תכניות לעיצוב ההתנהגות
אנחנו מוצפים בהן, בשיטות האלו.
אנחנו, זה ילדים, הורים, מחנכים, יועצים ומטפלים. נדמה שתכניות כאלו מציעות לכל שאלה תשובה, ולכל התנהגות תכנית למידה והכחדה.כנראה שיש בהן תועלת גדולה,
אחרת לא היינו נתקלים בהן על כל צעד ושעל.
הסתייגותי אינה נובעת מן ההשוואה בין חינוך לאילוף חיות.יש לגישה קשר הדוק עם אילוף. ואין כאן שום שלילה. להיפך.
הסתייגותי למודת ניסויים, קשיים, מכשולים ומחירים.
בעיקר של המבוגרים, אך גם של הילדים...
ילדים הם לומדים מהירים ונבונים מאוד,
ולקוחות סלחניים של תכניות עיצוב התנהגות. הם מסיקים-כפי שנאמר לי בחדרי חדרים, ש"יעבור" להם, למבוגרים...
במיוחד מול הורים ומורים שכבר ניסו מספר פעמים.ונכשלו.
ילדים לומדים במיוחד מתכניות שנכשלו. נכשלו בגלל שנבנו ללא התחשבות בצרכי המבוגרים, קשיי ילדים, במציאות, בסביבה, או בעקרונות הגישה ההתנהגותית, לפיה נבנו.
מושגים כהתמדה, עקרונות ההתניה והלמידה, שלבי הכחדה.
בכל סמינר/מכללה/קורס חינוכי-הורי נלמדת הגישה.
אך בסביבה בה היא אמורה להתרחש-היא נשכחת למחצה..
לפי הגישה עצמה, חצי עבודה מביאה נזק יותר מתועלת.
מדוע אם כן זה קורה, ולמה מוצעות תכניות כאלו כמעט אוטומטית למחנכים ולהורים, ללא היכרות, התאמה, אימון והנחייה?
שיטות לעיצוב התנהגות נשענות על הגישה ההתנהגותית ללמידה. על ניסוייהם ומחקריהם של פאבלוב, סקינר ואחרים, עיינו ערך...
השיטה עובדת, בכך אין ספק. השאלה היא לגבי מיטביות ביצוע, השגת יעדים, מוכנות, ולמידה. קודם כל של המאמנים/מחנכים/מעצבים. כאשר אני נשאלת לגביה, או במקרה ואני מתבקשת להציע למחנך/מטפל/ הורה אופציה כזו, אני "שמה על השולחן", ומביאה למודעות השואלים את הדרישות ואת המחירים. אני מתחקרת אותם לגבי הסביבה בה היא אמורה להתבצע. האם הם (כתוב הם, אך לרוב זו היא, המו"לית של התכנית..),אמורים לעשות זאת בבית, בקבוצה או בכיתה מלאה;
עבור ילד אחד בלבד, או שישנם מספר "לקוחות" בקבוצה;
האם הם בחרו בשיטה מתוך היכרות והצלחות בעבר;
האם הם שבחרו?... האם יש להם ניסיון בעבודה בגישה זו;
מתי הועידו "תחנות" לבדיקת ההתקדמות; מהם כלי המדידה;
מהן האלטרנטיבות; מה יעשו במידה ולא תהיה התקדמות;
מי הם שותפיהם לתכנית; איזו תמיכה יוכלו לקבל מן המסגרת החינוכית/טיפולית. איזו תמיכה נדרשת; כיצד יציגו זאת לילד.
האם למערכת יש מוכנות לשינוי, על מנת לתמוך בהם.
ועוד ועוד. מדוע? מספר דוגמאות:
אבא החליט להנהיג את הגישה עם ילדיו: הוא הודיע שאין יותר "צ`ופרים" אם לא מתנהגים כפי שביקש ודרש.
ילד א` פוצח בצווחות כשאינו זוכה ל צ`ופר שלו- בדין.
אמא נזעקת, כי המהומה לא מתאימה לה, והיא לא שותפה.
ילד א` (ואחיו) למד הרבה-על מערכת היחסים בין הוריו,
וגם על כוחותיו שלו, ועל שיטות להשגת מטרותיו.
זוהי למידה משמעותית וחזקה; רק הכיוון הפוך למטרה...
או למשל-במסגרת חינוכית. המורה עיצבה טבלה, מסודרת ומרשימה. רשימת התנהגויות, חיזוקים חיוביים, תגמולים.
היא לא הביאה בחשבון, (או שאולי כן, ואפילו יידעה את המערכת, וציפתה לשיתוף פעולה עם עמיתותיה, המשפחה וההנהלה); אך מי מהן, מורה עמיתה או המנהלת, לא גיבתה אותה, וכאשר מן הילד נמנעה פעילות מסוימת, (כתגמול בטבלה), ההורים או אחרים במערכת עצמה-הקימו קול צעקה; שבעקבותיה הטבלה, המורה, הילד והלמידה ספגו פגיעה.או- כאשר קשה למורה לשלוט בהתנהגותה שלה עצמה.
