מדוע אני פותח כך? משום שאני מבין שזהו תפקידו של הדף.
הדף הוא מקום נקי וניטראלי שמוכן ואפילו "רוצה" לקבל את הכל, כל עוד יש מישהו שמוכן לעשות את השימוש הזה, בדף. כשאני כותב לך את המסרים שאני כותב, אני הופך לערוץ שמקשר בין רעיונות שמתרוצצים בלבי ובמוחי ובין הדף שמגיע בסופו של דבר אליך. כשאני כותב את הדברים האלה סימן שהבנתי אותם במעמקי הווייתי ושאני משוכנע בנכונותם, גם אם לא "הוכחתי" אותם. אני מרשה לאינטואיציה שלי להשתלב יותר ויותר עם הביטוי ההגיוני שלי ומכאן מתפתחת היצירה הכתובה שלי.
מתפקידו של הדף לקבל את התיאוריה הפסיכו קריאטיבית, שמקשרת בין רגש ויצירה, גם אם לעתים נראה שהמשימה אינה פשוטה. האמת אינה תמיד הדבר הכי קל ליישום או אף לעיכול, אך בטווח ארוך היא הכדאית ביותר. מה שאני כותב לך אינו דבר שאני מיידית מסוגל ליישם בעצמי, אך הגעתי למצב בו אני מבין את העיקרון ואני מוכן לשתף אותו.
אין זה קל להעביר את המסר הפשוט הזה, לכאורה, אך יהיה זה מסובך יותר לוותר על הרעיון של להיכנס לזה. אם אנחנו לא לומדים ללחוץ היטב על הבלמים ומייד אחר כך לשחרר באופן מלא, אנחנו חיים את חיינו בצורה פחות איכותית, פחות בריאה ופחות אפשרית. מדובר ביעד, משימה, שגם אם אינם ברי השגה באופן מיידי יכולים להיות סוג של דבר שמתבוננים בו ומתכוונים אליו, ככל הניתן.
עד שלמדתי לבלום היטב נפלתי מספר פעמים מהאופנוע שלי.
שנה רצופה של נהיגה היתה דרושה עד שהבנתי את המסר העמוק הזה, שהגיע מלא אחרת מנהיגה באופנוע. במקרה של בלימת חירום מתפקידו של רוכב האופנוע לבלום מהר, לבלום חזק ולשחרר במהירות את הבלמים. אם יוסיף ללחוץ על הבלמים למשך יותר משבריר שנייה, הבלימה תהפוך למלכודת, הגלגלים יינעלו והאופנוע ייפול ויחד עמו הרוכב, שנקווה מאד שיעבור את הנפילה בפציעה בלבד. בעיתות לחץ רוכב האופנוע עלול לאבד את קור הרוח שלו, וזה אך טבעי שיקרה. במהלך חוויה כזו הוא עלול ללחוץ ללא הרף על הבלמים וכך להביא לנפילתו שלו. מתפקידו להיות מיומן בלחיצה טובה ויעילה על הבלמים, אך בלימה שתהיה מהירה, קצרה ומאפשרת לאופנוע להמשיך לנוסע עוד קצת, ואז ניתן לבלום שוב עד לכמעט עצירה מוחלטת ויעילה ביותר.
כשאני לוקח את העיקרון הזה אל חיי היום – יום אני רוצה להביא את זה לדיאלוגים שיש לנו, בני האדם, מול דברים שאנו רוצים להגביל או לצמצם לעומת חופש שאנו מבקשים לחיינו, בכל רמה של ביטוי.
המאבק, המתח והדיאלוג הזה, בין גבולות ובין חופש, מסמל כל כך הרבה דברים בחיי היום-יום, מהדברים הפשוטים ועד למורכבים ביותר. מחינוך הילדים ומהתמודדות עם הממונים עלינו. במידת החופש שאנו מעניקים לעצמנו לדבר, ליהנות, לשמוח, להתלוצץ ולהשתטות ולמידת הגבולות שאנו יודעים ליצור סביבנו על מנת להגן על עצמנו מפני פגיעה.
