מחשבות טורדניות - תקשור קוד הקיום דרך השפע עבורך 

קוד הקיום מוסר: אדם לפני מפגש מסוים, מכין את עצמו, איך להתנהג, לדבר, להופיע מול אדם אחר. בונה מחשבות בראשו מה לאמר, אם האחר מולי "יאמר לי כך או כך, אני אענה לו כך או כך".
כל הזמן האדם יכין את עצמו בצורה כזאת שייצא מהפגישה, בשפה הפנימית שלו בצורה כזאת שהוא מצליח משכנע, מנצח, נתפס חזק ועוד בפרשנות על פי חיים בעולם תחרותי והשיגי (איך רואים אותי ומה חושבים עליי).
עצם זה שיש לאדם שיחה כזאת בראש, האדם מאבד את האותנטיות ומחליף את זהותו הפנימית לזהות לוחמנית, בין אם זה עם עצמו ואם זה עם האדם מולו.
זה קורה לאדם ביום יום, כל שנייה וכל דקה כשהאדם במפגשים מול אנשים, כשהוא לבד עם עצמו האדם ממשיך להתעסק במחשבות הללו.
הדקות המעטות בו האדם פנוי לעצמו עדיין מה שיעסיק אותו במחשבות זה העולם החיצוני ולא העולם הפנימי שלו.
קוד הקיום מוסר: האדם מלא סתירות בין הרצוי למצוי. האדם שבוי במעמקי הרצון שלו לצאת הכי טוב שאפשר ומכאן האדם מפספס את העיקר, האדם מפספס את עצמו.
הסתירות הן בנות כל כך הרבה שנים מילדות שאין לאדם מושג מה הוא עולמו הפנימי האמתי. מי אני? מה אני?. מה הרצונות האמתיים שלי? כל תשובה שייתן מותנית במה ואיך יחשבו עליו כאדם ומכאן אין לו תשובה אותנטית אמתית.
קוד הקיום מוסר: כדי להמחיש את הכתוב, ניקח דוגמא קטנה - האדם עסוק עם עצמו והטלפון מצלצל, האוטומט של האדם בד"כ הוא לבדוק מי טלפן. מכאן תחל שיחה בראשו: לא בא לי, כן בא לי לענות, אני לא אענה אתקשר אליו אח"כ, אין לי כוח לדבר ועוד.
ברשותכם ניקח את הסיטואציה הזאת עמוק יותר לפשטות: כדי לנתח, מה גורם לאדם לחשוב כל כך הרבה מחשבות על דבר כזה פעוט ולא משמעותי, האדם צריך לשאול את עצמו - אם לא אענה לשיחה, אם לא אחשוב על כך שצריך לחזור אל האחר, אם פשוט לא אענה, מפני שכרגע לא בא לי לענות, האם אשכח לחזור אליו מאוחר יותר? ואם האדם שכחנו לחזור אל האחר מאוחר יותר, האם זה כזה אסון?
האדם יוצר מערכת יחסים מפלצתית עם החברה בחוץ שמכניסה אותו לכלא פנימי של אין סוף מחשבות. אם אני לא אענה, או לא אחזור אליו, מה הוא יחשוב עליי, הוא יכעס, לא נעים לי ועוד.
קוד הקיום מוסר: ברגע של מחשבות מסוג זה, האדם מפסיד את עצמו. האדם כבר לא עסוק בעצמו ולא פנויים לעצמו מפני שהאדם מתעסק במחשבות: איך רואים אותי ומה חושבים עליי.
האדם במלחמה יום יומית לא לאבד את הזהות החיצונית שבנה, לבין הזהות הפנימית שלו, שמחפשת נינוחות ושלווה ומכאן יש פער וסתירה בלתי אפשרי ומכאן האדם יופיע גם כלפי עצמו וגם כלפי אחרים בצורה מזויפת.
האדם בונה עוד דמות שהיא דמות שצריכה ליצור סטאטוס מסוים שיתאים לצורך של עצמו איך להיתפס ולהיראות בעיני החברה בחוץ וזה בלתי אפשרי בעליל לחיות בהוויה רגשית שכזאת.
קוד הקיום מוסר: העלילה, מתוך הצורך לשמור על המעמד החיצוני (המזויף), של האדם בפני הסביבה החיצונית, תסתבך עוד ועוד, עד רמה שהאדם ישכנע את עצמו שזה לא בסדר להתעסק בעצמו והאדם יאמץ לעצמו רגש נמוך (נעלב, נפגע, שיפוטי, בקורתי) אם מישהו אחר "יסנן" אותו או לא יחזור אליו.
האדם ניפגע (רגש נמוך) באופן אישי כדי לשכנע את עצמו שככה הצד השני ירגיש אם הוא יעשה זאת לאחר.
האדם אוסף הוכחות לרגש הנמוך ומחליט להיפגע, עד רמה שבה הוא מסוגל לכעוס כעס מר אם האחר לא חוזר אליו, כדי לשכנע את עצמו שכך לא מתנהגים. ואז הוא יוסיף "תבלינים" כמו: זה לא אחראי, לא חברי, לא מתחשב ומזמין אותך להוסיף "תבלינים" כאוות נפשך.
