מהימנות ומשקל - הגדרת המונחים במסגרת דיני הראיות 

מהימנות ומשקל  (credibility and weight of evidence)

עו"ד יניר הראל

לאחר שאמצעי ההוכחה הוגשו כראיות בהליך מוטלת על ביהמ"ש החובה להעריך את המהימנות והמשקל של הראיות. בהסתמך על ממצאי המהימנות והמשקל הניתנים לראיות, קובע ביהמ"ש את הממצאים העובדתיים המשמשים יסוד לפסק הדין. הבנת תהליך קביעתם של ממצאי מהימנות ומשקל, תאפשר לבעל דין ניהול נכון של תיק הוכחות וכן את אפשרות חשיפתם של ליקויים בראיות אשר הובאו ע"י הצד שכנגד.

1.       ראשית נבחין לצורך הדיון כאן, בין המושג מהימנות אשר מתייחס להתרשמות ביהמ"ש מעדותו של עד, לבין המושג אמינות אשר מתייחס להתרשמות ביהמ"ש מחפצים אשר הוצגו במהלך ההליך. מהימנותה של עדות נקבעת תמיד בהתאם לשיקול דעתו והתרשמותו של ביהמ"ש וזאת בהתחשב בקשת רחבה של היבטים הקשורים בעדות. למעשה קביעת ממצאי מהימנות היא שאלה של אמון, משמע מידת האמון, אשר ביהמ"ש נותן לדברי העדים וזאת בהתייחס לעדות גופא ושאר הראיות אשר הוגשו בהליך. בדומה אמינותם של חפצים נקבעת בהתבסס על הצגת החפץ להתרשמותו של ביהמ"ש וראיות אחרות אשר הוגשו בקשר לחפץ. תהליך קביעתם של ממצאי מהימנות ואמינות הינו מורכב ודינאמי, בהתאם לנסיבות הענין, כך שיקשה להצביע על משנה סדורה בתהליך קביעתם של ממצאי מהימנות. הקושי הטמון בהצגת משנה סדורה טמון בכך שקביעתם של ממצאי מהימנות הינה בראש ובראשונה מלאכה סוביקטיבית אשר רק יכולה להיתמך במבחני מסגרת אוביקטיבים. בפסיקה נקבעו מבחנים מנחים לצורך קביעתם של ממצאי מהימנות. מבחנים אלו משלבים בין הצד הסוביקטיבי לצד האוביקטיבי הכרוך בתהליך קביעתם של ממצאי מהימנות. בענין ע"פ 800/85 ברדה נ. מ.י פ"ד מ (4) 255, 270 מוזכרים שלושת המבחנים העיקריים לקביעת מהימנותה של עדות:

"ראשית, מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד ומן האופן בו הוא מעיד …"

"שנית, מבחנה הפנימי של העדות, רוצה לומר, בדיקת העדות "על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון"…"

"שלישית, והעיקר, מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים "אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך או על אמיתותה"…, כשהמבחן האחרון בא לשמש "שסתום בטחון" לשני המבחנים הראשונים. שאפילו התרשם בית המשפט לטובה מן העד, ומצא בעדותו הגיון פנימי, עדיין קיים חשש ל"הטעייה", שלא יוסר אלא אם נמצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית…".

מדברים אלו בענין ברדה, שם, ניתן לקבוע שלושה מבחנים מנחים בנוגע לקביעת ממצאי מהימנות :

המבחן הראשון : מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית. מבחן זה מביא לקביעת ממצאי מהימנות באמצעות התרשמותו של ביהמ"ש מעדותו של העד והתנהגותו במהלך מתן העדות. חשיפתו של ביהמ"ש למכלול תגובותיו והתנהגותו של העד, במהלך מתן העדות, מאפשרת את קביעתם של ממצאי מהימנות.

המבחן השני : מבחן הגיונה הפנימי של העדות. מבחן זה בוחן את תוכן העדות באמצעות השכל הישר, המונחה ע"י ההגיון. בחינתה של העדות כרוכה בבדיקה כי אין בעדות סתירות ו/או סימנים אחרים המצביעים על כך שאין ליתן אמון בעדות.

המבחן השלישי : מבחן סימני האמת החיצוניים. מבחן זה מהווה מבחן אוביקטיבי המבקש למצוא אישוש, או הפרכה, לעדות בממצאים עובדתיים חיצוניים.              

