הפרקים השלישי והרביעי, מתוך סיפורי החדש 'שלהבת האושר' 

פרק שלישי

עירומות לחלוטין, שכבו זו לצד זו שתי הנשים, הצעירות ויפהפיות-התואר - האם הצעירה והמלאה, בת שלושים הסתווים והעלמה הענוגה ודקיקת-הגו, בת עשרים ואחד האביבים - והחליפו נשיקות קטנות וליטופים עדינים, אפיהן מתחככים זה בזה, ברוך אהבני וברכות, אשר אין-משלה.

"אני אוהבת אותך"... לחשו זו-לזו עדית ודניאלה, שדיהן מלטפים זה את זה, פטמותיהן משוועות למציצתן...

אט-אט, הרכינה דניאלה את ראשה ובעדינות אשר אין-משלה, הורידה פיה, הפעור אך-קמעה, על-גבי פטמתה הימנית, של חברתה הטובה, הביישנית-כה והענוגה...

"כן, מצצי לי אותה", נאנקה עדית, נרגשת וסמוקה, עיניה נוצצות ואש זכה בוערת, בכל קדש-עמקי-לבבה. "מצצי לי את פטמתי, אהובת-לבבי....אה"...

לשונה של דניאלה, החלה להקיף, אט-אט ובזהירות, את בסיס-פטמת-חברתה, טועמת את-ענג-מליחות-טעם-זיעתה, בעוד שפתיה מוצצת, בלהט מתגבר והולך, את מלוא חומיות-טבעת-פטמתה... ידיה השתיים, מתחילות לעסות את שדה הקטון, של חברתה הרזה והעדינה, הגבירה דניאלה את קצב-המציצה ואת עצמתה כאחד ואז, אט-אט, הורידה את אחת מידיה השתיים, אל עבר טבור-הנערה...

"איי - דני!!!!" צווחה עדית, דמעות-אושר-ואקסטאזה מתקשרות, בשתי עיניה השקדיות, המלוכסנות-קמעה והענוגות-כה, כאשר סובבה דניאלה, אט-אט, שלוש אצבעות, משפת-הטבור אל תוכו... "איי, כן דני, דחפי חזק, אה - אני לא יכולה יותר!!!!!"

והאורגזמה סחפתה, סוחפת ומשמידה את כל העומד בדרכה, כגדול והאדיר בגלי-הצונאמי, שחלף בימי-כדור-הארץ מעודו... בוכה, ממש, מרוב אושר, צרחה עדית, בעזה באורגזמות, אשר ידעה הנערה, הביישנית והשמרנית-לשעבר, מעודה...

אולם, דניאלה רק התחילה.JJ

נושכת רכות, בעדנה, את טבעת-פטמת-חברתה, עיסתה האישה הצעירה, ביתר-שאת, את גווה הענוג, של חברתה הדקיקה. ידיה יודעות מלאכתן, הביאה דניאלה את עדית, לאורגזמה סוחפת אחת אחרי רעותה, בקצב גובר והולך - לא: רץ!!

כאשר מצצה וליקקה דניאלה, את טבור-עדית - דוחפת את לשונה פנימה לתוכו, ככל שרק יכלה - חשה, לפתע, בעדית תופסת בראשה - ומועכתו, ממש, כנגד גופה...

"מצצי לי, כן!!" צרחה עדית, תשוקתה שולטת בה כליל. "נשכי אותי שם עכשיו, כעת!!!!!"

