ראיון עם חיים דותן, האדריכל שבנה את הביתן הישראלי בתערוכת "אקספו 2010" , תערוכה שתיפתח בתחילת מאי בעיר שנגחאי בסין, סיפורו של הביתן, סיפורם של בולי דואר ישראל המציגים את החידושים הישראליים שיוצגו בתערוכת המדע הבינלאומית
תאריך השקת התערוכה העולמית "אקספו" 2010 מתקרב ובחודש מאי יהיה חיים דותן "האיש שלנו בסין". כשהעיניים יהיו נשואות לביתן הישראלי המרהיב והמסקרן, ישאלו כולם: מי עשה את זה? דותן הוא האדריכל של ביתן ישראל בתערוכה העולמית שתיערך בשנגחאי, סין. בביתן תופץ מעטפה מיוחדת שהנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל ובה מובלטים שלושה חידושים ישראליים במדע. את המעטפה עיצב מאיר אשל.
לאחר שרואים את המבנה הנפלא שהקים דותן ולאחר שקוראים את שיריו וחוזים בפרויקטים השונים שתכנן, מבינים שמדובר באדריכל מן השורה הראשונה. מה שמייחד אותו אינו קסם המגע שלו כאדריכל לא שגרתי אלא היותו איש רוח, שמנסה להבין את העולם בדרך אחרת. מבט על הביתן המיוחד הזה והצצה על מיזמים אחרים שבנה דותן, מעידים כאלף עדים: דותן מנסה להפוך את השפה האדריכלית לשביל קסמים. מדובר באמן שמתייחס לאדריכלות כאל כלי שייצרו מפץ, שישבור את מעגל האפרוריות והבנאליות. השפה האדריכלית של דותן היא שירה, ונפשו הפיוטית אינה שוקטת לרגע. השירים שדותן כותב, התצלומים שהוא מצלם, הציורים שהוא מצייר, הם תוצרים של נפש אמן.
המיזם הישראלי בסין שובה את עין הצופים, וישראל בוודאי תזכה לכבוד רב בעת השקת התערוכה. הכול התחיל לפני שנתיים עת זכה דותן במכרז יחד עם המעצב פרוספר עמיר.
דותן שמח על הזכייה במכרז וסיום ההפקה מוכיח עד כמה הקבוצה שהוביל הוכיחה מצוינות. זה לדבריו סוד הזכייה שלו במכרז: "חשוב לבנות קבוצה של מומחים, של מקצוענים. 65 אחוזים מן השיפוט היו האם יש לקבוצה הזוכה חוסן מקצועי וכלכלי. הצוות שלנו היה הצוות הטוב ביותר - וחשוב גם מי שעומד בראש הקבוצה. הצגתי ניסיון מוכח, ידע בינלאומי, והיה הכרח להציג ניסיון בניהול פיננסי ולהציג ערבויות בנקאיות. משכנתי את המשרד למען הזכייה בפרויקט. היה חשוב להקפיד על כל תג ותג, והמבנה שקרם עור וגידים נראה כמו הגשמת חלום".
סיפור ההצלחה של האדריכל הישראלי
השבחים לדותן והפרסים שהעתירו עליו אומרים הכול. מתברר שדותן נחשב כחלוץ פורץ דרך בתחום האדריכלות, ומי שחוזה במיזמים שלו ברחבי העולם ובארץ מבין די מהר שיש כאן שפת פלאות, אמנות של אדריכלות שמנגנת על תווים חדשים. דותן זכה כבר בפרסים רבים מטעם מוסדות אקדמיים בישראל וכן מטעם מרכז הבנייה ומטעם איגוד הקבלנים.
בין עבודותיו הבולטות ניתן למנות את היכלי התרבות והקונצרטים באשדוד וברחובות, קמפוס אוניברסיטת אשדוד, קמפוס ובניני המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון בבאר שבע (עם שבח אדריכלים), ועוד.
