'הדרך השלישית' אמורה להיות דרך ביניים בין הקפיטליזם הקלסי של 'שוק חופשי' לבין 'קפיטליזם ממלכתי', המאפיין את המשק שנקרא גם 'סוציאליסטי'. האסכולות השונות של תורת 'הדרך השלישית' ביקשו לפתור את בעיות הקפיטליזם בתוך עצמו, בדרך של רפורמות, לעתים מרחיקות לכת עד לגבולות מהותו של הקפיטליזם. ראשון ההוגים של 'הדרך השלישית' והחשוב בהם היה הכלכלן האנגלי ג'ון מיינארד ק?יינס, שבעיקבות 'המשבר הגדול' של שנות השלושים עיצב תורה כלכלית חדשה, שעיקריה נוסחו בספרו התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף (1935). רבים רואים בתורתו של קיינס 'מיפנה', 'מהפכה' במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם.
'המשבר הגדול' החל ב'יום החמישי השחור', ה-24 באוקטובר 1929, בו קרסה הבורסה של ניו יורק, בעקבות משבר אמון במערכת האשראי ומשיכת יתר של פקדונות. בתגובת שרשרת קרסו בנקים רבים, ובעקבותיהם גם מפעלי תעשיה. פיטורים המוניים הביאו מיליונים רבים של מובטלים עד לפת לחם, ובהעדר כוח קניה העמיקו את המשבר. גם החקלאות נפגעה קשות, ומאות אלפי איכרים איבדו את אדמותיהם והיו לחסרי בית. עד מהרה התפשט השפל הכלכלי מארצות הברית ופגע במרבית ארצות אירופה. הסבירו את המשבר בדרכים שונות, על הרוב בכשל ניהולי של מערכות האשראי בארצות הברית. פיטר ט?מין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת MIT, מצביע בספרו לקחי המשבר הגדול (1989), על גורמי המשבר בהצמדה אנאכרוניסטית של שער המטבע לערך הזהב, מה שיצר סיטואציה ד?פלציונית (צימצום מחזור הכסף במדינה, הקטנת ביקושים וירידה חדה במחירים) עם הגבלות בתזרים האשראי; ואילו קיינס הראה, שמלבד הכשל הניהולי, שורשי המשבר הם במהותה של הכלכלה הקפיטליסטית של 'שוק חופשי'. קיינס טען שהשיעור היחסי של החיסכון במשק עולה עם עליית רמת ההכנסה, ואילו הגידול בהשקעות ק?ט?ן מהגידול בחיסכון. הכספים הנשמרים כחיסכון מקטינים את כוח הקניה הכללי במשק, ולפיכך נוצר פיגור יחסי בביקוש לסחורות ולשירותים, אם כי במספרים מוחלטים ביקוש זה נמצא בעלייה. עודפי ההיצע על הביקוש יוצרים עודפים, ועימם אבטלה גדלה והולכת. לפי קיינס התפתחות זו אופיינית לכלכלת ארצות הקפיטליזם המאוחר, בהן מצוי מלאי גדול של הון בצורת ציוד, קרקע ומבנים, ולכן קטנה הרווחיות היחסית של השקעות הון נוספות, ובעלי הון מעדיפים להחזיק את חסכונותיהם בצורת כסף ולא בהשקעות בייצור. צימצום ההשקעות והגדלת החסכונות גוררים, כאמור, פער גדל והולך בין ההיצע לביקוש, והעודפים המצטברים יוצרים שפל ואבטלה גואה. ההנחה המקובלת של הכלכלה הקלסית היתה, כאמור, שקיים איזון אוטומטי בין ההיצע והביקוש מכוחן של מערכות השוק ('חוק השיווקים של סיי'), ולכן עודף ייצור כלכלי הוא מן הנמנע. קיינס הראה שההיצע אינו יוצר בהכרח ביקוש בשיעור מספיק לקיום תעסוקה מלאה במשק. עירעורו של קיינס על 'חוק השיווקים' נחשב לחידוש החשוב ביותר שלו.
קיינס הניח שהכלכלה הקפיטליסטית עשויה להתגבר על המגמות היוצרות אבטלה ושפל בעזרת מדיניות ממשלתית של הרחבת הביקוש לסחורות ולשרותים, והגדלת התמריצים להשקעות הון. לשם כך המליץ על הקטנת שער הריבית ואמצעים אחרים לעידוד האשראי, על הוצאות ממשלתיות גדולות, במיוחד בעבודות ציבוריות נרחבות, שיזרימו למשק ביקושים גדולים. למימון הפעילות הממשלתית המליץ קיינס על מימון גרעוני ואף על אינפלציה מרוסנת, שתגרום לעידודן של השקעות, בהבטיחה רווחים גדולים למשקיעים, אם גם במחיר ירידה כלשהי בשכר הריאלי במשק, בעקבות האינפלציה. קיינס הניח שהגדלת ההשקעות הממשלתיות והרחבת התעסוקה יביאו לצמיחה בייצור, וכן גם להשקעות נוספות בשיעור גדול בהרבה מהאמצעים שהוזרמו למשק על ידי הממשלה, בכך יחודשו מגמות ההתרחבות במשק כולו. אמצעים דומים בכיוון הפוך אמורים, לדעת קיינס, להוות גורם מרסן כשמופיעה פעילות יתר כלכלית עם גילויי אינפלציה לא מרוסנת, מה שאמנם אירע בעקבות יישומה של תורת קיינס בכלכלת אירופה וארצות הברית.