ודניאלה, כחברה הטובה שתמיד היתה - כמובן, שהזדרזה לציית.JJ

מעבירה את שתי ידיה הענוגות, ארוכות-האצבעות, בתוך שיער-ראשה העשיר, של חברתה ואהובתה, חשה עדית, כי מן-הסתם אל גן-העדן באה. סוף-כל-סוף, הוגשמה משאלתו הכמוסה ביותר, של לבבה: להילקח, בפראות, על-ידי אישה - בדיוק כפי, שמאז ימי חטיבת-הביניים פינטזה. כי כן, כל שנות-נעוריה, חשקה עדית לדעת, מה טעם יהיה, מה תחושה תעורר בה, חוויית ההיבעלות, על-ידי בחורה ומה מתוקה, מה שונה, מן-הסתם תהיה זאת, מאהבת-נער לה. שטופת-אושר ורוויית-זיעה, ירקה עדית מעלה ועצמה את עיניה - חשה, מאושרת, ברוקה, הצונח לה בחזרה על פניה... ושוב עשתה זאת, מעבירה, אקסטטית, את כל עשר אצבעות-ידיה, בשיער-ראש-אהובתה החביבה. ושוב עשתה זאת - ושוב, ושוב, ושוב, ועוד ועוד, ועוד.

אז, ירדה דניאלה עוד, אל-עבר מחוז-דבשה, של חברתה האהובה. מלקקת דרכה לשם, כמובן שהעניקה האשה, טפול מיחד, לדגדגן-אהובתה... ועדית בכתה, ממש, צרחה והתייפחה, מרוב אושר וחדווה.

היידה סאפפיקה, קדימה יאללה!!

לפתע, צלצל הטלפון. בתנועה עצלה ובאי-רצון מובהק, התרוממה דניאלה, נטלה בידה השפופרת ובקולה הנעים השיבה.

"Hello? Have I reached the 'Brotherhood Prosperity' Commune in Bergen?" Asked someone in a voice, which Danniela had, just almost, been able to recognize... a French voice, which had contained such an unbelievable sadness... "Yeah, that's us", she said. "The 'Brotherhood Prosperity' Commune, Danniela Goldblum speaking". "Ya-Allah, Danniela?!?" cried out the girl on the other side of the phone-line. "Danniela, from Re'hovoth?!" "Nu - Nuri?? Is it YOU?!?" "Yes, You - wow!! You're there - I'm now at Oslo's train-station, I'd like to ask, whether or not can I come to Your place?" "Why - Yes, of course!! When will You be here?" "Ho, we'll see; it's up to hitchhiking", said Nurianna. "What - hitch - no hitchhiking, young Lady!! We shall come to to You and bring You here ourselves, SweetHeart, is it clear???" said Danniela, smiling. "Sure, Thanks!!!" said Nurianna and hung up.

"מי זאת?" שאלה עדית. "מתכתבת שלי ממרסיי, נערה סופר-חמודה; התכתבנו כמה שנים טובות, בין תחילת 2002 לסוף 2007. היא חצי-ערבייה ומאד דתייה, אנטי-ציונית....בטח תשמח, לשמוע שעזבתי את ישראל!" "דתייה - מוסלמית?" שאלה עדית, בחשש-מה. "כן; אבל אל תדאגי, היא אחלה. מעריצה של חומסקי; היא משלבת אסלאם עם אנארכיזם". "אוקיי", אמרה עדית ודניאלה חיבקתה, בעוז, שדיהן הרכים נלחצים, אלה על-גבי אלה, ברוך ובתשוקה, פטמותיהן, הזקורות והרטובות מתחככות, זו בזו, בעדנה ובערגה. "אה... אז - נצא?" שאלה.

במזל, היתה מכונית-הקומונה זמינה וכך, כבר תוך שלוש שעות ומחצה, הגיעו, עדית ודניאלה, אל תחנת-הרכבת בבירת נורבגיה.

דניאלה ונוריאנה נפגשו פעם אחת לפני-כן, כאשר התארחה אצלה דני במרסיי למשך חמישה ימים ולילות. הדבר היה בפברואר 2007, כאשר נסעה דניאלה, לכנס אקדמי בפריז ובדרך, ביקרה אצל חברתה. היה זה מייד לאחר פרידתה השלוש-עשרה (והסופית לחלוטין ובהחלט!! ...כלומר, נכון לאז L), של נוריאנה מ"חברה ואהובה" דאז, מר סקסיזם פרנסואה וכמובן, שהבחורה היתה שבורה ומיואשת. "אבל - אני אוהבת אותו, כל-כך"... בכתה נוריאנה, במשך כל אותו ביקור, על כתפי-דניאלה... שכמובן, שבה והסבירה לה, שוב ושוב, שבאמת - אבל, באמת!!! - מגיע לה משהו הרבה-הרבה יתר טוב, מאשר אותו שרץ בוגדני ורמאי, שהתייחס אליה כאל מקור-מימון, בעיקר, לפגישותיו הרומנטיות, עם נערות אחרות.