קח את ההתניות ("התבלינים") הקטנות ביותר בחייך ושאל את עצמך, האם זה נינוח לך? שאל את עצמך כמה הוכחות יש לך שההתניה הזאת היא נכונה ולא יכול להיות אחרת. תמצא שאתה אוסף אין סוף הוכחות להיות שבוי מפני שזה שם המשחק: איך רואים אותי, מה חושבים, מה יאמרו ואיך אני נתפס. הכול עניין של זיוף להיראות ולהיתפס טוב כלפי חוץ.
קוד הקיום מוסר: כמה פעמים ביקשו ממך לעשות דבר מה ובאותו הרגע לא בא לך? אם נשארת "בלא בא לי", איזה תגובה רגשית נמוכה קיבלת מהאחר? משפטים כמו: אתה לא מתחשב, אתה דואג רק לעצמך, אתה אגואיסט ועוד... האחר רוצה להוכיח לעצמו דרכך כמה הוא מתחשב, דואג, אחראי ועוד לעומתך, במקום שתבין את זה ולהבין שזה משחק שאתה לא רוצה לשחק בו, אתה מייד מגן על עצמך = פגיעה במעמד שלך בעיני האחר, שמנסה "להוריד" אותך ומייד אתה תחזיר מלחמה = משתפים פעולה עם האחר כדי "שכבודך" המזויף לא ייפגע.
קוד הקיום מוסר: האדם מלא ציפיות מאחרים והתגובה שהאדם יקבל היא שהאחרים יהיו מלאי ציפיות כלפיו. האדם עושה כל זאת בכדי להימנע מלהיתפס בעיני עצמו ובעיני אחרים כחלש וכך נכנס האדם למערבולת אין סופית, להוכיח את עצמו.
כשהאדם רוצה מנוחה מציפיות העולם החיצוני, הוא יצור וויכוח, ריב, מחלה, דיכאון כל זאת בכדי לנוח להיות בהתבודדות = להיות עם עצמו, לעשות את מה שבא לו.
כמה יכול אדם להתעסק במחשבות הללו? זה לא הגיוני ולא נתפס.
גם כשהאדם אומר לא מעניין אותי מה חושבים עליי, יאמרו עליי ואיך אני נתפס, במציאות עצם זה שיש שיחה שכזאת, כן חשוב לאדם איך הוא נתפס כלפי חוץ!
קוד הקיום מוסר: המקום היחיד שבו האדם פנוי לעצמו, זה שיש לו אפס שיחות ובכל פגישה, בכל שנייה של פגישה עם עצמו האדם ירגיש נינוח ושלוו, עם מי ומה שהוא.
כשיגיע לפגישה בלי לתכנן מה ואיך יהיה שם, בלי לחשוב על התוצאה, בלי לחשוב מה יאמר ואיך יגיב = כלי ריק = אני מוכן ופתוח לשינויים = אני מקשיב מתוך סבלנות וסובלנות בלי הרצון להוכיח שום דבר. אני בא כמי ומה שאני.
אבל מי זה האדם שבא כמי ומה שהוא לאותה פגישה? אם עד היום האדם חי בהתניות? לשם כך צריך לבחון ולברר את האני הפנימי של עצמו. לשם כך, צריך להתחבר למהות הפנימית של עצמו לקלף את הקליפות שיצר במהלך השנים.
קוד הקיום מוסר: זה מגיע לאבסורד בלתי אפשרי, לרמה כזאת בלתי אפשרית שאפילו בדרך ההתפתחותית של האדם הוא ישמר את הקליפות וייקח את ההתפתחות כדי להוסיף עוד ועוד קליפות = זיוף אינטלקטואלי.
לסיכום: כל פעם שהאדם נפגע, נעלב, מרגיש לא טוב מול החברה, יש לו טענות או כל מאמץ קטן שבקטנים, האדם מפספס את עצמו ואת מהותו הפנימית.
האדם עדיין במשחק שהוא זיוף כלפי עצמו וכלפי אחרים.
בכל שנייה שבה האדם חושב, מה יהיה, איך יהיה, מה ייקרה, איך ייקרה, האדם בונה מערכת הגנה רגשית נמוכה וזאת מניפולציה לשמה, זה השקר הגדול שאומר לאדם: אני לא יכולים להיות מי ומה שאני, מפני שמעמדי החיצוני עלול להיפגע.
כדי שהאדם יאפשר לעצמו להיות מי ומה שהוא, האדם צריך לאפשר לצד לאחר להיות מי ומה שהוא ולאמר לו זאת, גם בהתנהגותו וגם בהתבטאותו של האדם מול האחר.
הכלי המדהים ביותר שניתן לאדם הוא לאפשר לאחר להיות ולהישאר אותנטי ע"י כך שיסב את תשומת ליבו לכך שהוא האחר לא אותנטי, זה יכול לקרות רק אם האדם עצמו אותנטי עם עצמו.
קוד הקיום מוסר: תרגל עם עצמך - לראות ולהביט במחשבות שיש לך כאדם על אחרים ולשאול את עצמך, מדוע אתה חושב כך או כך והאם זה מתגמל את האחר? האם זה מתגמל את עצמך? שים לב אם זה כל כך קריטי לך וזה לא מגיע מהרגש הנמוך, מבחן התוצאה יהיה שאתה לא תשמור זאת רק במחשבותיך, אלא תשחרר את האחר מכל אחריות של האחר לרגשות ולמחשבות שהם שלך בלבד.
שים לב מה שמחשבותיך השליליים על האחר נועדו להקטין את האחר כדי שאתה תרגיש ותחווה את עצמך חזק וגדול יותר.

פלטיאל אריה