תורתו של קיינס עוקבת במידה רבה את תורת 'עודף הערך' של מרקס. שניהם ראו את הבעייה העיקרית של הקפיטליזם בתופעות של משבר ואבטלה כרונית כתוצאה מהצבר הון והפחתה מגמתית של השקעות במשק. מרקס ראה בכך תופעה אימננטית לא נמנעת בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן לא יכול היה להציע פתרונות מעשיים לתופעות אלה, שכן לדעתו האפשרות האחת למניעת המשברים היא במהפכה הסוציאליסטית. קיינס סבור היה שניתן למנוע או לרכך משברים כלכליים על ידי התערבות ממשלתית המכוונת את השווקים, ואף הציע דרכים מעשיות ליישום מיידי של עיקרי תורתו.
התקבלותה של הכלכלה הקיינסיאנית משנות השלושים ועד לשנות הששים והשיבעים הייתה כללית ואף הראתה תוצאות שהצדיקו אותה במידה רבה מאוד. הבעייה העיקרית שליוותה את תורתו של קיינס הייתה השאלה של מידת המעורבות הממשלתית הרצויה. פיקוח ממשלתי עמוק ומהודק עשוי היה להוביל לכלכלה של 'קפיטליזם ממלכתי', לפיכך היו שראו בתורתו של קיינס תורה של 'סוציאליזם זוחל'. פיטר ט?מין אכן טוען בספרו ל'תנועת מטוטלת' בין כלכלה קפיטליסטית של 'שוק חופשי', המתאפשרת כשהשווקים פועלים כסדרם באיזון נכון, לבין כלכלה 'סוציאליסטית' של מעורבות ממלכתית, המופיעה כל אימת שמופר האיזון הכלכלי ונדרשת התערבות ממשלתית, ומשחוזרת הכלכלה לתיקנה חוזרת הכלכלה הקפיטליסטית. למעשה, בהשפעת תורתו הכלכלית של קיינס ויישומה במרבית ארצות המערב, היו הממשלות, במיוחד זו של ארצות הברית, לסופג ענק של עודפי תוצרת, וס?פ??ק של מיליוני מקומות עבודה.
ההחלצות מהמשבר הגדול החלה בארצות הברית במדיניות 'ניו דיל' (עיסקה חדשה) שהנהיג הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, שלבד מהתערבות במערכות הכספים לעידוד השקעות, יזמה פרויקטים אדירים של עבודות ציבוריות, בהן רשת הכבישים הבין-ארצית, ומערכת הסכרים בעמק הנהר טנסי. גם בצרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה החלו הממשלות ביוזמה של בנין מערכות כבישים ובעבודות ציבוריות אחרות, שבסופו של דבר הביאו להנעה מחודשת של גלגלי הייצור והחזירו מיליוני מובטלים לעבודה. חלק ניכר מהמעורבות הממשלתית בכלכלה התבטא בהכנות נמרצות למלחמה, במיוחד בגרמניה, אבל גם בצרפת ובאיטליה, ולאחר מכן גם באנגליה ובארצות הברית. מלחמת העולם השניה הביאה את ההתערבות הממלכתית בכלכלה לשיאה, שכן כלכלת מלחמה מנוהלת בהכרח בידי המדינה. אחרי מלחמת העולם החלה ממשלת ארצות הברית ביוזמות כלכליות עצומות בהקפן וביומרתן. 'תכנית מרשל' העמידה אמצעים כלכליים כבירים לשיקום אירופה שלאחר המלחמה, מה שהביא לתנופה אדירה במשק האמריקאי. הממשלה יזמה תכניות פיתוח גדולות ביותר בתחום המחקר הגרעיני ובחקר החלל החיצון, ועם זאת השקיעה משאבים רבים מאוד ב'מלחמה הקרה' ובמלחמות האזוריות בקוריאה ובוויט-נאם, ובסכסוכים מזויינים אחרים. במידה רבה זו היתה המגמה גם בארצות אירופה.