בסתיו אותה שנה, ניתק הקשר ביניהן - וכעת למדה דניאלה, כי מאז ועד עכשיו, במשך שנה ומחצה(!!), הוסיפה נוריאנה לסבול, את יחסו, המשפיל והמבזה, של אותו פרנסואה דנן - תוך-כדי תפילות להוטות ומשולהבות לאללה, כי יטה וישנה לב-אהובה...

"Sis", told her Danni and 'Iddith, together, "You're in an URGENT need of an INTENSE course, of Female Empowerment".

***

מחובקות, רבצו שלוש הצעירות - שתי יהודיות חילוניות לחלוטין, במכנסי-ג'ינס "דפוקותי" הדוקים במיוחד ובחולצות קלילות ביותר וביניהן מוסלמית דתייה אחת, בכיסוי ראש ובעטיפה מלאה - על כר-הדשא הנרחב, אשר בלב הפארק המרכזי באוסלו.

"אחותי", פתחה דניאלה ואמרה, "ראשית-חכמה, עלייך לשנן ולזכור, את הכללים הבאים:

נשיות היא חדוה, נשיות היא עצמה,

כי חיים חדשים, מזנות אנו בשלוה.

בעוד גברים, בהזרקת-זרע תפקידם מסימים,

אנו הרות, ילדות ומנקות הילדים.

אמנם אין אני אומרת, כי להם אין זכויות

- אולם, בהתבסס על שכל, אנו עליונות.

ותען נוריאנה אז ותאמר:

אולם הנשיות עדנה היא,

רכות ולטוף.

מה נעמה הכניעה לי,

להעמיד עצמי בסוף!

מה מתקה המאה הי"ט לי,

כאשר דבר מעמנו לא נדרש:

רק להיות ענגות ומחבקות,

רק להזין בעלינו באהבה!

ותחייך לה עדית באהבה אז ותאמר:

אחותי, מבינה אני 'תך - אף אני

נוטה, לעתים, לבטל את עצמי.

אה, מה מתקה לי, פעמים, הכניעה!

להניח ראשי לאחור, את עיני לעצם,

ואת-שפתי לנשיקת-אהובי אז לפשק...

ואולם, גם על כניעה, להיות במדה:

בהחלט נאה הדבר, לעתים, להכנע,

להניח לגבר שאהבת, לטל ההובלה

- ואולם, לשכב לרגליו, בעינים עצומות

- בידעך שעליך, במגפי-פלדה אז ידרך

- אין זו אהבה, אין זו חדוה - אלא זהו סיוט.

ותען נוריאנה אז ותאמר:

אולם הנשיות עדנה היא,

רכות ולטוף.

מה נעמה הכניעה לי,

להעמיד עצמי בסוף!

מה מתקה המאה הי"ט לי,

כאשר דבר מעמנו לא נדרש:

רק להיות ענגות ומחבקות,

רק להזין בעלינו באהבה!

ותחייך דניאלה אז ותאמר:

ראשית חשבי-נא על-'צמך - ולא על-'חרים:

מה ברצונך להפיק מאלו החיים?

כלום לנצח תהיי נדרכת, לנצח-נצחים

על-ידי מר פרנסואה סקסיזם ודומיו הבריונים?

כלום לנצח ינצלוך, כמושיקו את-עפרה,

אשר את-כל-שיריה, לו מסרה, ללא-תמורה?

או שמא, כהמלצת-מיה, תבחרי להדמות

לא לנבטי-אלפלפה - כי-אם ל'גבניות??

