"כוס אמו מדינת ישראל, תחי מדינת ירושלים!"
המשפט האלמותי הזה, שאין שני לו לתאר את טראומות יום העצמאות האחרון, (טפו, טפו, שלא יהיה תרתי משמע חלילה), לא שלי כמובן, כי אם של איילה פנייבסקי, עוד כוסית, מוצלחת הפעם, שכותבת ב"הארץ", (מדורה בעכבר העיר, מהדורה מרעננת וצעירה של טרנד ה"מתבכרות" (קרי- באות בימים), ה"ציניות לייט", ששופכות כאילו הכל, על תרופות, כן/לא זיונים וגם קצת הרהורים בעלמא" ).
זה המשפט הכי טוב שקראתי בהמשך ליום הקשה הזה, שהפעם היה קרוב מידי ליום השואה, ושלא יהיה בכך, ישמור השם, עוד רמז לעתיד לבוא?!
אני באופן אישי התלבטתי עם האישה, הנצחית והיחידה, כיצד להעביר את "החג", (קונספט די זר לי), אם לעשות "על האש" על אי התנועה באבן גבירול, מול הלונדון מיניסטור, (הכי קרוב לבית), או להמשיך עוד כמה צעדים, ולעשות את פסליו של DEGAS, במוזיאון תל אביב, שנבחרה לבסוף, כאופציה המועדפת.
ויחד עם עוד כמה "פליטים" שנראו אבודים, אגב, אף לא אחד מ"אחיו" של אמיר בן עיון המוכשר היה שם, (במוזיאון כמובן), אלא דווקא כאלה שתוקעים לו את הסכין בגב, לגיבור חייל המסכן, בין גיחה לגיחה, (בשירות ולמען העם, אלא מה), למפגש הגורלי, בינו ובין המחט, (סתם, הוא כבר לא נרקומן, הוא כבר זמר מזרחי גאה, עם כיפה קטנה שחורה וזיפי זקן סקסיים), או למתווך האישי שלו, ל"ההוא" מלמעלה.
משפט מחץ אחר, שייך לנתניהו, שציין, יש לציין, בהבעה מאוד משכנעת, כי הוא וממשלתו, השלימו לקראת החג, 2000 החלטות, (לא ברור אם כולל או לא כולל גם את ההחלטות של שרה), ועל זה, אני אומר כך:
זה ממש לא חוכמה, כי כל החלטה זה בעצם הרבה יותר מהחלטה: (והנה למה)...
כי, ראשית, מחליטים שלא להחליט, אז, אחרי שמופעל לחץ ציבורי, פוליטי/דיפלומטי או תקשורתי, לפיו יש להחליט בכל זאת, מחליטים...
ואז, כאשר מופעל לחץ ציבורי, פוליטי/דיפלומטי או תקשורתי, (זה לא היה גם קודם?), הפעם נגד החלטה, (כי זו בדרך כלל אידיוטית לגמרי או ההחלטה הלא נכונה מתוך כל האפשריות שהיו בנמצא), מחליטים לחזור בהם, (כך ייקור המים, היטל בצורת, הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הקפאת הקפאת הבנייה בהתנחלויות, והקפאה של הקפאת ההקפאה של הבניה המוקפאת, ובימים אלה מסתמן סיפור חדש, עם הרפורמה במנהל וסוגיה הפילוסופית - אתית הקשה, של התווית הדרך המיטבית: "כיצד להמשיך לגנוב את הקרקעות שלנו - כן, כן, גם של "העם", אידיוטים").
ובאופן זה, בכל עניין ועניין, יש בין שלוש לשבע החלטות, מה שעושה את האלפיים לבדיחה או לפחות להגזמה ביזארית, ואותנו, כלומר את המדינה, (כי ה"עם" זו מילה שהופקעה על ידי "אחיו" של בן עיון, עובדה) לפדיחה.
אולם יש גם חדשות טובות, הנה אנחנו "על המפה", נכון יותר על השפיץ שלה, (למי שתהה, זה מה שדוקר אותו בטוסיק), כי:
"בעולם הרימו ידיים: בישראל הצילו פעוט גיאורגי",(YNET, 24/4/10) וזה בהמשך להצלת ילד מהאיטי, (במקביל חיסלנו כמה ילדים פלסטינים, לאיזון הנפשי של בן עיון ואחיו, ולתפארת העם, שלו, ולביזיון המדינה, שלי, (בשם מיעוט של ניצולים, אלה ששזופים פחות וגם, שמעו על ואת מוצרט), אבל זו לא ממש חדשה חשובה, מה שחשוב, זו ירושלים.
ותראו כמה טמטום יש בכותר אחד, העולם הרים ידיים?, עאלק, אולי שני גרוזינים הרימו גבה, (השכנים של הורי הילד שניצל), בעת ששאלו את עצמם, מאיפה גרדו הוריו את הכסף ומי זה אשר מנדל מחברת AMS, שהידיעה כולה נכתבה, כדי לקדם את עסקיו, שאולי כוללים עוד כמה נישות נוספות, שעליהם נקרא, אולי, בפעם הבאה במדור אחר של העיתון.
ואיך אפשר בלי הולילנד, (כיצד איש לא הזכיר, כי זו המילה באנגלית, של ארץ הקודש), זו הביצה התובענית, שמתגוררת בה שופטת עליונה, כי רכשה בו דירה, אחרי שטיפלה באחד מספיחי הפרשה מקודם. אולם מי מדקדק בקטנות, (ניגוד אינטרסים, הום הום הום?), מה זה לעומת המיליונים, לכאורה, של אולמרט.
ואם אני שולה זקן, אחרון הגרופים של אולמרט, אני נשאר באמריקה, ולעזאזל עם הכבוד, בלאו הכי הוא כבר מזמן הלך פייפן.
ובמדור הנבחרים, מילה טובה לשרה, (נתניהו), היא לא הייתה בכותרות השבוע, וגם איש לא זיהה סימנים כחולים על בעלה, אחרי השאלה המביכה שהכשילה את בנם המוכשר, לעיני העם והמדינה. (ואני מודה, ללא בושה, שלמרות כל ההטבות, כולל אלה מ- HAVANA, לא הייתי מתחלף איתו, באותו יום ולמחרת, אפילו לרגע). (וזה כולל כמובן, גם את הצ'ופר הגדול מכולם, זו האישה שאיתו, הכי שיש, שרה).
ומה צופן לנו העתיד?
אני מהמר כי כתב אישום לליברמן יבוא רק אחרי שיעזוב את הממשלה, כי על אף כל האמירות, התחת של נתניהו חשוב, אפילו יותר מירושלים, שלמרות אחיו (הרבים), של בן עיון, דגל פלסטין יונף בו.
השאלה היחידה היא זאת:
האם זה יהיה לתפארת המדינה או שבעת שזה יקרה, אנחנו נהיה עוד אפיזודה טרגית בספרים שמיועדים לתאר את ההיסטוריה.
ומילת חיזוק לקולגה, בן עיון, אני לא יכול לסבול את השירים שלך ואת השירים של האחים שלך, הם נשמעים לי יללות תנים במקרה הטוב, ומזכירים לי ספארי בקניה.
כותב, מבקר ומייחל.
