תמי יערי - יום הזכרון ויום העצמאות - של כולנו 

 בימים אותם אנו חיים כיום, מאוד מקובל להדגיש את האינדיבידואליות שלנו, את ה"אני הנפרד", העצמאי מכל, עצמאי מהוריו, מהמקום בו הוא נולד, מהחברה בה הוא נולד, עצמאי לבנות את תפיסת עולמו, ואורך חייו בדרכו שלו, על פי רצונו הפרטי שלו..

כאילו, זה תפוח שלא בהכרח נולד על עץ תפוחים, ולא בהכרח יוליד תפוחים. יכול הוא למשל, במסגרת העצמאות האישית להחליט שהוא דווקא המשך של שיח עגבניות ויעשה הכל כדי שיוליד בבוא היום עגבניות דווקא.

הנה למשל, ראיתי ישראלים יהודים, שנולדו ממש כאן וגדלו כמו כולנו על "התקווה" והחומוס, ועכשיו הם חיים בהודו ולבושים בבגדי נזירים טיבטים וגם דוברים טיבטית וחושבים (במידת האפשר) במונחים של בודהיזם טיבטי. הם כבר מזמן, לדבריהם, לא תפוח, ולא תפוח זהב, עכשיו הם עגבנייה!
לכן למשל, הם לא מבינים מה פתאום הם צריכים לשרת בצבא הגנה לישראל...זה הרי לא קשור אליהם.

העידן הזה שכולנו חיים בו, אם נרצה ואם לא, עיצב את כולנו כמי שמדגישים את העצמי האישי ואת יכולתו להתנתק מהכלל. כאילו שחופש משמעו - אני לא חלק ממכלול ואני לא חלק מהיסטוריה ומורשת הכלל. אני (כביכול) נולדתי בזה הרגע מהכלום, נקי מכל מחויבות למה שהיה, ופתוח להמשך כזה או אחר..."אם זה יתאים לי". כאילו, צרכנות חופשית וזהות עצמית זה אותו הדבר! כמו שבסופר אנחנו בוחרים מה שהכי מתאים לנו, ככה גם בענייני הזהות העצמית! היום אני יכולה לקנות לחם חי אורגאני ומחר...מחר פתאום בא לי על פיתה.

אז זה אחד הדברים שאני אוהבת ביום הזיכרון וביום העצמאות: שאם מישהו פותח ולו לרגע את הרדיו, והלב שלו לא אטום לחלוטין, אז זהו: זה כבר מספיק כדי למוטט את אשליית האינדיבידואל שאין לא כל קשר לקולקטיב. פתאום, אם ירצה ואם לא, אם זה נוח ואם לא, מתברר מחדש שכולנו כאן באותה הסירה. כולנו כאן בזיכרון של כאב ושל תקווה ושל גאווה ושל ישראליות ושל יהדות וכל אותם הדברים שהיסטוריה משותפת ומורשת משותפת והווה משותף מביאים איתם. את הביחד. שיר אחד, סיפור אחד של אם או אב שכולים, סיפור מופת אחד על לוחם שהתעלה בחירוף נפש מעבר לצרכיו ופחדיו האישיים - ונזכרנו: שיום הזיכרון ויום העצמאות - הוא של כולנו.

לפעמים זה מרגיש כל כך כבד, להסכים להיות חלק והמשך של כל ההיסטוריה והמורשת. וביחד עם זאת, כל כך מחבר, מקרקע ונוגע עמוקות בלב ובנשמה.
ההסכמה להכיר בשורש הטבעי ולצמוח ממנו.

למעשה, כדי לצמוח, כדי להתפתח ולהגיע אל חירות - אישית או לאומית, אפשר לעשות זאת רק על בסיס השורשים הטבעיים. כלומר תוך אינטראקציה והבנה של העבר האישי והקולקטיבי, ומשם פיתוח של ההמשך. כמובן, הבנה והכרה של העבר - לא על מנת להתקבע בו, אלא על מנת לאסוף את הפוטנציאל שקיים בשורש, ועל מנת להבין את הטעויות שקרו כדי לא לחזור עליהן.

עץ בהחלט יכול לשנות כוון צמיחה, אבל, הוא לא יכול לעשות זאת על ידי גדיעה והיצמדות לשורש של עץ אחר.

כל פעם שראיתי אנשים שמנסים לחזק את עצמם או להגיע לחירות מבלי להתייחס לעברם, הם נמצאו לבסוף תלושים. כנ"ל עמים. כדי למצוא את עצמנו בעתיד חזקים וגאים במה שאנחנו, אנחנו מחויבים לקבל את השורש הייחודי שלנו כקולקטיב, להבין את מה שהיה עד כה, ומשם לבחור את ההמשך. אין לנו בסיס אחר לצמיחה, לעוצמה, לחירות ולאושר.

ביום העצמאות וביום הזיכרון כולנו מוצפים מחדש בחיבור המשותף שלנו וזה לא אנכרוניסטי ולא מיותר. זה גם לא בניגוד לחירות האישית, זה הבסיס שלה.
נראה לי שאת המסר הזה אנחנו חייבים להעביר לצעירינו.

שנהייה גאים בהיותנו ובדרכנו: ביום הזיכרון וביום העצמאות !

באהבה, תמי יערי