הגענו אליו למשרדו התל אביבי כדי לתהות על קנקנו, לנסות להבין מאין צמח, מאין נחל את שירתו ואמנותו. להלן מבחר מן השיחה.
ספר לך קצת על ילדותך.
אבא שלי חנינא דטינא הגיע ב 1937 מאוקראינה, אמי יוצאת בוכרה. כובשים רוסים עמדו לפלוש לבוכרה, והמשפחה ברחה לשנגחאי, סין, ואחר כך לארץ ישראל. בשנת 1954 נולדתי בירושלים. גרנו בשכונת מקור ברוך ליד מאה שערים וכשהייתי בכיתה אלף למדתי בבית הספר תחכמוני. אחר כך המשפחה עברה לקריית משה, ולמדתי בבית הספר השכונתי. את כיתות בית הספר היסודי הראשונות עשינו בצריפי עץ ליד ישיבת מרכז הרב, ואני זוכר את נקישות הגשם על הגג של הצריף. אני זוכר את השלוליות, את הצפרדעים בשלוליות, את המגפיים השחורים.
אני זוכר את ההליכה בשבתות ברגל מקרית משה למרכז העיר לקן של תנועת "הנוער העובד והלומד", את ההליכה ברגל דרך עמק המצלבה שהיה כולו חורשה וסלעים, את הצ'יזבטים שסיפרו לנו בלילה בפעולות. סיפרו לנו שמערת השד השחור בעמק המצלבה מגיעה עד העיר חברון.
למדתי בתיכון ליד האוניברסיטה במגמת מזרחנות. אבי היה ממייסדי מעלה החמישה וכמעט שהצטרף למסע של כ"ג יורדי הסירה ז"ל. אימא עבדה במוסדות הלאומיים, וכאשר נישאה לאבא עברו שניהם יחדיו לירושלים.
אבא עבד בתנובה ובחברה להובלה חומר מחצבות ומחצבת הקסטל. אחרי השירות הצבאי נסעתי לארצות הברית וניסיתי לבנות לעצמי קריירה של רקדן ג'ז במנהאטן, ניו יורק. קרוב לששה חודשים הייתי בלהקה והגעתי למסקנה שלא אגיע רחוק כרקדן. קשה היה להתחרות ברקדנים השחורים הנפלאים.
עזבתי את ניו יורק וטיילתי חודשיים ברחבי ארצות הברית. גיליתי שחלק מהמשפחה שלנו גרה בלוס אנג'לס בחוף המערב, והצלחתי להישאר בארצות הברית בזכות הקשר עם המשפחה. עבדתי ארבע שנים כפועל בניין ועד היום אני זוכר את המגע בחול, באבנים. הרגשתי שמצאתי לי ייעוד: ללמוד אדריכלות כדי לבנות בתים, לבנות מקום לאנשים לחיות בו. הרגשתי שזה כמו פסיכולוגיה, לעזור לאנשים. במקביל להיותי בנאי, למדתי תואר ראשון ותואר שני אדריכלות באוניברסיטת דרום קליפורניה.
האדריכלות כשפת היצירה
אני שואל את חיים דותן:
האם לאורך לימודיך ידעת שתגיע כל כך רחוק?
עם יד על הלב, הייתי תלמיד גרוע והתקשיתי להתיישר עם כל השיירה. הרגשתי נבדל מכולם. הצלחתי רק בזכות מורה אחד שהאמין בי וידע לדבר אליי. דיוויד ריינהארט. היום הוא בן 85. מדובר באדריכל בעל שם, שהעמיד דורות של תלמידים. לפני שנים נפגשתי איתו ושאלתי אותו מה חשבו עליי המורים אז, כשהייתי סטודנט לארכיטקטורה כה גרוע. הוא אמר לי: הם ידעו שאתה תהיה זה שיצליח יותר מכולם. ראו שיש לך אש בפנים. קשה להצליח אם אין לך אש בפנים ויושר.