התוצאה מהמעורבות האינטנסיבית של ממשלות ארצות הברית ומדינות אירופה היתה פריחה כלכלית ללא תקדים בארצות המערב, שנמשכה עד לסוף שנות השיבעים. הממשלות הזרימו ביקושים כבירים למוצרים מכל סוג ועניין, החל בטילים וספינות חלל, אניות ומטוסים, כלי מלחמה למיניהם, קרקעות ומבנים, ועד לביגוד ומזונות, בידור ושרותי רפואה, חינוך, משפט וכיוצא בהם. מיליוני עובדים הועסקו במשרות ממשלתיות ובעבודות רבות הנגזרות מהביקוש הממשלתי. ברוב ארצות המערב התפתחה מדיניות של רווחה חברתית במימון ממלכתי. שירותים ממשלתיים של ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, חינוך חינם, סעד וסיוע למעוטי יכולת היו ליסוד איתן, אפילו מובן מאליו, בכלכלתן של מרבית ארצות המערב. עם זאת נשמרה במרבית המקרים התחרות החופשית בין הגורמים הכלכליים השונים, בהם אלה שסיפקו את ההזמנות הממשלתיוות, והשוק האזרחי פעל על פי עקרונות שאינם רחוקים מאלה של השוק החופשי. גם מבחינה פוליטית נשמרה מידה ראויה של חירויות דמוקרטיות במרבית ארצות המערב, האיום בהשתלטות טוטליטארית של הממשלות על הכלכלה הלאומית ועל החברה האזרחית לא נתממש, בדרך כלל. אדרבא, הניסיון של ברית המועצות ושל ארצות מזרח אירופה לקיים 'כלכלה ממלכתית' בתנאים של שלטון טוטאליטארי, וכן גם כלכלתן הרעועה של מדינות שקיימו משטר של דיקטטורה צבאית, על אף ה'שוק החופשי' שהונהג בהן, הוכיח שהשיטה הקיינסיאנית היטיבה לפעול דווקא בסביבה של חירויות דמוקרטיות.
קיינס העניק אפוא לשיטה הקפיטליסטית, לאחר קריסתה של 'הכלכלה הקלסית' במשבר הגדול, אורכה קיומית שנמשכה כמחצית המאה, וזאת על ידי שינויים מהותיים באופיה של הכלכלה הקפיטליסטית ובאידיאולוגיה שלה. בדיעבד נתברר שעיקר המעורבות הממלכתית בכלכלה היתה בתחומי הבטחון הלאומי: פיתוח וייצור כלי מלחמה, החזקת צבאות גדולים על ציודם, מעורבות בסכסוכים מזויינים, לעתים גם ליבויים של סכסוכים אלה. ברור, מלחמה אינה יכולה לשמש פתרון רצוי וסביר לבעיות כלכליות של עודפי תוצרת ואבטלה גואה. אכן, בלחץ דעת הקהל, במיוחד בארצות הברית, נגד מלחמת וייט-נאם ונגד החימוש הכבד במסגרת המלחמה הקרה, חל צמצום ניכר בתקציבי הבטחון של ארצות הברית ומרבית ארצות אירופה, והחלה תנועה גוברת והולכת לקראת פירוק נשק בין-מעצמתי. במקביל לתהליכים אלה חלה ירידה בפעילות הכלכלית, ונסתמנה אבטלה בהיקף גדל והולך בארצות אלה.
אבטלה זו גאתה והעמיקה עם התפתחותם המהירה של אמצעי ייצור חדשים, שאיפשרו אוטומציה גדלה והולכת בתהליכי הייצור התעשייתי והחקלאי, והותירו מיליונים של עובדים מחוץ למעגלי העבודה. המערך הכלכלי אכן הגיב על תופעות אלה. החלק היחסי של הכלכלה הייצרנית, תעשייה וחקלאות, אמנם מצטמצם והולך במערך הכלכלי הכולל, אבל מופיעים ענפי כלכלה חדשים בתחומי השירותים ועיסוקי הפנאי, תיירות ובידור ותופסים מקום נרחב מאוד במערך הכלכלי, וכן גם שרותי חינוך, בריאות וחברה ושרותים קהילתיים שונים. מהצד האחר מתקצרת התקופה הייצרנית בחיי האדם העובד, 'תקופת הילדות' מתארכת, ולימוד על-תיכוני נעשה למצרך המוני. בסוף המאה העשרים מצטרפים מיליונים של עובדים למעגל העבודה רק עם הגיעם לאמצע שנות העשרים שלהם, בעוד שבמחצית הראשונה של המאה העשרים היוו? מיליונים של נערים ונערות בני ארבע עשרה וחמש עשרה חלק נכבד בכוח העבודה. וכך גם גיל הפרישה ממעגל העבודה יורד בהתמדה, עובדים רבים יכולים לפרוש כבר בשנות החמישים לחייהם. עם כל זאת, האבטלה על כל גילוייה התרחבה והלכה בהתמדה, ופגעה בכל השכבות החברתיות, בעובדי כפיים כמו גם ב'עובדי הצווארון הלבן' ובאנשי האקדמיה. יוזמות ממלכתיות מוגבלות לא עמדו בקצב הגואה של שיעורי האבטלה.
ועוד, שוק ההון, שכפי שכבר ראינו, יש לו חלק ניכר בהווצרות העודפים גורמי המשבר, ובכך היה גורם חשוב בהתפתחותו של המשבר הגדול. שוק זה המשיך בפעילותו גם במסגרת הכלכלה הקיינסיאנית, ומתוך רעב מתמיד להשקעות נושאות רווחים התפרס שוק זה על פני העולם כולו, ולמעשה יצא מכלל שליטה במסגרות לאומיות. מעתה, כ??ש?ל מקומי בסחר המטבע עשוי לגרור את המשק העולמי למשבר כלכלי כולל.