איך זה קורה? בגישה מוגדרות גם תשומת לב וקשר עין כסוג של חיזוק להתנהגות שקרתה זמן קצר קודם לכן. אם המבוגר מביט אפילו רק להרף עין בילד, התרחש חיזוק.כשהמבוגר לא מאומן לנטר ולתכנן את תגובותיו לגירויים ולהפרעות, הלמידה תשובש ו"תזייף".
בכל פעם שעל המורה להפסיק את כל עיסוקיה, את השיעור ואת הקשב והריכוז שלה, ולו רק על מנת לסמן בטבלה +/- , הרי שהיא, השיעור והקבוצה כולה סובלים מהפרעה בזרימה.הוסיפו הפרעה זו לסביבה חינוכית נורמטיבית, טובה דיה.
עבור ילדים ומבוגרים עם קשיי קשב וריכוז, הסביבה מכילה גם כך עומס קשה להכלה של הפרעות וגירויים, כשגרה.כמו: הפרעות של תלמידים נוספים, (בכל קבוצה מספר "כוכבים"); חדירות רעשים מבחוץ; צפירות, עבודת דחפורים, חריקות ותזוזות שולחן וכסאות, דיבורים, בכיתה עצמה ומן המסדרון; בוהק הלוח הלבן, וריח ה"טוש"; עומס בכתוב עליו; תנועה; גירויים פנימיים כמו רעב; שפשוף תגית החולצה; זרם מחשבות ובעקבותיהן נתקים שיש לגשר עליהם במאמץ;מאמץ בלתי פוסק להתמקד ולעבד חישה ותפיסה, למידה.
האם בסביבה כזו תיעשה למידה?
מאלפים, מאמני אנשים ובעלי חיים יודעים ליצור סביבה תומכת אימון ולמידה. סביבה שתאפשר התמקדות בגירוי אחד בכל פעם, עד כמה שניתן. בתגובה הרצויה.
הם מבודדים את האדם והחיה הלומדים, לטובתם הם.
הסביבה הרגילה בה אנו ילדינו נמצאים, אינה כזו.
חשוב להביא את זה בחשבון. כל משתנה נכנס למערכת הגירויים והתגובות, אל הלמידות. אם לא נדע זאת-נפספס. אם לא ניקח בחשבון שילד עושה "acting out", שהתנהגות מסוימת שלו היא למעשה התפרצות, סוג-של-אוורור וויסות לחצים, ננסה לתקן אותו במקום שאינו הנכון. עלינו להביא בחשבון את הקשיים והיכולות שלנו ושל הילדים, אחרת נשבש עוד יותר את הלמידה והשינויים הרצויים.
כאשר אנו, כהורים, יועצים או מטפלים, מבקשים מהורים או ממורים להפעיל את השיטה, האם אנו מביאים לידיעתם במה היא כרוכה?
האם אנו שואלים אותם אם יהיו מוכנים להקדיש לכך מספר חודשים -פרק הזמן הנדרש לצורך למידה ו/או הכחדה של למידה קודמת?
האם ההורה מוכן לשינויים ולוויתורים משמעותיים מצידו כדי להיות שם, בנוכחות מלאה, בכל המצבים המצריכים למידה? האם מורה מוכנה לחלוקת הקשב התובענית, לקיצור או ביטול הזמן שלה למעברים, להפסקות ולהיערכויות לשיעור הבא? האם הם יודעים שעל החיזוקים בתחילה להינתן ללא דחייה, "דילוג", שינוי או הפסקה?האם המרווחים ביניהם מתוכננים בקפידה?
האם המערכת-משפחה, גן ובי"ס- מתואמת?
האם לכל המשתתפים המטרות בהירות ומובנות?
האם ההתנהגויות הרצויות מתוכננות בהדרגתיות טובה דיה?
האם החיזוקים מתוכננים מתוך היכרות עם הילד וידיעה?
כל אלו הם משתנים במשוואת הלמידה.
כמו כן עליהם להיות מודעים ולשלוט בהבעותיהם שלהם,
בהלוך נפשם, בטון הדיבור שלהם.
לתת תמיד אותה תגובה בדיוק על אותה התנהגות.
לתכנן את המרווחים בין החיזוקים כשמתכננים הכחדה,
או החלשת החיזוקים לקראת סיום התכנית.
לבדוק כל הזמן את עצמם. לנהל אחרים-שלא יזיקו לשיטה.
להיות בערנות ובנוכחות מלאה, כל זמן שהילד בסביבה.
רק זוהי שיטתיות. רק זוהי הגישה ההתנהגותית במיטבה.
מי שמוכנים לזה, יכולים לבחור ב"עיצוב התנהגות" כשיטה.
השיטה טובה מאוד לחיזוק מודעות, ניהול עצמי, תיאום, תכלול, ארגון וויסות תגובות; וללמידה. במיוחד עבורנו, המבוגרים האחראים...
מיריה, ייעוץ חינוכי אינטגרטיבי http://sites.google.com/site/miryaron