2.       המבחנים בענין ברדה, שם, סומכים בעיקרם על הוראות ס' 53 לפקודת הראיות, אשר קובעים עקרונות קטגוריים לקביעת ממצאי מהימנות ביחס לעדים, בזו הלשון:

"ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

עקרון היסוד בס' 53 לפקודת הראיות הינו כי ערכה של עדות ומהימנותה, נקבעים בהתאם להתרשמותו הישירה של ביהמ"ש ממאפייני העדות. הגיונו של עקרון זה טמון בעובדה שהשופט היושב בדין הוא זה אשר בוחן את העדות באולם ביהמ"ש ולפיכך יכול להבחין בפרטי האמת העולים מהעדות. בענין ע"פ 347/88 דמיאניוק נ. מ.י פ"די מז (4) 221, 635, נקבע בענין זה :

" ... עניין האמון שאותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין עניינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, מתנועותיו, מהבעת פניו ומאופן דיבורו ; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית המשפט, היא הדרך שבה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת בפי העד או שקר".

3.       ס' 53 לפקודת הראיות קובע כי ממצאי מהימנות יקבעו ע"י ביהמ"ש בהתייחס לפרמטרים הבאים : (א) התנהגות העדים (ב) נסיבות הענין (ג) אותות האמת העולים מהעדות. בהתחשב בעקרונות אלו ניתן להבין את המבחנים אשר נקבעו בענין ברדה , שם - מבחנים אלו יוצקים תוכן מעשי לעקרונות אשר נקבעו בס' 53 לפקודת הראיות ומתווים את עקרונות המסגרת לקביעת מהימנותן של עדויות.

4.       התרשמותו של ביהמ"ש ממהימנותה של עדות, נעשית בעיקרה  באמצעות התרשמות ישירה מהעדות וסימני האמת העולים ממנה. מבין אמצעים השונים לקביעת מהימנות העדות, ניתן למנות את שטף דיבורו של עד, היסוסיו במהלך העדות, דרך עמידתו בחקירה נגדית, הסבריו לעדויות או אירועים שאינם מתיישבים עם גרסתו, השוואת גרסתו לראיות אחרות, מידת בטחונו העצמי, הדיוק במתן העדות ,סתירות במהלך העדות ומכלול תגובותיו הפיסיולוגיות של העד כגון : הזעה, הסמקה, עצבנות ותגובות בלתי רצוניות. בענין ע"פ 869/81 שניר נ. מ.י פ"ד לח (4) 169, 228  נקבע כי את סימני האמת ניתן להסיק ממכלול הראיות אשר הובאו בהליך :

" "אותות האמת" אינם אותות, העולים מצורת הדיבור או מנוסח העדות של עד המדינה דווקא, אלא הם סימנים ומסקנות, המוסקות מיתר הראיות אותן משווים עם עדותו של עד המדינה. הווה אומר, בית המשפט יכול להעזר באותות האמת, העולים מיתר הראיות (כלשונו של ס' 53 הנ"ל : "המתגלים במשך המשפט"), כדי לגבש דעתו בענין אמינות העד."

מדברים אלו עולה כי המונח סימני האמת משתרע על מכלול הראיות אשר הובאו בהליך ואינו מוגבל לסימנים העולים מהתרשמותו הישירה של ביהמ"ש מהעדות. בענין ע"פ 635/88 מ.י נ. י.אדרי פ"ד מז (4) 227, 234, נקבעו דברים מסכמים בסוגיה זו :

" ... כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית ... ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו ; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית - המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד".

וראה בענין זה גם:  דנ"פ 3439/93 בן אליהו אור נ' מ.י פ"ד מח (2) 661, 662-663. ע"פ 804/95 גרינברג נ' מ.י מט (4) 200, 206.

5.       עד אשר מעונין, במישרין או בעקיפין, בתוצאות פסק הדין או חפץ ביקרו של בעל הדין אשר מטעמו מעיד, מהווה עד מעונין אשר נוטים להפחית במהימנות עדותו. אין לקבוע כי כל עד מעונין ישקר בעדותו, אולם ניסיון החיים מלמד כי לכל הפחות ינסה לצייר תמונה מיטיבה של העובדות - ובענין זה כל עד ומצפונו האישי - ולפעמים אף יתכן כי עד ינהג כך מבחי שיהיה מודע למעשהו. מכאן מקובלת ההנחה כי ביהמ"ש יראה בעדותו של עד מעונין, עדות אשר מהימנותה פחותה, או ניתן כי יש ליתן לעדות מעין זו משקל מופחת. מובן כי אין לקבוע מסמרות בסוגיה זו ומידת האמון בעדות תיקבע בהתאם לנסיבות הענין, דרך מתן העדות ותשובותיו של העד בחקירה נגדית.