קיינס ניסה להציל את הכלכלה הקפיטליסטית על ידי הכנסת שינויים מהותיים בתבניות פעולתה. הצלחתה הזמנית של שיטתו אינה מוטלת בספק. הבעיה החלה כשהמערכות הכלכליות, כוחות הייצור ויחסי הייצור חרגו אל מעבר לשיטה הקפיטליסטית, עם הופעתם של כוחות הייצור החדשים, והתרחבות מערכות הייצור אל מעבר למסגרות הלאומיות הישנות, כפי שנראה בהמשך. גם המדיניות הבינלאומית של פירוק החימוש וצמצום הייצור המלחמתי תרמו לקשיים שהופיעו במערכות הכלכליות. בסדקים שנבעו בכלכלה הקיינסיאנית עלו הרעיונות הרגרסיביים של 'כלכלת השוק החופשי', רעיונות שעדיין מקובלים מאוד בין כלכלנים ופוליטיקאים רבים. הרעיון של 'כלכלת שוק' תאם היטב את שאיפותיהם של בעלי ההון הגדול לנכס לעצמם את המפעלים הכלכליים והחברתיים שהיו, כולם או חלקם, בבעלות המדינה או אירגונים חברתיים אחרים, איגודים מקצועיים, למשל. כמו כן ביקשו בעלי ההון לצמצם את שיעורי המס שנדרשו לשלם כדי לממן את הפעילות הממלכתית, ולכן אימצו את הרעיון הרגרסיבי של 'שוק חופשי' ונתנו לו מהלכים. אכן, ממשלתם השמרנית של רה"מ טאצ'ר בבריטניה ושל הנשיא ריגן בארצות הברית ניסו ליישם את רעיון השוק החופשי הלכה למעשה, אבל, לפי מבחן התוצאה, ללא הצלחה, כפי שידוע לנו כיום.
כשלון יישומן של המגמות הרגרסיביות של שוק חופשי, המיתון הכלכלי שהעמיק בעקבותיהן והאבטלה שהתרחבה והלכה בארצות הברית ובאירופה עוררו מחשבות חדשות. אמנם, בכמה מארצות אירופה הגיעו לשלטון מפלגות סוציאל דמוקרטיות שחיפשו דרכים חדשות בכלכלה, ובארצות הברית עלתה המפלגה הדמוקרטית, שבהנהגתו של הנשיא קלינטון ובהדרכתו של הכלכלן פרופ' ג'וזף שטיגליץ, הנהיגה רפורמות כלכליות, שעיקרן העמקת מדיניות הרווחה החברתית, במיוחד בתחומי החינוך והבריאות, והתערבות ממלכתית בשוק העבודה. בבריטניה נקטה ממשלת הלייבור בהנהגתו של רה"מ בלייר במדיניות שהוגדרה כ'הדרך השלישית', על יסוד ספרו של הכלכלן אנתוני גידנס, ראש בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), הדרך השלישית: תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה (1999).
גידנס מבקר את ה'ניאו-ליברליזם', כפי שנוהגים לכנות את שיטת 'השוק החופשי', אבל ביקורתו איננה במהותו של 'השוק החופשי'. הוא מבקר את התנגדותם של תומכי ה'ניאו-ליברליות' למדיניות של רווחה, את אדישותם לשאלות חברתיות ולבעיות איכות הסביבה. הוא רואה סתירה בין הדינמיות של כוחות השוק לבין השמרנות האופיינית לחסידי ה'ניאו-ליברליזם', במיוחד בתחום המסורת, הבית, המשפחה והלאומיות, שכן דינמיות זו היא הרסנית ביותר לסמכות המסורתית, השמרנית, וחותרת תחתיה. כן רואה גידנס סתירה בין החתירה ה'ניאו-ליברלית' ליישומה ברמה עולמית, תהליך הנקרא 'גלובליזציה', לבין תמיכתם של ה'ניאו-ליברלים' במסגרות הקיימות של 'מדינת הלאום', המבוססות במידה רבה על עוצמה צבאית ומוכנות למלחמה.