בזכות אהבת האדם שבמורה הזה ויחסו התומך הפכתי מתלמיד גרוע לתלמיד מצטיין. כשסיימתי תואר שני נסעתי ליפן ללמוד ולעבוד. ביפן יש איכויות חיים נדירות: התרבות היפנית ניחנה ברמה גבוהה, לאורך כל ההיסטוריה הם גילו יצירתיות מדהימה. כך למשל הבנייה של בניינים מסורתיים ומודרניים. שזירת הפרחים, ציורי הנוף מעידים על יכולת אמנותית מדהימה. התרבות היפנית מבוססת על התרבות הסינית הן בשירה, בציור, בבנייה, בבגדים.
האם שם רכשת את האהבה לשירה ולציור ולצילום?
יפן היא מקום קסום. בתקופה זו פיתחתי בעצמי את המיומנויות לצייר, לצלם. הציור זה כלי יצירתי יוצא מן הכלל. במכחול אי אפשר למחוק. האמנות היפנית והסינית החזירה את ההסתכלות לעומק, ליופי הפנימי של הדברים. כך למשל, ז'אנר הכתיבה של שירי ה"הייקו". שלוש שורות שמתארות בתמצית את החוויה כולה, לכתוב בכמה מלים מאגר שלם של חוויות חיים.
אני רואה זאת בכתיבה החסכונית של ביטויים במקרא. כך, למשל, "ואהבת לרעך כמוך". ביטוי שמקיף כל כך הרבה, והכול בביטוי כה קצר וחסכוני. האמנות הטובה בתמציתה הטובה מאירה את הדברים.
בשיחה מקדימה סיפרת לי שהיית רוצה שכל הבתים יהיו בנויים מקירות של אור.
אני מאמין שאפשר לבנות בתים מקירות של אור. למה צריך גשמיות? אני מתחבר לאותה להבה שמנסה לפרוץ מתוך הגוף, מתוך השעווה של הנר. עדיין לא הבינונו את העוצמה של האור בבריאה. את האנרגיה של האור.
הרצון ליצור בוער בנו כל הזמן. זה כמו נר מהבהב ששולח לשונות, הלהבה ממשיכה ללא הרף. ומשהו הולך ופוחת. גוף השעוה, הגוף כלה לאיטו. הלהבה רוצה להתחבר, שואפת למעלה כשהגוף הולך ונחלש. ויש רגע שהלהבה נעלמת. הולכת לה למקום רוחני, כמו הנשמה.
הסיפור הירושלמי של חיים דותן
חיים דותן, אתה ירושלמי בדם, לפי הסיפורים שסיפרת לי על בית הספר תחכמוני, על שכונת מחנה יהודה. על ילדותך הנפלאה בירושלים. איך זה להיות כה רחוק, שם בסין?
הגעתי לסין לבנות את הביתן שלנו והרגשתי הרגשה מיוחדת. אמי נולדה בשנגחאי
בשנת 1919 , וכיום כשאני זוכה בפרויקט אני חש כאילו סגרתי מעגל. זכרתי את הביקור הראשון בסין. זה היה בשנת 1984 וטיילתי אז שלושה חודשים בסין. הייתי בן 32. צלצלתי לאמי בהפתעה משנגחאי והיא התרגשה מאד. ניסיתי לחפש את הבית שבו גרה אמא בילדותה בשנחאי. היה חשוב לי להגיע לבית. הקשר לשורשים ולהיסטוריה הוא קשר של יין ויאנג. העולם בנוי על ניגודים: שחור ולבן, בוקר ולילה, חשיכה ואור.
גם בביתן הישראלי שבנינו בתערוכת "אקספו" 2010, יש שילוב של הפכים: גשמי ורוחני, חלל גשמי וחלל רוחני. אבן וזכוכית. האבן מסמלת היסטוריה, חכמה של העבר - ואילו הזכוכית מסמלת שקיפות, חידושי העתיד. הסינים אוהבים מאד את הביתן שלנו. הם אוהבים את שיווי המשקל שלו ואת ההרמוניה של הצורות הארכיטקטוניות. המבנה הזה נותן תחושה של שיווי משקל, גופני ונפשי. יש דיאלוג בין האבן לזכוכית, בין הגשמי לרוחני. זה סוד הקסם של המבנה שבנינו בתערוכת "אקספו" 2010 העולמית.