על מנת שגבולות יהיו יעילים עליהם להיות כאלה שמאפשרים קיום יצירתי שופע. במילים אחרות – אין לגבול ערך אם לא נוצר במרחב שהוא הגדיר חופש רב לצמיחה, ביטוי, שינוי וריפוי. אין שום ערך לגבול שהוא נוקשה מדיי עד שהוא משתק ואין ערך לגבול פרוץ מדיי שגורם לחוויה כאוטית שבסופו של דבר גם היא משתקת לא פחות ואף יותר מחוויית הצמצום.
גבול שלא חי בדיאלוג עם חופש הוא גבול שאינו קיים באמת. משטר עריצות שמקפיד יתר על המידה על הגבולות יוצר מתח רב בעקבות דיכוי האלמנטים של החופש בתוכו. משטר עריצות בהכרח גורם לתסיסה של החופש שאבד ועלול בכך לפגוע רק בעצמו. האדם עצמו משמש פעמים רבות עריץ כלפי עצמו בכך שהוא מגזים בביקורת העצמית שלו וברגשי האשם שהוא מפיל על עצמו, שלא לצורך. ככל שאדם אינו מקיים דיאלוג רצוף ואמיתי בין הגבולות שלהם הוא זקוק ובין החופש לו הוא זקוק הוא נותר תקוע ולא יכול לממש את עצמו.
ובמילים אחרות – התבונן בכל הדברים שאתה מרגיש שחסרים כעת, בחייך. התבונן בדברים שאתה מרגיש תסכול על שלא השגת אותם, עד כה. לא אתפלא, אם בבדיקה מעמיקה ניתן יהיה לגלות שבאותם דברים, או לפחות בחלקם, קיים אצלך חוסר איזון חופש לבין גבולות. בין מרחב פעולה לבין הגבלת התנועה. שני הדברים חשובים ובלתי נמנעים. אין חופש ללא מסגרת ואין מסגרת ללא חופש בתוכה.
ללחוץ על הבלמים היטב משמעותו – לעצור כשצריך ולעצור באופן ברור ומורגש היטב. לעצור כשיש לעצור. זה גם אומר שיש מקומות בהם על החופש "להסתיים" באופן ברור וללא משא ומתן נוסף. חופש אמור להיות גם דבר שכמהים אליו. הכמיהה יוצרת הצטברות אנרגיה בריאה שיכולה להתממש מאוחר יותר, כשהחופש מוחזר. על מנת ליצור כמיהה יש לדעת מתי לעצור ומתי להפסיק. וכשמפסיקים – מפסיקים! כשעוצרים – עוצרים!
הציור האינטואיטיבי אותו אני מלמד זה 12 שנים בהצלחה רבה מושתת על דיאלוג בלתי פוסק בין גבולות ובין חופש. הדיאלוג המוצלח הזה גורם לשינויים משמעותיים ביכולת האדם לקבל חופש יצירתי, לפרוץ את הגבולות של עצמו ולגלות כוח יצירתי בלום ועצום. אני מלמד את המציירים שעל מנת להשיג חופש יצירתי יש להקשיב לגבולות, שמאפשרים חופש. משך היצירה מוגבל לזמן. אופן המריחה מוגבל למריחה מלאה על כל הדף. מספר הציורים מוגבל לכמות ידועה מראש. ציור מוגדר כ"מצב בו הדף מלא לגמרי בצבעים" ללא קשר למה שמצויר. אלה הגבולות ואלה המעצורים שעליהם אנו מקפידים ללא פשרות. מי שמסכים לכללי המשחק (יש מעטים שזה מרגיז אותם אך גם הם לרוב מתרצים ומבינים את תרומת "כללי המשחק") מקבל בסופו של דבר את מה שביקש – חופש גדול ושחרור עצום. ללא הגבולות הברורים זה לא היה קורה. החרדה היתה הופכת לדומיננטית והמעצורים היו גוברים על תשוקת היצירה.