מהצד האחר מבקר גידנס גם את ה'סוציאל-דמוקרטיה בנוסח הישן'. הוא מזהה בדיעבד את הכלכלה הסוציאליסטית עם הכלכלה על פי קיינס. לדעתו, לא השכילה התיאוריה של הסוציאליזם הקלסי להבין את חשיבותם של השווקים כמנגנוני מידע לקונים ולמוכרים, לפיכך הניסיון לנהל את הביקושים במשק לא היה יכול להצליח. גם שירותי הרווחה שהנהיגו הסוציאליסטים מהנוסח הישן כשלו, לדעת גידנס, ובכך משכו ביקורת קשה מצד תומכי השוק החופשי. 'הדרך השלישית' על פי גידנס לפיכך היא דרך ביניים בין 'כלכלת השוק החופשי' לבין כלכלה קיינסיאנית, אף על פי שהכלכלה הקיינסיאנית היא עצמה 'פשרה' בין כלכלה מנוהלת בידי המדינה, 'כלכלה סוציאליסטית', ובין 'כלכלת השוק החופשי'. לאמור, גידנס מושך את הפתרון המוצע אל עבר הכלכלה של 'שוק חופשי'. גידנס אכן סבור שאין חלופה לקפיטליזם, והבעיה שהוא מבקש להתמודד עמה היא, מה אפוא צריכה להיות דרכה של הסוציאל דמוקרטיה, אם יש משמעות ל'שמאל' לאחר קריסת הקומוניזם וההתפוררות הכללית של הסוציאליזם. תשובתו של גידנס לבעיות אלה אינה רחוקה מטענותיהם של חסידי השוק החופשי. הוא אינו רואה את כלכלת השוק החופשי כשלעצמה כגורם עיקרי למשברים כלכליים ולאבטלה ההמונית, ומכל מקום הוא אינו מציע חלופה כלשהיא לכלכלת שוק, שכן לדעתו אין לה תחליף. תכניתו מבוססת אפוא על כלכלת שוק, בכלל זה צמצום מרחיק לכת במדיניות הרווחה הממלכתית, ועם זאת מעורבות ממשלתית שתתבטא במדיניות של 'יצירת מקומות עבודה', מתן השכלה והכשרה מקצועית ברמה גבוהה במימון ממלכתי. לדעתו, יש להרחיב את שוק העבודה על ידי צמצום שרותי הרווחה הממלכתית, והעברת כספי הרווחה ליצירת מקומות עבודה. כן מציע גידנס מדיניות של תמיכה במוסדות קהילתיים וחברתיים, על מנת לחזק את המוסר החברתי, ולעודד השתלבות בכלכלת השוק ובשוק העבודה, שכן שכר עבודה, ולא תמיכה ממשלתית, הוא הפתרון הנכון לבעיית העוני. תכניתו של גידנס, אותה הוא מציע לסוציאל דמוקרטיה החדשה, היא הפרדה בין כלכלת השוק לבין השמרנות החברתית של חסידיה, קבלה מלאה של כלכלת השוק, ודחיה של הלך הרוח השמרני, כי אלה סותרים זה את זה. השמרנות נשענת על המסורת והעבר, ורואה בחשדנות חידושים ושינויים, ואילו השוק החופשי פניו לעתיד, הוא תובע דינמיות, ומוליד אי-ודאות וסיכונים.
משתמע אפוא, שלדעת גידנס הגורמים למשבר ולאבטלה הם במדיניות הרווחה ולא בצימצום המגמתי של שוק העבודה המתקיים בתנאים של כלכלת שוק, והתנגדותו ל'ניאו-ליברליזם' נוגעת יותר לרקע האידיאולוגי השמרני משהיא נוגעת בשאלות כלכליות. אין בספרו התייחסות למשבר הגדול וללקחים שלו, וביקורתו את תורתו של קיינס אינה נוגעת בעיקרה של תורה זו, המצביע על צורך במעורבות ממלכתית בכלכלה הקפיטליסטית לשם ספיגת עודפים ויצירת מקומות עבודה בכוחה של פעילות כלכלית זו.
הבשורה החברתית והכלכלית שנושאת 'הדרך השלישית' היא באותו פתח צר של מעורבות ממלכתית, גם כשהיא מצטמצמת ב'יצירת מקומות עבודה' ובהכשרה מקצועית, בתוך תוכו של השוק החופשי. מהלך זה אכן נחל הצלחה לא מבוטלת במדיניותם של בלייר בבריטניה ושל קלינטון בארצות הברית. עם זאת, ללא מעורבות ממלכתית, המקיימת מדיניות של הזרמת ביקושים וספיגת עודפים, ובכך יוצרת מקומות עבודה, ספק רב אם יש ב'דרך השלישית' כדי לחלץ את הקפיטליזם מסבך הבעיות שהוא נתון בהם.
מה עכשיו? - גלובליזציה.
קשה לחזות את כלכלת העתיד שאמורה להחליף את הכלכלה הקפיטליסטית הקורסת. כ??ש?ל המרקסיזם לימד, בין היתר, שיש להתייחס בהסתייגות רבה לפרוגנוזות, אבל אפשר וצריך לעמוד בזהירות הראויה על המגמות המסתמנות בכלכלה הפוסט-קפיטליסטית כבר עכשיו, ולסמן דרכי פעולה בהתאמה. ראינו שכשלון השיטה הסוציאליסטית, כפי שיושמה בארצות 'הגוש הקומוניסטי', קשור בכשלון השיטה הקפיטליסטית, ובכשל בתחזית ההיסטורית של תורת הסוציאליזם הקלסי. ראינו שכלכלת השוק, המתיימרת להחיות את השיטה הקפיטליסטית הקלסית, גורמת למיתון כרוני ולאבטלה מתמשכת ואינה יכולה לתת תשובה ראויה למצב זה, כי מערכות הייצור והשיווק החדשות, הפוסט-קפיטליסטיות, אינן נענות לשיטת האיזון האוטומטי של השוק החופשי. גם 'הדרך השלישית', המבקשת פתרונות הססניים בין כלכלת שוק לכלכלה ממלכתית מתונה אינה מציעה דרך חדשה מכל וכל, והצלחותיה הן מוגבלות בהכרח. אבל מעבר למגמות שמרניות ורגרסיביות של 'כלכלה חופשית' כזו ואחרת במסגרות לאומיות, מסתמנות מגמות של כלכלה עולמית ובין-לאומית, מגמות המכונות 'גלובליזציה'.