אדריכלות כדרך לקרב בין תרבויות
יש לי הרגשה שבעיניך זה לא רק ביתן, זה לא רק מיזם של תערוכה. מבחינתך זו יצירת אמנות. השילוב של אבן וזכוכית הוא מרגש.
הביתן שלנו באמת לוכד את העין בשל היותו מבנה ארכיטקטוני חדשני וטכנולוגי המסמל דיאלוג. חשים את התנופה, הפריצה. צורת הביתן מביעה תנועה ודינאמיות. הבט אל צורתו, אל המבנה, אל החיבור של שני גופים ארכיטקטוניים, והמגע ביניהם מרטיט. שילוב של אבן וזכוכית, מראה מיוחד שמשתנה מכל זווית ראייה בשעות היום והלילה. שני הגופים המעוגלים בצורתם מסמלים דיאלוג בין אדם וטבע, בין אדם לאדם, בין עם לעם. חללי התצוגה הפנימיים הינם חללים אמורפים המתנשאים אל-על ומסמלים את רוחניות העם היהודי העתיק והעם הישראלי המודרני.
אני מבין שמה שחשוב לך זה היכולת שלך להביא לקרבה בין תרבויות, לחשוף את הרוח של ישראל.
ויש מה לחשוף. אנו מציגים ישראל של חזון ורוח חדשה. הנושאים אשר יקבלו במה בביתן הישראלי לקוחים מתחומי החקלאות, המדע, הרפואה, התקשורת, החינוך והתרבות, טכנולוגיות איכות הסביבה ותיירות. מעבר לכל זה, הביתן הזה משקף את נקודות ההשקה בין העם היהודי והעם הסיני, בהיותם שני עמים בעלי תרבויות מהעתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית.
אני רואה לפי המבנה, שבחרתם להדגיש בתוך המבנה והזכוכית והאבן, את יסוד האור. מדוע?
בקדמת הביתן מיקמנו את גן ההארה המסמל את הדיאלוג בין האדם והאדמה. שתלנו בגן הקסום הזה 54 עצי הדר ( ח"י כפול שלוש). זהו גן מואר ורוחני מזמין ומשמש להמתנת המבקרים לכניסה לביתן, והוא מקורה באלמנטים קלים להגנת המבקרים מן השמש והגשם. בזמן ההמתנה הם יחשפו להיכרות ראשונית עם החידושים הישראלים בחקלאות ולקשר עם האדמה. אחר כך נכנסים לחלל האור הרוחני הבנוי מזכוכית ודרכה חווים את השמים.
כשקוראים את שיריך ומתפעלים מהתצלומים קשה להבין איך אתה עומד בראש קונצרן שמפיק פעול ה כל כך מסובכת שמורכבת מבנייה וחשמל וברזילים...איך זה מתקשר לדמותך?
אתה צודק, צריך כוח וראייה כוללת וסבלנות להוביל תשלובת כל כך מורכבת. ואפשר להפיח בכול רוח מיוחדת. לא להתייחס לכול כאל פרויקט מעשי וטכני. אפשר להפוך הכול לאמנות. את הקונצפציה של המבנה בנינו יחד אני ופרוספר אמיר. פרוספר אמן, איש רוח, דתי.
האחריות כבדה. להקים מבנה כה מורכב, זה מצריך לחבר בין הרבה חוטים, לקשור קצוות, לבנות נדבך אחרי נדבך. אדריכל הוא זה שנותן לחזון לקרום עור וגידים. צריך לבדוק חוזק של חומרים, לבנות כך שזה יעמוד ברעידת אדמה. היום כשמתכננים בניין יש לעתים תחושה שבונים תוך היצמדות לשגרה, לשבלונות, ליצירה בנאלית בתוך קופסאות. והאמת היא שאפשר לייצר שפה אדריכלית אחרת, שונה, שפה שנותנת לדמיון לעבוד. אפשר באמצעות מחשב לפרוץ את הצורות הרגילות, לצאת מן הקופסה. כשבונים בצורה מיוחדת ומבקשים את הרוח, הכול נושם.