ותען נוריאנה אז ותשאל, בחיוך קל:

מה???

ותען דניאלה אז ותאמר:

אחות יקרה, אנא רק-זכרי:

את נפלאה ויחודית!!

איש לא ידמה לך, איש לך לא ישוה,

ואם אינו מבין זאת - הוא, פשוט, טפש!!

ותחייך נוריאנה אז, ותהנהן...

***

הו הוי, ארץ חמדת-לב: השמיר, השית... וריח פרדסי-אביב...

בים של אור, טובע כל - ועל-פני-כל: התכלת.

מה רבות נשתנתה ישראל, מאז כתב, שאול טשרניחובסקי זצ"ל, את אלו המלים!!

מה נשיר היום - הו הוי, ארץ דאבון-לב: השחיתות, הרשע... וריח עשן-מכוניות...

בים של יאוש, טובע כל - ועל-פני-כל: פונדמנטליזם...

ינה נאנחה, עמוקות.

הניחה את העט.

ומה, באמת, חשבה, מה בכלל נוכל, לשיר היום?

למי יש מצב-רוח לשיר, בכלל? אולי לצביקה הדר.

***

"אז זהו-זה, עזבתן את ישראל - סופית?" חייכה נוריאנה קלות. "כן - בתנאי", חייכתי אליה, "שאת עזבת את פרנסואה - סופית". וחיבקנוה אז בעוז. היא הסמיקה. "כן, אינשאללה....כן, אתן צודקות - הוא באמת הגזים!!" קראה בקול. "אז יאללה", אמרתי, "זזנו לקומונה? בואי, את פשוט חייבת כבר לפגש שם את כולם!!"