6.       העובדה כי מספר עדים חוזרים על אותה גרסה אין בה, בהכרח, כדי להביא את ביהמ"ש לקבל גירסה עובדתית מסוימת כמהימנה. חזרה על שקר או על טענות חסרות ביסוס, אינה מקנה כשלעצמה ערך אמת ומכאן כי ביהמ"ש רשאי להעדיף עדות מהימנה אחת על פני עדויות מפוקפקות של מספר עדים. הכרעה בהתאם לעדות יחידה מחייבת את ביהמ"ש, בהתקיים נסיבות מסוימות, לנמק בפסק הדין את הסיבה אשר הביאה להכרעה זו וראה בפרק זה גם את הדיון בנוגע להכרעה בהתאם לעדות יחידה. בענין דמיאניוק, שם, 577, נקבע כי כמות הראיות כשלעצמה, אין בה כדי לגבור על תוכנה של עדטת יחידה אשר תוכנה התקבל כמהימן :

" בית המשפט קמא דחה את הגישה, שלפיה גובר המספר על התוכן. כדברי הערכאה הראשונה, הערכת מכלול הראיות איננה עניין לחישובים מתמטיים ואינה נעשית כמו סיכום קולות בקלפי. הערכת עובדות נעשית על ידי בחינה של כל הודעה בפני עצמה. עדות ראייה יכול שתהיה אמינה ומדויקת ומבוססת על מידע רב אשר מגביר את הוודאות בחדות הזיכרון, ואף אם תהיה יחידה - תגבר בכוחה, לאור מהותה המתוארת, על עדויות רבות שאינן מזהות. המבחן הוא בכושר הזיכרון ובמידת הפירוט העולה מהעדות".

7.       עצם העובדה כי ביהמ"ש אינו חייב להעדיף את עדותם של רבים על פני עדות יחידה, אין בה בכדי לרפות את ידיו של בעל דין מלתמוך את גרסתו העובדתית במספר עדים, אם קיימים, וזאת במטרה שיתמכו איש בגרסת רעהו. אם העדים מהימנים, חזרה על גרסה יש בה רק כדי להצביע על מהימנותה של הגרסה לה טוענים.

8.       סתירות בעדותו של העד אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מביהמ"ש מלקבל את החלק בעדות שלא נמצא בו סתירות. ביהמ"ש רשאי לקבוע כי חלק מסויים בעדות הינו מהימן ואילו חלק אחר אינו מהימן. נקבע כי חלק מעדות הינו מהימן, ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליו ולהתבסס על ממצאים אלו בפסק הדין. סמכות זו נתונה לביהמ"ש בהתאם להוראות הכלליות בסעיף 53 לפקודת הראיות וכן, במפורש, בס' 57 לפקודת הראיות הקובע בזו הלשון:

" סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו סתירות".

9.        סמכותו של ביהמ"ש אינה גורפת ואינה ניתנת ליישום בכל מקרה. קבלת חלק מעדות, למרות קיומן של סתירות, אפשרית רק אם ניתן לחלק את העדות חלוקה פנימית הגיונית. חלוקה מעין זו חייבת ליצור אבחנה הגיונית בין החלק הבלתי מהימן בעדות לבין החלק שנמצא מהימן וזאת תוך ציון הטעמים אשר הביאו את ביהמ"ש להחלטה. יתר על כן ההחלטה לחלק את עדות אשר התגלו בה סתירות ולקבל רק חלק ממנה, מחייבת הסבר הגיוני או הסתמכות על ראיות אחרות המהוות חלק מחומר הראיות בהליך. בענין ע"פ 426/90 בלזר נ. מ.י פ"ד מה (4) 133, 185 נקבעו דברים מסכמים בסוגיה זו:

"...אין לראות עדות, מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן -  לקבלה בשלמות. או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור, כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים – אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים, היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על – ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות ... או על פי הגיונם של דברים. בית המשפט מודרך בכגון דא על – ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, המפנות, הלכה למעשה, לניסיון החיים, להיגיון ולטביעת העין השיפוטית."

וראה לענין זה גם :  דנ"פ 4342/97 מ.י. נ' סולימאן פ"ד נא(1) 736, 839. ע"פ 5875/93 מנסור עביט נ' מ.י פ"ד  נ(5), 801.