כבר בשנות הששים תיאר הפילוסוף הקנדי מרשל מקלוהן את העולם כ'כפר גלובלי', כשהוא מתייחס במיוחד לטכנולוגיה המודרנית ולאמצעי התקשורת, ל'מ?די?ה', שכיווצו כביכול את העולם לממדים של 'כפר', אבל הוא מתייחס גם לגורמים אחרים שהשפיעו על הווצרו של 'הכפר הגלובלי', לטוב ולרע, בהם שפה ותרבות, כלכלה, רגשות לאומיים ועוד. אכן, מהבחינה התרבותית משמשת ה'מדיה' אמצעי קושר ומאחד, שמעביר מארץ לארץ ומתרבות אחת למשנה לא רק אינפורמציה שוטפת, אלא גם ערכים, נורמות, והשפעות של תרבות, כך שאפשר היום לדבר על 'תרבות גלובלית'.
הרצון להביא את העולם כולו אל תחת הנהגה אחת כוללת היה קיים כבר בימי קדם. האימפריות הגדולות של העולם העתיק, המצרית, האשורית, הבבלית, הפרסית, היוונית והרומית ניסו ליצור עולם אחד בצילה של תרבות אחת ומערכת כלכלית נשלטת בידי המרכז האימפריאלי. הרומאים אף הצליחו בכך, מעת לעת, במידה רבה. בימי הביניים התפוררו האימפריות ליחידות פיאודליות קטנות, נבדלות בשלטון שהחזיק בהן ובכלכלתן, אבל עדיין היתה קיימת השאיפה, במעטה דתי, ליצירת ממלכה עולמית כוללת שבה תהיה ההנהגה ביד נציגי הדת השלטת, נצרות או איסלם. 'הזמן החדש' הביא לאירופה את 'מדינות הלאום', שהתחרו זו בזו תחרות טריטוריאלית, כלכלית ותרבותית, ועם זאת הביא 'הזמן החדש' את האימפריאליזם המודרני, שניסה ליצור אחדות כלכלית ותרבותית של ארצות שונות ברחבי תבל, בצילה של המעצמה האימפריאלית. בכך התרחבה התחרות בין מדינות קפיטליסטיות והייתה לתחרות בין מעצמות אימפריאליות בהיקף גלובלי, ומלחמות מקומיות היו למלחמות עולם. מלחמת העולם השניה הביאה לפירוקן של האימפריות ולהופעתן של מדינות עצמאיות רבות, אבל הכוח המעצמתי התרכז בידי שתי מעצמות-על, ארצות הברית וברית המועצות. לכל אחת מהן היו בני ברית אידיאולוגיים, כלכליים וצבאיים, שהיוו שני גושים שעמדו זה מול זה במצב של 'מלחמה קרה', תחרותית, שאיימה מפעם לפעם להתלקח למלחמת עולם של ממש. בין שני כוחות אלה הופיע 'כוח שלישי', מדינות שהגדירו את עצמן כ'בלתי מזדהות', גם במערכות היחסים הבין לאומיים וגם מהבחינה הכלכלית והאידיאולוגית. ברובן היו אלה מדינות שהשתחררו זה מקרוב מתלות באימפריות אירופיות, וסבלו מבעיות חברתיות וכלכליות קשות.
אחרי קריסת ברית המועצות והצטרפותן של ארצות 'הגוש הסובייטי' לגוש המערבי, נותרה ארצות הברית מעצמה עולמית יחידה, אבל אל מול העולם המתועש, השבע והעשיר, שבראשו עומדת ארצות הברית, מתייצב היום אותו 'כוח שלישי' של מדינות 'מתפתחות', עניות ורעבות. הקונפליקט הגלובלי של ימינו הוא אפוא בין 'הצפון' השבע ל'דרום' הרעב.
במצב עניינים זה ניתן להבחין בכמה תהליכים נוגדים, אך גם מקבילים זה לזה. מהצד האחד גוברת מגמה של התבדלות אתנית, שאיפה ליצירת מסגרות לאומיות נבדלות במקומות בהן חיו עמים שונים במסגרות מדיניות מאוחדות, בברית המועצות, יוגוסלביה, וצ'כוסלובקיה. כנגד שאיפות אלה ניכרת מגמה של שבירת המסגרות הלאומיות ושינויים מרחיקי לכת בזהות האתנית של מיליונים רבים, בכוחה של הגירת המונים, במיוחד מארצות 'מתפתחות' לארצות מתועשות בחיפוש אחר עבודה ומקורות פרנסה, או לשם לימודים. יתר על כן, ניכרת מגמה מובהקת להתאחדותן של מדינות שונות, במיוחד על רקע כלכלי. בראשה של מגמה זו נמצא את האיחוד האירופי, אבל צפויים בריתות ואיחודים כלכליים נוספים בצפון אמריקה, ואולי גם בדרומה, באפריקה ובמזרח אסיה. אותן מדינות אירופיות שזה עתה זכו בעצמאותן על רקע אתני או דתי, אחדות מהן במחיר דמים כבד, כבר מבקשות להצטרף לאיחוד האירופי, ולהבלע בתוכו מבחינה כלכלית.
