנות של הנהלת בתי המשפט, בתיאום עם גורמי הביטחון ומועצת העיתונות. כל זאת כדי שהבקשות לא יהיו במעמד צד אחד כמקובל כיום, אלא יעמדו בביקורת ציבורית של מועצת העיתונות לפני החלטת השופט.
עיקרון חופש הביטוי:
פסק הדין המנחה, המוביל וההיסטורי, בסוגייה זו ניתן ע"י השופט אגרנט ז"ל בפסק הדין הידוע והמצוטט ביותר מאז נתינתו בנושא חופש הביטוי - הוא בג"צ 73/53 - קול העם נ. שר הפנים.
בפסק דין זה, הציג ועיגן השופט אגרנט ז"ל את עקרון חופש הביטוי כעקרון על בשיטת המשפט שלנו.
שיקולי ביטחון מול חופש הביטוי:
רק בשנת 2005 הותר לפרסום פסק דין נוסף של הנשיא אגרנט ז"ל הוא בג"צ 130/68, איסר הראל נ. ממשלת ישראל. בפסק דין עקרוני זה העדיף הנשיא אגרנט את שיקולי הביטחון וקשרי החוץ של המדינה על חופש הביטוי (פסק הדין ניתן ב-69, ונאסר לפרסום עקב חובת שמירת הסודיות).
איסר הראל ז"ל שהיה בזמנו ראש המוסד ועמד בראש המבצע, ללכידת הצורר הנאצי אדולף אייכמן, כתב ספר על הפרשה וביקש לפרסמו. הממשלה והצנזורה התנגדו לפרסומו.
השופט אגרנט העדיף את שיקולי הביטחון על פני חופש הביטוי של המחבר ודחה את עתירתו. רק אחרי שנים, התירה הממשלה את פרסום הספר, אבל פסק הדין נשאר חסוי עד לשנת 2005.
להדגיש, הנשיא אגרנט ז"ל, היה מענקי המשפט הישראלי, בעל אוריינטציה והשפעה אנגלו-סקסית ופסיקה אמריקאית, ודגל ולחם לקיבוע עקרונות יסוד אוניברסאליים במפשט הישראלי המתחדש והנבנה לאחר קום המדינה, וביניהם כמובן גם חופש הביטוי.
אבל יחד עם זאת, היה רגיש וקשוב לביטחון המדינה וצרכיה, עד כדי רמזים ששיקולי הביטחון - לא תמיד כפופים לביקורת שיפוטית.
לאמור: עקרונות והוראות דין - אין להם תחולה טוטאליטרית ובלתי מסוייגת, כפי שבא לידי ביטוח בבג"צ איסר הראל.
זכות הציבור לדעת:
אין ספק, שזכות הציבור לדעת, הוא עקרון חשוב במדינה דמוקרטית. אבל - לא תמיד הציבור צריך לדעת הכל ולא תמיד מייד. המידתיות, שיקול הדעת והסבירות העניינית לעומת הנזק שיגרם עם פרסום מוקדם מדי, נמהר ורשלני עלול להיות מזיק, קטלני ולא ניתן לתיקון.
לכן זכות הציבור לדעת, בזמן הנכון, במידה הנכונה ובעיתוי הנכון. מי יקבע זאת - רצוי בית המשפט ולא יזיק אם עורכי העיתונים ויתר העורכים בכלי התקשורת האלקטרוניים, יהיו יותר רציניים, אחראים ומודעים להשלכות הגילויים.
נושא "ההדלפות":
אחת הזרועות של זכות הציבור לדעת ואחד ממקורות המחיה של עיתונאים היא "ההדלפה". לא ניתן למנוע זאת, לא ניתן לאסור זאת בחוק בצורה הרמטית, אבל ניתן לצפות שהעיתונאי מקבל ההדלפה, ינהג באחריות ובמידתיות, בידיעה כדי לא לפגוע בביטחון המדינה או בשיבוש חקירה פלילית.