"לדעתי", אמר ג'ון, "הפתרון הטוב ביותר, לבעיית המזרח-התיכון, הוא: א', שארצות-הברית תצא, פשוט תצא, ממנו - אחת ולתמיד! אז, שהאיחוד האירופי, יסייע, בהדרגה, לעמים השונים שם - ישראלים, פלשתינים, טורקים, כורדים, עיראקים סונים, עיראקים שיעיים ועוד ועוד - להקים איחוד מזרח-תיכוני בדמותו - ואז, לשלב את השניים יחדיו"... "אה, כן?" אמר ליובה, "נו ומה, האיחוד האירופי הזה - מה, הוא כל-כך מוצלח? מה, הוא איזה גרוייסע מציאע? לפחות באמריקה, בחרו נשיא שמאלני טוב....מה שאי-אפשר לומר, על כל הלה-פנים וההיידרים וה...כל האחרים האלה פה". "לדעתי, כפי שאני רואה זאת", אמרה פריה, "כל הדיונים האלה, על 'אמריקה צריכה לעזור', 'לא! אירופה צריכה לעזור!' וכולי, זה סתם ניאו-קולוניאליזם בזוי! באמת, תנו לעמים שם, לפתור בעצמם את הבעיות - וזהו"... "אבל, פריה", אמרה דין, "לאירופה יש אחריות מסויימת, למזרח-התיכון, לאפריקה....לכל מקום. באמת, היא עוללה להם דברים, היא אחראית, במידה עצומה, למצבים שנוצרו, היא - להתנתק מזה עכשיו, זה לא יהיה 'נאורות' גדולה, או משהו כזה - אלא, נטו, בריחה מאחריות. קחו את ישראל, לדוגמא - ואני בטח ובטח, מתנגדת לציונות - אבל עדיין, למה ישראל קמה בכלל? הא? חשבתם על זה? הרי הסיבה היחידה, לזה שהיא שם בכלל, מלכתחילה, תקועה ככה לערבים כמו עצם בגרון, רומסת את הפלשתינים והכל, היתה שגזעני-אירופה האנטישמיים, באו ואמרו - מה זה אמרו, צרחו!! - לסבים ולסבים-רבאים שלנו, 'לכו לפלשתינה! לכו לפלשתינה!' ואז, באותה פלשתינה, מה שהבריטים עשו, נטו על-מנת לסכסך, בין היהודים לערבים? וגם הצרפתים באיזור? חשבו על זה!" "רגע, אז מה את מציעה?" שאלה אותה פריה. "פינוי מרצון. תיקון טעות: שכל מנהיגי אירופה, באיחוד ומחוצה לו, יבואו, כאיש אחד, למדינת ישראל, יבואו לכנסת ויאמרו: 'טעינו. אבותינו חטאו נגדכם. אנא מכם, שובו הביתה לאירופה - נקבל את כולם, גם את היהודים מאפריקה ומאסיה - שובו והפרונו, בואו נשלב מחדש את התרבות היהודית, ואת התרבות המוסלמית, יחד עם התרבות הנוצרית, ועם התרבות הפגנית, ועם כל תרבות אחרת, שתצמח כאן אי-פעם - כי די!! נמאס לנו כבר, לא רוצים אירופה מונוליתית! די!!" "ואת באמת רואה את זה קורה", אמרה לה ג'נט, בפקפוק עז. "לא. וזאת בדיוק הבעיה. כי ישראל, היא גזענית במובנה - בדיוק כמו שהיתה, דרום-אפריקה בשעתה - אך בשונה מדרום-אפריקה, אינני רואה אותה, נסוגה מן הגזענות שלה", אמרה דין. "גם אירופה גזענית במובנה", אמרה נוריאנה. "זה בדיוק האסון שלנו - לה-פן וחבריו, שרק צוברים עוד ועוד כח, מבחירות לבחירות. ראיתי את זה גם במשפחה שלי - איך, אחד אחרי השני, כל הבלונדינים הארורים האלה - אחיי-למחצה ה'יקרים-לי-עד-מאד' - עוברים, מן הסוציאליסטים לגוליסטים ומהגוליסטים ללה-פנים!!" "ההבדל, בין ישראל לדרום-אפריקה", אמר קארל, "הוא שבגזענות של דרום-אפריקה, כשהתחילה את הקראק-דאון הרצחני שלה, על דורשי-השוויון השחורים, בשלהי שנות השמונים, כבר אף-אחד לא תמך - מלבד, באופן טבעי ומעניין ביותר, ישראל; כל יתר הכוחות העולמיים החרימוה, הלוא גם לאולימפיאדת-סיאול, אסרו עליהם לבוא. לעומת-זאת, כאשר הדברים אמורים בישראל - יש לובי ציוני בקונגרס....יש אוהבי-ציונות באירופה....וחלילה, כמובן, מלהעביר ביקורת כלשהי, על מעללי ישראל בעזה!! מה, מייד אתה מקוטלג, אוטומטית, כניאו-נאצי מוצהר". "זה אכן דוחה ומגעיל", הסכמתי. "ולא רק דוחה ומגעיל, אלא גם שגוי מאד ומסוכן - כי זה גם מונע מאיתנו, להבחין בסכנה הניאו-נאצית האמיתית, המאיימת כיום, למעשה, על אירופה כולה - בדמות כל אותם לה-פנים מחרידים". "כן, זה בהחלט", אמרה עדית. "ואף יותר מכך: יש, קיימים, לא-מעט ניאו-נאצים, המציגים עצמם, כחובבי זכויות-אדם לפלשתינים - כמובן, אם אותם פלשתינים, מבקשים מקלט אצלם באירופה, אז התנהגותם, כבר איננה כה נחמדה וחביבה!! אז יחסם אליהם, כבר איננו כה הומני ומתקתק!!" "נכון - ממש ככל פעילי-הימין בישראל, המנופפים בסבל פליטי-דארפור", אמרתי, "מנופפים בו, נטו על-מנת לטעון, 'הנה, רואים את המשטר בסודאן? זה משטר של ערבים'... אבל, כאשר אותם פליטי-חרב מדארפור, ניסו לבקש מקלט בישראל - או-אז, זימרו כל אותם ציונאצים כולם, זמירות שונות קמעה!" קראתי, בכעס. עדית הנהנה. "נכון - באמת, יש צביעות איומה ונוראה מכל הכיוונים בנושא הזה, מכל הצדדים המעורבים. גם ארצות-ערב, שלא ממש אכפת להן, מן הנושא הפלשתיני". "כי הם מקיימים קשרים עם ישראל; כמו מצרים וירדן ואוטוטו שוב מרוקו ועומאן וקטאר ו...כל שאר הבוגדות האלה", אמרה נוריאנה, בכעס מריר ועצוב. "לא רק מהבחינה הזאת. גם כל אלה, שכביכול מנופפים, כל העת, ב'סבל הפלשתיני' - אבל, מהו יחסם שלהם, לפלשתינים היושבים אצלם? מהו היחס לפלשתינים בלבנון, למשל? ואינני מדברת רק על סברה ושתילה, אלא גם על כל מה שלפני ואחרי ובאותו זמן....נכון, ישראל התנהגה בצורה גזענית ומחליאה ומגעילה ומזעזעת, הכל נכון!! אבל, נשאלת השאלה, מה עשו הערבים עצמם, למען אחיהם בפלשתין - מלבד פטפטת, דמגוגיה והסתה". אמרה עדית, בעצב. "תראי, ניסו כבר כמה פעמים, נכון? ב-1948, וב-1973"... אמרה נוריאנה. "כן, אבל - קודם-כל, יכלו גם לסייע להם כלכלית, בין 1949 ל-1967, לעזור להם ולשקמם", אמר עדו. "לא רק מלחמות ומלחמות, כל הזמן; ומלבד-זאת -בואי נתאר לעצמנו לרגע, נורי, התפתחות הסטורית קצת שונה; בואי נניח לרגע, מה היה קורה, אילו מדינות-ערב השונות, היו מנצחות את ישראל וכובשות אותה; הרי, ב-1948, באמת שלא היה חסר הרבה לשם-כך. מה, חושבת את, היה גורל היהודים שם, הישראלים, הציונים, במקרה כזה? כמו הפלשתינים, את חושבת? נתינים סוג ז', עם 'זכות' להיות עבדים שקטים, שוטפי-כלים ומגישי-חומוס - או להגר למערב?" נוריאנה שתקה.