סחר בין-לאומי נרחב מתקיים מזה מאות שנים, וגם בימינו. מערכות השיווק הקפיטליסטי פרוסות על פני ארצות רבות מזה זמן רב. 'מדינות מתועשות' קונות מ'מדינות מתפתחות' חומרי גלם, ומוכרות להן מוצרים מוגמרים, ואף סוחרות במוצרים שונים בינן לבין 'מדינות מתועשות' אחרות. קיינס הצביע על בעייתיות אפשרית במערכות הסחר הבין לאומי, ולפיכך על הצורך בפעילות מתקנת במערכות הכלכליות במסגרות בינלאומיות, שכן יצוא של מדינה אחת הוא היבוא של המדינה האחרת, לכן, פגיעה ביכולת הכלכלית של מדינה אחת תגרום לפגיעה ביכולת הכלכלית של מדינות אחרות. אבל ספק אם קיינס צפה מערכות ייצור בין-לאומיות. מערכות אלה היו קיימות במידה מועטה קודם לכן, במיוחד במסגרות אימפריאליסטיות שונות, אבל היום הן תופעה נפוצה והכרחית, חובקת את העולם כולו. מהצד האחד, חברות יצרניות הפועלות במסגרות לאומיות, נמצאות לעתים קרובות בבעלות בין-לאומית, ומהצד האחר, מוצרים רבים מורכבים מחלקים המיוצרים בארצות שונות - מכוניות, מוצרים אלקטרוניים, מכשירי חשמל ביתיים וכיוצא באלה. תופעה זו מסתברת מצד אחד בהתמחותם של יצרנים שונים בייצור של פריטים בודדים, ומצד שני בשכר עבודה נמוך המשולם ב"ארצות מתפתחות". ניצול עבודה זולה יוצר תלות כלכלית של הארצות הנחשלות בארצות המתועשות, מה שמכנים "ניאו-אימפריאליזם". אבל בכך נוצרים לא רק שווקים ומערכות כספים גלובליים, אלא גם מערכות ייצור גלובליות. כמה ארצות מתפתחות, במיוחד במזרח אסיה, בהן יפן, סין, קוריאה הדרומית, טיוואן ואחרות, אכן הצליחו לבנות לעצמן משק כלכלי עצמאי איתן ומשגשג, כתוצאה מתהליכים אלה של כלכלה גלובלית. 'גלובליזציה' אם כן היא בגדר תהליך, מגמות, לא רק מציאות קיימת.
מגמות אלה התבטאו, בין היתר, בהקמתם של אירגונים בין לאומים שנשאו ונושאים כוונות טובות, כמו חבר הלאומים (League of Nations), שנוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה ליישב סיכסוכים בין לאומיים בדרכי שלום, ואירגון האומות המאוחדות (או"מ - United Nations) שנוסד במגמה דומה לאחר מלחמת העולם השנייה; אירגונים כלכליים כמו אירגון הסחר הבין לאומי; אירגוני סעד כמו הצלב האדום, אירגון הבריאות העולמי (WHO), קרן האו"מ למען הילד (UNICEF), אירגוני סעד לפליטים; מוסדות תרבות בין לאומיים וכיוצא באלה. נחתמו גם אמנות בין לאומיות שאמורות לחייב את כל המדינות החברות באו"מ, שעניינן בזכויות האדם בימי שלום ובימי מלחמה, בזכויותיהם של ילדים, אמנות בדבר הגבלות על אמצעי מלחמה חריגים ועוד. חשיבות מיוחדת נודעת לבנק העולמי ולקרן המטבע הבין לאומית, שתפקידם המרכזי הוא להגיש סיוע למדינות שנקלעו למצוקה כלכלית, במיוחד על רקע פיננסי. אבל עיקרו של תהליך הגלובליזציה כיום הוא בסחר בין-לאומי מתרחב והולך, במסחר בין לאומי במטבע ובניירות ערך, ובמיוחד בפעילותן של חברות ענק במסגרות גלובליות, איחודן של חברות מסחריות, פיננסיות ויצרניות מארצות שונות במסגרות בין-לאומיות גדולות. בשלב זה נושאות מגמות אלה אופי ניאו-אימפריאליסטי. 'הארצות המתפתחות' מהוות מקור לעבודה זולה ולחומרי גלם, ושוק נוח לעודפי תוצרת של הארצות המתועשות, ממש כפי שהיו בימי האימפריאליזם המעצמתי שלפני מלחמת העולם השנייה, רק שכלפי חוץ הן 'נהנות' מעצמאות מדינית. זוהי כמובן תופעה רגרסיבית, המבקשת להחזיר באמצעים פיננסיים את השליטה האימפריאליסטית שהגיעה לקיצה במוצאי מלחמת העולם השנייה.