כנ"ל חייבים ואפשר לדרוש מבעלי ועורכי עיתונים שבידם חומרים אסורים ומסוכנים.
מניעת הפקרות ביטחונית ותקשורתית
בדבר אחד, לא יכול להיות וויכוח. לא יתכן מצב, שבו כל חייל/ת, קצין, פקיד ציבור או פרקליט - שבידיו או דרכו עוברים חומרים סודיים ומסווגים, יחליט על פי תפיסת עולמו החברתי פוליטי, מה טוב למדינה, לצה"ל ולמדיניות הממשלה, או מה רע בכל התחומים האלה ועל סמך האג'נדה האישית, ידליף חומרים מסווגים.
ברור לכולי עלמא - שמצב כזה, יביא להפקרות, לכאוס, בה הגופים הנ"ל לא יוכלו לתפקד.
לכן תמוהה ביותר - התייצבות עיתונאים, אנשי ציבור לצד "מדליפים" של חומרים מסוכנים ומזיקים, וחמורה לא פחות לפעמים, עמדת העיתונים שלהם - כמו במקרה הספציפי של הגב' ענת קם, העיתונאי בלאו ועיתון הארץ.
הדלפות על רקע אידיאולוגי
העברת, הדלפת המסמכים המסווגים לידי עיתונאי הארץ ע"י החיילת/משוחררת ענת קם, לפי טענתה (בתקשורת) על רקע "אידיאולוגי", מזכירה את פרשת הפרקליטה הגב' גלאט- ברקוביץ שהחליטה על רקע אידיאולוגי פוליטי להדליף לעיתון הארץ את פרשת "חיקור הדין" של שרון, ערב הבחירות, במטרה להפיל ממשלה.
התוצאה במקרה זה, היתה באפקט "הבומרנג", לאמור, זה הוסיף לשרון מנדטים ותקע את החקירה הפלילית נגדו עד סגירת התיק.
ההדלפה של ענת קם - היתה על רקע אידיאולוגי פוליטי, אבל עם השלכות ביטחוניות חמורות ביותר, להבדיל מפרשת גלט-ברקוביץ שהיתה פוליטית גרידא.
בשני המקרים - מדובר במעשים חמורים, שיקול דעת מוטעה, הפרת אמונים, שבירת קודים של התנהגות, נאמנות עם ראייה צרה של המעשה ללא בדיקה רחבה ומעמיקה של השלכות המעשה.
לכן התגובה צריכה להיות מהירה, כואבת ומרתיעה.
על צה"ל - לעשות במהירות בדיקה לסתימת פריצות אפשריות בעתיד, תוך סינון קפדני של בעלי תפקידים במקומות רגישים, לרבות בדיקות פוליגרף תקופתיות וערנות יתר של "בטחון מידע" בצה"ל ופעולות נמרצות יותר של שב"כ גם אם מדובר בעיתונאים, על רקע עבירות של ביטחון המדינה.
הערות בענייני דיומא:
1. השמאל מאשים את הימין בבריונות, קיצוניות ואלימות, אז למה כל המרגלים שהורשעו או נחשפו (מאז קום המדינה), תמיד מהשמאל? וזה תמיד אידיאולוגי ותמיד יש תומכים וחנפנים.
2. גב' קם - רצתה להתחרות עם גב' טלי פחימה - והצליחה.
3. הדברים שכתב סגן עורך מוסף "הארץ" בפייסבוק שלו - על משפחת פרץ האם ובנה רס"ן אליעז ז"ל, שנפל בתקרית עם מחבלים ברצועת עזה - נשמעים ונקראים כדברי נאצה וכפירה נוראיים, שתעמולה הנאצית בתקופת השואה היתה מאמצת ומתגאה בה.
המסקנה:
לפטר את העיתונאי על אתר, ועל הציבור - להחרים את העיתון בשל מקרה זה וההתנהלות בפרשת העיתונאי בלאו, המחזיק בחומר הסודי של החיילת קם, איתו ברח לחו"ל.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