"מה אני אגיד לכם", אמרה, כעבור דקה או שתיים. "איך אני - איך אני יכולה לומר לכם, ש...מצד אחד, כן, הלוואי שזה מה, שהיה קורה!! הלוואי הלוואי אמן!! אבל - כן, מצד שני... אתם החברים שלי, ו...בסדר, נו, אין לי אשליות. קרוב לוודאי, ש" - וכאן, החלה חברתי הטובה לבכות - "ש...שלעולם לא הייתם נולדים, אפילו"... אינסטינקטיבית, חיבקתיה בעוז. "זו היתה התנגשות טראגית, נורי", אמרה לה דין. "באמת, התנגשות טראגית בין אוכלוסיה ילידית, שראתה עצמה הופכת למיעוט במולדתה שלה, מיעוט נרדף ומשולל-זכויות - כפי שאכן, אירע לה תוך זמן לא-רב - לבין אוכלוסיה מהגרת, קולוניאליסטית, נכון, אולם - שראתה, שפשוט אין לה ברירה אחרת, אלא להקים לעצמה, מדינה משלה!! שלוש שנים אחרי השואה, באמת....איך אפשר"... קולה גווע.

"אז חזרנו, אם-כן, לאשמת-אירופה", אמרה הלגה. "כן", אמרתי. "צר לי לומר, אבל - אין מה לעשות: העובדה היא, שמדינות כגון פולין, צרפת, גרמניה, אוסטריה, רוסיה, הונגריה וכל היתר, בתחילה דחפו את היהודים להגר, ספציפית ל'פלשתינה' - ואז, את כל אלה, שלא הבינו את הרמז מבעוד-מועד"... נאנחתי.