10.   סתירות בעניינים שוליים אינן פוגעות בדרך כלל במהימנותה של עדות. ההנחה העומדת מאחורי קביעה זו הינה כי בדרך כלל אדם  אינו יכול לתת עדות שלמה וקוהרנטית ללא שום טעות. אך טבעי כי עד יטעה או יסתור עצמו בדברים מסוימים וזאת במיוחד במקרה בו ניתנת עדות בנוגע לדברים שהתרחשו לפני זמן רב או אם העדות דורשת התייחסות לפרטים מורכבים. קיימת אף הדעה כי עדות מושלמת הנקיה מטעות כלשהי או סתירה, מהווה אינדיקציה לכך שאין המדובר בעדות אמת. מובן כי כל סתירה בעדות יש לבחון לגופה בהתאם להקשר הדברים ומטרת התייחסותנו לנושא הסתירות בעניינים שוליים, מטרתה להבהיר כי עצם קיומה של סתירה אין בה כדי להביא בהכרח לפגיעה במהימנותה של העדות. מטבע הדברים כי אם יתגלו  בעדות סתירות מהותיות תתחייב המסקנה כי אין ליתן אמון בעדות. בענין ע"פ 5612/92 מ.י נ. בארי פ"ד מח (1) 302, 317, הובאו דברים מסכמים בסוגיה זו :

"ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, ביחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק, שכחה או אף הינתקות  מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו".

11.   ביהמ"ש נוהג בדרך כלל לפרט בפסק הדין אילו עדויות נמצאו מהימנות, ואילו עדויות נמצאו כבלתי ראויות לאמון. קביעת ממצאי מהימנות במסגרת פסק הדין פורשת בפני בעל הדין את מערכת הנסיבות ההגיונית אשר הובילה את ביהמ"ש להכרעתו בפסק הדין. ביהמ"ש אינו מחויב לנמק את הסיבות שהובילו אותו למסקנה בדבר מהימנות העדות, אך לדעתנו ראוי שפסק הדין יפרט את ממצאי המהימנות וזאת מאחר שפירוט זה נדרש לצורך מילוי תחושת הצדק אצל בעלי הדין ולצורך ביסוס ממצאים להגשת ערעור.

12.   קביעתם של ממצאי מהימנות הינה בעיקרה מלאכה המוטלת על הערכאה הראשונה. ביהמ"ש היושב בערכאה הראשונה מתרשם באופן ישיר מהעדויות המובאות בפניו ובהסתמך על התרשמותו, קובע ממצאי מהימנות. ערכאת הערעור אינה יכולה לקבוע ממצאי מהימנות בדרך של התרשמות ישירה, אולם אינה חסומה לחלוטין מקביעתם של ממצאי מהימנות. ערכאת הערעור רשאית לקבוע ממצאי מהימנות באמצעות בחינת הגיונה הפנימי של העדות ואותות האמת אשר נקבעו כבר ע"י הערכאה הראשונה. ככל שהדבר נוגע להגיונה של עדות או קיומן של סתירות בתוכנה, אין הבדל בין ערכאת הערעור לבין הערכאה הראשונה ומכאן הסמכות הנתונה לערכאת הערעור להתערב בשאלות של מהימנות. בענין ע"פ 6251/94 בן -ארי נ. מ.י פ"ד מט (3) 45, 108 נקבע בסוגיה זו :

" כל כך באשר למימצאי עובדה שעשה בית - משפט בהכרעת - דין קודמת, מימצאים הנגזרים מאמון הניתן - או שאינו ניתן - בעד או בנאשם. שונה הדין באשר להגיונו הפנימי של פסק הדין הקודם, למצער ככל שהמדובר הוא בראיות שנתקבלו בהליך המאוחר. במקום זה אין ענייננו בכוחו הפורמאלי של פסק הדין הקודם אלא בכוחו הפנימי ובשכנוע העולה מניה וביה מניתוח הראיות שהיו לפני בית המשפט ... כוחו הפנימי של פסק הדין יעמוד לו גם בהליך המאוחר. "

סוגיית התערבותה של ערכאת ערעור נדונה גם בענין ע"א 5544/94 קהלני נ. קהלני דינים עליון, כרך מ,  881, שם מקבלת ערכאת הערעור את ממצאי המהימנות אשר נקבעו בערכאה הראשונה וזאת לאחר בדיקה של תוכן העדות והחקירות הנגדיות :