נראה לי שאתה מתייחס למבנים בצורה ממה אנושית, כאילו היו בני אדם, חלקי טבע שמדברים אליך.
אם נקשיב, הכול מדבר אלינו. כשאני רואה את המבנה שבנינו, אני חש שהוא מדבר, שהוא יוצר דיאלוג, שהוא מלטף, מרקד. האבן והזכוכית מחוברות זו לזו, כמו שני רקדנים, יש תנועה, יש חיבור. יש קצב ויש אהבה באוויר.
כיצד כל זה מתקשר לתערוכה בנושא מדע. המצאות מדעיות?
אנו מציגים ב"אקספו" חידושים ישראליים: טפטפות, חידושים בחקלאות, ברפואה, הצלת חיים. זו הרוח הישראלית, האמנות של החזון שלנו . ה"אקספו" יימשך 6 חודשים, 70 מיליון מבקרים יבקרו בתערוכה הענקית הזו, מתוכם יכנסו לביתן הישראלי שלנו 2 מליון מבקרים.
תערוכת ה"אקספו" נחשבת "האולימפיאדה הכלכלית והתרבותית" העולמית. 242 המדינות והחברות המציגות בתערוכה היוקרתית שתתקיים בשנגחאי ב-2010 יעסקו בנושאי איכות החיים בחברה העירונית במסגרת הנושא "Better City - Better Life".
אנו מציגים את ישראל של שיאים ופסגות. המבקרים יזכו להיחשף לפסגת החידושים והפיתוחים הטכנולוגיים של ישראל. כל זה יוצג במופע מולטי מדיה חדשני ומרהיב של 360 מעלות, והגאווה הישראלית תהיה מוצדקת. יוצגו חידושים ברפואה, באנרגיה סולרית, בתקשורת לוויינית, בטכנולוגיות היי-טק, במים ובחקלאות. המבקר בביתן הישראלי יספוג כאן מטען תרבותי, היסטורי ורגשי של העם היהודי ושל מדינת ישראל.
תערוכה של הישגים, ובעצם הצגה של ישראל היפה...
ה"אקספו" אינו רק תערוכה בלבד. זו הזדמנות היסטורית להרחיב את קשרינו הכלכליים והתרבותיים עם סין. הביתן הישראלי קרוב לביתן הסיני, בעצם ממוקם למרגלותיו. הסינים רואים בנו עם ייחודי, עם חכם שיודע ליצור חדשנות בכל ענפי החיים. הדיאלוג עם היצירה שלהם מפרה, וחשוב שנדע שדיאלוג מפרה את כולנו.
ואדריכלות היא סוג של דיאלוג?
אני
כשבונים בניינים צריך שיהיה דיאלוג בין הבניין לבין הסביבה. שבניין ידבר עם הבניין לידו. לא ייתכן לבנות כך שכל בניין ידבר לעצמו. הסינים התאהבו בביתן הישראלי והם מעריצים של היצירה הישראלית בכלל.
אני מאמין שאדריכלות צריכה ליצור דיאלוג. לא חייבים לבנות בתים כמו קופסאות, לא בנייה של חומות. זה יוצר עולם של רובוטים.
לבנות כמו בטבע. למשל כמו הרי ירושלים. לתת תחושה של הר ועמק או לבנות כמו גלי הים. ליצור שיווי משקל והרמוניה בין הבתים ולא ניגודים. כשבונים בתים כמו קופסאות, זו ליד זו, זה לא בית. זה גן של פסלים במקרה הטוב.