"קחו למשל את המשפחה שלי, מצד אמי זאת-אומרת", אמרה דין. "כל המשפחה שלה, משני הצדדים, באה לתל-אביב מפולין בפסח 1925 - שתי המשפחות בנפרד, זאת-אומרת, של סבי ושל סבתי. אז, מקץ שלוש שנים, אבא של סבא שלי, יחד עם אשתו השנייה, החליטו, שהחיים בלבנט, קשים להם מדי - וחזרו לפולין....יחד עם בתם הקטנה. וכשכבר רצו לצאת ממנה שוב....כבר היה מאוחר". הנהנתי. "כן, גם אצלנו - מהמשפחה שלי, זה פשוט מאד: כל מי, שהיגר מאירופה לישראל בזמן, בעשרות השנים שלפני השואה - ניצל; וכל מי, שנותר באירופה....לא".

השתררה שתיקה קצרה.

"אז איך לעזאזל אנחנו יוצרים זאת!!" קרא ג'ון. "באמת - איך לעזאזל אנחנו גורמים לכך, שבני-אדם יחיו באחווה ובשלום ובאושר, מבלי להתעסק ללא-הרף בשאלה, 'מה שלי מה שלך מתי אתה חוגג מתי אתה צם למה אינך מאמין באלהים כמוני איך אתה מעז להתלבש / לאכול / לאהוב / לשיר / לדבר / לחשוב אחרת ממני מה אני עשיתי לך מה אתה עשית לי'... חלאס, די, חייבים לרסק כבר את המטריקס הזה!! גם של הרפובליקנים בארצות-הברית, גם של הלאומנים שונאי-הזרים כאן באירופה, גם של האסלאם הקנאי, גם של הציונות - די!!! די כבר, חלאס!!! ואז אני חושב, הנה, אולי הקומוניזם ויצירת ישויות קומוניסטיות רב-לאומיות, זאת התרופה - אבל, לעזאזל!! ארבעים וחמש שנה, שהם חיו שם יחד בבלקנים, כל שנות-טיטו, הרי, כל גילוי-לאומנות, היה בחזקת טאבו נרדף - והנה, לא עברו אפילו עשר שנים ממותו - וכבר: הפצצות....גירושים המוניים....מצור....מעשי-טבח מחרידים....מחנות-ריכוז....מה, לכל השדים והרוחות, דפוק בשימפנזת-האדם?!? מדוע אנו מעוללים זאת לעצמנו, שוב ושוב ושוב ושוב....האם גם האיחוד האירופי, יקרוס כך, פתאום, יום אחד??"

נותרנו ללא-תשובה.

פרק רביעי

אילת ידעה, שעשתה שגיאה כשקמה, בכלל, אותו בקר ארור.

לא שהידיעה הזאת, כמובן, יכולה היתה לסייע בידה, כך או אחרת: כעת, היה כבר מאוחר.

הילדה שדרסה, הרי, כבר לא תשוב עוד לחיות, רק כי הנהגת שדרסתה הבינה, איזו מפגרת היתה. לנהוג עם שפעת!! ג'יזס, אילת, נזפה בעצמה, את מטמטמת לפעמים!!

ועכשיו, אילת, עכשיו ילדה קטנה מתה בגללך. נהרגה. כשהלכה לה על המדרכה לתומה.

אין, את פשוט היית חייבת להסיט את ההגה בעיטוש ההוא, מה?!?

בלאט.

בלאט בלאט בלאט בלאט בלאט בלאט בלאט!!!

ילדה קטנה, בת שש או שבע, מתה בגללי. בגללי. אני רוצחת. רוצחת. רוצחת.

אבל, אז לפתע, התעוררה בראשה מחשבה אחרת, מכוערת בעיניה כל-כך, עד שכמעט הקיאה מעצמה: אף-אחד, הרי, עדיין אינו יודע.

היא הסתכלה מסביב: מכל כיוון שהוא, הרחוב היה ריק ושומם. כביש צר, עם מדרכה צרה עוד יותר לצידו האחד - ומלבד זאת, רק שדות לכל מלוא-העין, ריקים לחלוטין מאדם. ללא שום נפש-חיה שהיא, הגדולה יותר מחפרפרת, או מנחש.