"הערעור מעלה טענות נגד הממצאים העובדתיים בבית משפט קמא. אין בטענות אלה כל ממש, וזאת לאו דוקא בשל הכלל המשפטי לפיו אין ערכאת ערעור  מתערבת  בדרך כלל בממצאים עובדתיים שנתקבלו בערכאה ששמעה את העדים  ויכולה  היתה  להתרשם במישרין מאמינותם ומסימני האמת (או אי האמת) שבדבריהם (ראה סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כבודו של  כלל  זה במקומו, אולם במקרה דנן יש בחומר שבפנינו כדי לסתור דברי המערער  מיניה  וביה.  הרי  נשמעו  עדויות מפורטות וקוימו חקירות נגדיות מלאות ויסודיות, שמהן עולה בבירור כי יש אמת בדברי המשיבה. בית המשפט התרשם בבירור ובאופן חד-משמעי כי דברי המשיבה ובנותיה בדבר התעמרותו  ואלימותו  של המערער, באמת יסודן."

וראה לענין זה גם : ע"פ 635/88 מ.י נ. אדרי ואח' פ"ד מד (4) 227, 234, 237.

13.   בסוגיית התערבות ערכאת הערעור ראוי לסיים בדברים המסכמים אשר נקבעו בענין ע"פ 2567/97 לחמן נ. מ.י דינים עליון, כרך נה, 62, שם מודגש כי ממצאי מהימנות נקבעים באמצעות התרשמות ישירה של ביהמ"ש, אולם כי אין זו הדרך היחידה לקביעת ממצאי מהימנות וביהמ"ש רשאי להתבסס על ראיות אחרות וממצאים ראיתיים חיצוניים  :

"ההתרשמות האישית הישירה והבלתי אמצעית של השופט מן העדים מהווה מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו כאחד הכלים המשמשים בקבלת הכרעה. בהקשר זה אמרתי: "אמת נכון הדבר, כי התרשמותו האישית הישירה והבלתי אמצעית של השופט מהעדים המעידים לפניו מהווה, ברוב המקרים, מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו. אולם אין זו הדרך היחידה והבלעדית להגיע לחקר האמת. סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע לאמור: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". מכאן, שההתרשמות הישירה מהתנהגותם של העדים היא אחד הכלים המשמשים בקבלת הכרעה, אבל לא הכלי הבלעדי."

וראה לענין זה גם : ע"פ 2439/93 זריאן נ. מ.י דינים עליון, כרך לז, 475, דברי השופטת שטרסברג - כהן. ע"א 61/84 ביאזי נ. לוי פ"די מב (1) 474,464,446. ע"פ 9352/99 מורד  נ' מ.י.  פ"ד נד (4) 632.

14.   המונח משקל מבטא בדיני הראיות את העיקרון המחייב את ביהמ"ש לקבוע את הכוח הראייתי של הראיות אשר הוגשו במסגרת ההליך. המשמעות של קביעת משקלה של ראיה הינה למעשה החלטת ביהמ"ש להסתמך על ראה מסוימת כמוכיחה או מובילה לקביעת ממצא עובדתי בנוגע למחלוקת בין הצדדים.

15.     משקלה של ראיה נקבע בהתחשב בשני שיקולים, האחד: מידת מהימנותה, או אמינותה, של הראיה והשני: הקשר של הראיה הנדונה לעובדות השנויות במחלוקת, משמע יכולתה של הראיה לקבוע ממצא עובדתי הקשור לנשוא המחלוקת בין הצדדים.

16.   הנדבך הראשון מהווה את אבן היסוד בקביעת משקלה של ראיה. המשקל אשר ביהמ"ש נותן לראיה נקבע בהתאם למידת המהימנות, או האמינות, אשר ביהמ"ש העניק לראיה.  מידת המהימנות אשר ביהמ"ש קובע בנוגע לראיה עומדת ביחס ישיר למשקל אשר הוענק לראיה.

17.   הנדבך השני בסוגיית  משקלה של ראיה הינו יכולתה של הראיה להוכיח ממצא עובדתי הקשור למחלוקת בין הצדדים. אין זה מספיק שהראיה הוכחה כקבילה ומהימנה כדי ליתן לה משקל בעת מתן פסק הדין. מטבע הדברים חובה על בעל דין להראות כי הראיה קשורה למחלוקת בין הצדדים ומביאה להבהרתה. עד אשר מעיד בנוגע למערכת עובדות אשר אינה קשורה למחלוקת בין הצדדים, יכול ביהמ"ש לקבוע כי עדותו מהימנה אך אין אפשרות ליתן משקל לעדותו. מידת המשקל הניתנת לראיה תגבר או תפחת בהתאם למידה בה הינה קשורה למערכת העובדות הנוגעת לסכסוך בין הצדדים.