פרופ' ג'וזף שטיגליץ, אחד הכלכלנים הבולטים ביותר באקדמיה האמריקאית וחתן פרס נובל לכלכלה (2001), טוען בספרו אי נחת בגלובליזציה (2002), שהעולם המתועש, בראשות ארצות הברית, המיט אסונות כבדים על מדינות 'חלשות' מבחינה כלכלית באמצעות קרן המטבע הבין לאומית והבנק העולמי. ביקורתו של שטיגליץ ממוקדת בשיטה ה'ניאו-ליברלית' שאומצה בידי אירגונים אלה בשנות השמונים, ואותה הטילו על המדינות שפנו לעזרתם, גם כאשר מדיניות זו לא התאימה לצרכיהן. יתר על כן, אנשי הבנק העולמי וקרן המטבע לא היו מצוידים בידע מספיק אודות הארצות שכפו עליהן נוסחה אחידה זו של פתרונות כלכליים, שכן לדעתם השיטה הניאו-ליברלית נכונה תמיד ובכל מקום. כך היה בדרום אמריקה, במזרח אסיה ובארצות ברית המועצות לשעבר, בכולן הביאה הכלכלה הניאו-ליברלית לירידה תלולה בפעילות הכלכלית וברמת החיים של אוכלוסיותיהן, שכן 'שווקים אינם יכולים לנהל את עצמם'. מדיניות זו, טוען שטיגליץ, מבטאת את עמדת משרד האוצר של ארצות הברית, וזה מבטא את האינטרסים של 'מוסדות פיננסיים' בוול סטריט ושל חברות עסקיות גדולות. מקורו של המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל ב-1997, שלדעת שטיגליץ היה החמור ביותר במחצית המאה האחרונה, הוא במדיניות זו של האירגונים הבין לאומיים, ובהעדר איזון נכון בשווקי העולם. הוא מאמין ששווקים אכן ממלאים תפקיד מרכזי בכלכלה, אבל הם חייבים להיות מאוזנים בידי הממשלה.
גלובליזציה, בבחינת תהליך 'פוסט קפיטליסטי', היא כבר כאן, ומהווה המשך היסטורי לתהליך התגבשותן של מדינות הלאום במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, עם עליית הקפיטליזם והתבססותו. השאלה שעומדת לפנינו היא אם תהליך זה יהיה רצוף מלחמות ומאבקים רווי דמים, או שיהיה זה תהליך שנתמך ברצון טוב, מתוך הבנה עמוקה שאין דרך להחזיק את המרבית הגדולה של האנושות בתנאי קיום לא אפשריים, במצוקה מתמדת, בעוד מיעוט של 'בעלי זכויות' נהנה מרמה ואיכות חיים גבוהים עשרות מונים מאלה של יתר בני האדם. יש בידינו יכולת לייצר כמות לא מוגבלת של כל מה שדרוש לרווחתם של כל בני האדם - מזון, לבוש, שיכון, תרופות, ריהוט, כלי בית, חינוך ותרבות. אבל מה שעומד למיכשול בדרך לפתרון בעיית הרווחה הכלל עולמית היא דרך חלוקת העושר העצום שאנו מייצרים, שנשענת עדיין על שיטות קפיטליסטיות המוכתבות על ידי רדיפת רווחים ואינטרסים פיננסיים, שאין להן כל עניין ברווחה כלל עולמית. רווח קפיטליסטי בימינו מותנה בקיומו של 'עולם שלישי' רעב ומפגר, מקור לעבודה זולה וחומרי גלם זולים. אבל, כפי שמסביר שטיגליץ, מצב עניינים זה מוביל בהכרח למשבר מתמשך גם בכלכלת הארצות העשירות.
ועוד, מדיניות הניצול של ארצות 'העולם השלישי' מוליכה להתנגדות אלימה של העמים המדוכאים ותומכיהם האידיאולוגיים בעולם כולו. בעבר הנהיגו התנגדות זו תנועות שנשאו את דגל המרקסיזם, בימינו חוד החנית של תנועות אלה הוא פונדמנטליזם מיליטנטי של האיסלם, ואכן, אנו עדים לגל גובר והולך של טרור אידיאולוגי שנתמך בידי מדינות ואירגונים איסלמיים קיצוניים. הדרך להלחם בהם אינה יכולה להיות באלימות שכנגד, זו תוביל למעגל מרושע של אלימות שאין לה סוף. גם המאבק הדמוקרטי הבין לאומי נגד הגלובליזציה המתבטא בהפגנות המונים נגד ועידות כלכליות של המדינות המתועשות, על אף הרצון הטוב שמוליך אותו, הוא תהליך ריאקציוני, מעין גילגול בן זמננו של תנועת הלודיסטים, 'שוברי המכונות', ואין הוא יכול להביא תוצאות רצויות, כיון שהוא יוצא נגד תהליך היסטורי, שבתנאים רצויים יש בכוחו להביא רווחה רבה לעולם כולו, אם אכן יכוון לכך, ובכך צריך להתמקד המאבק נגדו.
(סוף - חלק ד)
ד"ר ידידיה יצחקי