בחיי הזוגיות, בחיי ההורות ובכל מקום בחיים ישנם המקומות בהם עלינו לבלום. עלינו להגיד "לא!” או "לא עכשיו!” או כל דרך של החלטה והצהרה שיוצרים גבולות והבהרות לגבי טווחים של עושים ומה לא, מתי עושים ומתי לא, איך עושים ואיך לא. כשלוחצים על הבלמים לוחצים היטב וחזק. אך לאחר מכן יש לשחרר.
לשחרר את הבלמים משמעותו להרפות מהנושא ולהתמקד בהנאה, בחופש, ביצירה, בתנועה. אם יהיה צורך אפשר יהיה לבלום שוב, לפרק זמן מהיר וקצר, ולשחרר שוב. אין זה נכון לתכנן את הבלימה הבאה ואין זה נכון לעסוק בכך פעמים רבות לאחר מכן. חבל על הזמן וחבל על האנרגיה הנהדרת שנמצאת שם. תפקיד הבלימה הוא לאפשר את המשך הנסיעה ולא ליצור עצירה בלתי הפיכה. זה מזכיר לי נהגים שמבלים דקות ארוכות בלקלל זה את זה לאחר איזשהו אירוע ביניהם, במקום להמשיך הלאה.
מה שהולך בחיים שלך בכוון הלא נכון אולי כדאי לך לשקול להפעיל שם בלמים באופן חזק וברור, ואז להמשיך לנסוע, אולי בכוון קצת אחר. אם מישהו פוגע בך או מבקר אותך יתר על המידה הער לו על כך או הראה לו את חוסר שביעות רצונך באופן שאינו משתמע לשני פנים ואז הרפה לגמרי והמשך בחייך. אל תחזיק את הבלמים למשך יותר מהזמן ההכרחי וזכור שאם לא תשחרר אותם אתה צפוי ליפול ולחוות כאב, כך או אחרת.
המתחים בין גבולות וחופש, כמו בין גברים ונשים, ימין ושמאל, למעלה למטה וכל מה שנראה מנוגד זה לזה, יוסיפו להתקיים לתמיד. כך החיים בנויים, בין השאר, על משא ומתן בין קטבים. אחת הצרות של מדינת ישראל כרגע, להערכתי היא שנעלמה החוויה הזכורה לי מילדות של "ימין" ו"שמאל" של "אופוזיציה" וקואליציה". נדמה שהלהט האידיאולוגי נעלם מהמדינה שהפכה קהת חושים. המפלגות והממשלות מתערבבות ונעלם המתח הבריא בין דעות מנוגדות. לא רואים כאן הפגנות, מכל סוג וקולות המחאה גם בתוך בית הנבחרים שלנו הולכים ומתמעטים. המצב הזה אינו מעיד על כך שלא קיים מתח בין דעות מנוגדות, רק שהוא הפך עמום יותר, קהה יותר והתוצר הסופי נראה כאדישות וכהתרחקות. לא קשה לראות למשל את התייחסות מרבית הציבור לתופעת גלעד שליט. העדר הרעש סביב נושא כאוב זה בא מתוך אטמוספרה שבה קיים שקט רב מדיי, סביב נושאים רבים. המתח הבריא, של קטבים השונים זה מזה אך מדברים זה עם זה, נחוץ לחיים, לצמיחה ולהתפתחות. הערפל הזה, סביב הדעות הפוליטיות והכוון אליו המדינה רוצה ללכת כמוהו כהחזקה רבה מדיי של הבלמים מבלי לשחרר ולראות "מה אפשר לעשות" או "מה אנחנו באמת חושבים".
אז בפעם הבאה שמרגיש לך שהגיע העת לבלום, לעצור או "לחתוך", עשה זאת, ועשה זאת היטב וברור. הבא את עצמך ואת דעתך באופן שאינו משתמע לשני פנים. לאחר מכן, אל תשכח את מקומו של החופש ושל התנועה המפתיעה של זרם החיים. המשך לנוע והרפה את הבלימה, בידעך שישנה אפשרות שגם בהמשך תבחר לבלום עוד בלימה, קצרה ויעילה.