אנו מקבלים מהטבע, צריך לתת חזרה. לא לכבוש. אני לא מקבל מושג כמו" כובשים את האוורסט". לא כובשים טבע, ולא כובשים אישה. כשאני מרגיש שהכול לוחץ עליי, אני הולך אל הטבע, אל המדבר. הטבע משחרר בנו משהו. צריך ללמוד מן הטבע. אי אפשר להעתיק אותו, אבל אפשר ללמוד ממנו. כשאתה בטבע, אין טלפונים, יש שקט, אתה מתחיל לנשום. להבין את הפשטות.
ההתבודדות היא דרך להגיע לשלווה הפנימית, לשלווה הרוחנית. הכול מתחבר יחד, כמו סימפוניה. כשאני מביט אל הביתן שלנו בסין, אני חש את העוצמה של האמנות, את הדרך להתקרב לתרבויות אחרות.
בכל זאת להגיע מישראל לסין, זה להיות רחוק מן הבית.
מבחינתי לבוא לסין זה לסגור מעגל. למדתי כילד בתחכמוני בירושלים. נשארתי קשור לשורשים שלי, והמשרד שלי כאדריכל נמצא כאן בארץ. הפרסים והתהילה לא שינו אותי. נשארתי אותו ילד של תחכמוני, עם אותה אהבה לירושלים ואהבה לארץ. ההצלחה שלי בשנגחאי היא מבחינתי הדרך שלי להחזיר אהבה לעמי ולארצי. הכבוד שמעתירים עליי אינו שלי. הוא כבוד למדינת ישראל. אני תמיד נזכר בפסוק של רבי עקיבא שאומר לתלמידיו: "שלי ושלכם - שלה הוא".
שירתו של חיים דותן ? הקסם של המסתורין
מי שקורא בשירי ה" היי קו" הקצרים והיפים של דותן נסחף לעולם של מיסטיקה, סודות הנפש. בשירים רבים שלו מבקש חיים דותן לגעת ברקמה התת-קרקעית של הדברים, של התופעות:
אחרי הגשם
אור חושף
נשמה פנימית של עץ קדום
לדותן דיאלוג עם הטבע, עם העץ העתיק, והוא נוגע בנשמתו הפנימית. מגע הגשם אינו רק תמורה פיזית, מדובר במצב של השתנות רוחנית. "אחרי הגשם" מעניק לנו תחושה של זמן שהתחלף, תהליכים פנימיים שקרו בטבע ובנו.
לאחר ליל הגשם
קורי עכביש
יהלומים שזורים של טיפות מים
טיפות הגשם אינן רק מים וטבע, וקורי העכביש אינם סופגים את המים ונרטבים. יש דיאלוג בין חלקי הבריאה, והמים משנים צורה ומהות והופכים ליהלומים, מעניקים לחיים זוהר מיוחד.
עוצם את עיני
היער מנצח על סימפוניה
של הולדת יום חדש
רגעי ההסתר קוסמים לדותן, הרגעים שבהן יש תחושה של הינתקות מן המציאות הגועשת, הרעש הטורד. עצימת העיניים היא דרך לתת ליער לגלות את עצמו, להיספג ברוחו של האמן עצום העיניים ברשת של צלילים מיוחדת, יום חדש של בריאה.
חרקי מים זעירים
רקדני באלט מעופפים
לנעימות גלים של בוקר
גם בעלי החיים בבריאה הם שחקנים של נשמות קסומות. לחרקים הזעירים יכולות ריקוד וירטואוזיות, וגלי הבוקר הם רק נגנים בתזמורת סודית, שרק יפי הנפש האמיתיים מבינים וקולטים. לכאורה מדובר באדריכל האמון על מיזמים עתירי אחריות, איש מעשי שחייב לדעת חוזק של חומרים, למדוד כל זווית ולדעת איך לחבר בין זכוכית לאבן. כשקוראים את שירתו של חיים דותן, מבינים את שפת האדריכל החדשה - שפת סימנים שיודעת לצלול למסתרי הטבע, ליצור דיאלוג בין חלקי הבריאה. כשצופים בדיאלוג בין הזכוכית לאבן, בביתן הישראלי, מבינים מאיזו נפש של אמן צמח החיבור המרתק הזה.