רועדת, ניגשה אילת אל הילדה שדרסה. אולי, אולי ניתן עוד להציל...

מצב הגופה, ששכבה לנגד עיניה, רמוסה על-ידי גלגל אחד ומרוטשת כליל, על-ידי גלגל אחר, הבהירה לה, את האמת המחרידה: הילדה הזאת, הילדה הקטנה והאומללה והמסכנה והחפה הזאת, לא תחיה עוד. לעולם.

אילת נשמה עמוקות, עצמה את עיניה, מלמלה תפילה קטנה, הביטה שוב, לכל העברים השוממים ומשווידאה, באופן סופי ומוחלט, כי אכן, אין עוד נפש חיה במרחק קילומטרים משם, ניגשה לבצע את המלאכה.

היא שנאה את עצמה, רחשה לעצמה תיעוב בל-יתואר; אולם, עדיין...

תירצה זאת בכך, שאת הילדה המסכנה הזאת, הרי, שום-דבר כבר לא יחזיר. הילדה המתוקה וחסרת-השם הזאת, שנעקרה, מארץ-החיים, בשל נהיגתה המרושלת, לעולם לא תקום לתחייה, רק כי הנהגת המטומטמת שדרסה אותה, תודה בפשעה. אז - אמנם, חיי-הילדה הסתיימו.

אולם, מה זה יעזור לה, עכשיו, לאותה קרבן זך וטהור, אם חיי-אילת, יסתיימו אף הם, בחרפה אשר אין הדעת סובלתה כלל ועיקר?

היא רק בת עשרים ושתיים, לעזאזל!! ואיזה מחזר פוטנציאלי, איזה מעסיק אופציונאלי, יירקו, בכלל, לכיוונה, לכשתשתחרר מן הכלא, בגיל עשרים וחמש או עשרים ושש - וזאת במקרה הטוב, שלא יגזרו עליה, שנים רבות אף יותר, מאחורי סורג ובריח? חזיונות מחרידים באופן מיוחד, של עתיד שחור, של עוני משווע, עבודה בזנות, התמכרות להירואין, מוות ממנת-יתר ובין-לבין: בדידות רגשית מוחלטת, חלפו במוחה, מנסים לשווא לדחוק את אלה, של ה"חיים", הצפויים לה - מן-הסתם - בנווה-תרצה עצמה = חיים של התעללות יומיומית (וכל-לילית...), מידי כל האסירות האחרות כולן.

תמיד, הלא, היתה אילת ילדת-הכאפות האולטימטיבית.

לא!!! היא לא תקריב את חייה, רק כי חיי-קרבנה הקטנה הסתיימו, גם-אם באשמתה!!

אם-כן, משגמלה ההחלטה במוחה, בקור-רוח מוזר, ניגשה אילת למלאכה.

כי מה שצריך להיעשות - יעשה.

ולעזאזל עם המצפון...

העיקר לחיות, אנו החיים!!

משסיימה אילת לנקות, את קדמת-מכוניתה ולאסוף, את שרידי-הילדה, אל תוך כמה שקיות אשפה גדולות בצבע שחור, נסעה לקברן. והיא ידעה בדיוק היכן - אדמת-הפרדסים בשפלה, הרי, היא אדמת-חמרה רכה ותחוחה, אדמה נפלאה, חד-משמעית! ואדמה זו, כך החליטה העלמה, תסתיר - מבקר זה ואילך - את פשעה.

ארץ, כסי-נא דמה!!

ומשתמה עבודתה, שבה אילת לביתה, השליכה, את כל לבושה הקודם, לפח-האשפה (והיא דווקא כל-כך אהבה, את חולצתה הלבנה, המתוקה!! אויש, מדוע דווקא אותה, החליטה ללבוש היום? כזה מין חרא של מזל...), התרחצה, לבשה פיג'מה, נשכבה במיטה והתקשרה לעבודה, להודיע שהיא חולה.