שתי אצבעות 2010 .4. 26
נכון כי ישנם ביטויים "חזקים" יותר ויש כאלה שפחות. מה הוא הדבר שעושה ביטוי לחזק ומה לא? האם זה האגרסיביות שלו? האם זו האימה שהוא מייצג? אולי זה הגועל שהוא מעורר בשומע? אולי זה הגיחוך? מה?!
בימי ילדותי, בימים של לפני קום המדינה, לא היה מקובל במקום מגוריי לפרוט לפרטים כל מיני דברים. למשל, דיברו על ה"פרנקים" כעל מכלול כל אלה שהיו "ספרדים" אפילו אם לא היה ביניהם אפילו אחד שמוצאו בספרד. גם אלה שהיו פרנקים לא באו מצרפת. המושג "עדות המזרח" לא היה קיים באוצר המילים שלנו (אולי במקומות אחרים). הם היו בעיקר אלה שלא היו "אשכנזים", אפילו שגם הם לא בדיוק באו מאשכנז. רוב בני האדם אפילו לא ידעו להגדיר מה זה ה"אשכנז" הזה.
אצלנו בשכונה ידעו להבדיל בין אשכנזים וספרדים לפי ההשתייכות לבית הכנסת ולפי נוסח התפילה. אך מאחר והיתה זו שכונה אחת, היה בשכונה גם מבנה אחד שאגף אחד שלו היה בית הכנסת האשכנזי ואגף שני היה בית הכנסת של הספרדים.
בין באי בית הכנסת האשכנזי היו כאלה שהיו יוצאי גליציה (הגליציאנרים), והיו אלה שבאו מליטא (הליטוואקים), והיו כאלה שבאו ממקומות שונים בפולניה, וכאלה שבאו מערים שונות ברוסיה. חלק גדול מהם ידע יידיש. אבל היו גם כאלה שלא ידעו, ומי יודע מאיזה עוד מקומות הם הגיעו (ייקים גרו בשכונה, אבל אני לא זוכר שהיו מבאי בית הכנסת). אבל כולם התפללו באותו הנוסח, ואם תרצו גם כולם הריחו ביום כיפור את אותו סוג של טבק הרחה.
בין הספרדים היו יוצאי עירק שקראו לעצמם "בגדדים", כאילו שאין בעירק עוד ערים חוץ מבגדד. ויוצאי סוריה ? חלבים, אפילו שלא כולם באו מהעיר חלב, והיו כורדים שחלק מהאנשים חשבו שהם עירקים, אבל הכורדים היו נעלבים ממחשבות שכאלה. היו יוצאי תורכיה, והיו אפילו כאלה שיכלו להוכיח כי מוצאם באמת מספרד ושאבותיהם היו מקרב האנוסים. אבל כולם התפללו באותו הנוסח וביום כיפור הריחו את אותו טבק הרחה.
מה שהיה נחמד הוא שהאשכנזים קראו לכול באי הצד השני של בית הכנסת "ספרדים" וכדי שלא להעליב מי מהם באופן אישי, היו מוסיפים בלחש: "פרנק פארך". מאידך, היו הספרדים קוראים לבאי הצד השני "אשכנוזים" וכדי שלא לפגוע באיש היו מוסיפים בלחש: "שיכנוזי בך בך". אף כי שני הצדדים שמרו בקנאות על נוסח התפילות, היו מכבדים מפעם לפעם את אנשי הצד האחר בטבק הרחה מלשון "א שמק טבק".
מי שלא הכרתי בכלל באותם הימים היו יוצאי מרוקו. היו בירושלים שכונות שונות שנקראו על שם קבוצות אתניות שונות, היתה אפילו שכונת המוגרבים אבל בשבילנו הם היו "מוגרבים" (מערביים). מרוקנים לא היו בכלל בתפיסת העולם היהודי שלי.
רק לאחר קום המדינה הם נכנסו לאופק חיינו. זו היתה כניסה מאוד אגרסיבית. לפתע פגשנו אנשים שלא שמענו את שפתם. אזנינו היו רגילות לשמוע ערבית אבל אנשים אלה דיברו בשפה אחרת. אני מניח כי שפתם המוגרבית, הערבית/המרוקנית נשמעה לנו כמו שהיידיש נשמעה להם.
לא היתה זו רק שפת הדבור. לא עברו אלא שנים בודדות ולתוך חיינו נכנסה אלימות פיסית שבמידה מסויימת הכרנו וייחסנו לערבים שהכרנו, אך זו היתה אלימות אישית וציבורית שהיתה חדשה לנו. אלימות זו היתה הורתו של המושג "מרוקו סכין". מושג "חזק", "מרתיע", "מעורר אימה", "מעורר גועל". מושג שכל אחד ממרכיביו ובעיקר, כולם יחד, יוצרים דחייה חזקה ומוחלטת. על הערבים ידענו שהם תמיד ישמחו לתקוע לנו, היהודים, סכין בגב, אבל שיהודים יהיו "מרוקו סכין"?!
והיו תופעות מאוחרות יותר כמו מאורעות ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, כנופיות הפשע (בעיקר של בני הדור השני) שהתארגנו בשכונות שונות כגון הקטמונים וקרית היובל בירושלים, ואם נרחיק לכת לדרום, לעיירות כמו ירוחם או דימונה שהמדינה איכלסה אותם בהרבה יוצאי מרוקו כדי שלא יעשו כלום (אני מזכיר רק מקומות אותם הכרתי באופן אישי).
כנגד המושג "מרוקו סכין" ניסו יוצאי מרוקו, בעיקר המבוגרים שבהם (בשוני מהדור הצעיר והנוער), לרכך את הרושם הזה. הדבר נעשה על ידי הגדרת מקורות הגעתם לישראל כ"שתי אצבעות מפריס". אף אחד, לא האומרים ולא השומעים, לא האמין לאמירה הזו ורק הוסיף גיחוך לגיחוך, בוז חיזק את הלעג. ואם מישהו חשב על שתי אצבעות, הרי שהיו אלה אצבעות בעובי רגל של פיל. המושג "שתי אצבעות מפריס" אבד בתהום הנשיה משום שלא היה אמיתי ואמין שלא כמו המושג "מרוקו סכין" שלצערי הוכיח את עצמו אז, ומוכיח את עצמו גם כיום.
בשנים האחרונות קידמו המרוקנים בארץ את עצמם וקודמו על ידי גופים מסויימים, פוליטיים וחברתיים, עדתיים ודתיים, כשהבסיס המרכזי לכך היא הרגשת הקיפוח שנוצרה על ידי כל הנזכרים לעיל. הרגשה והדגשה של קיפוח, גם אם הוא לא קיים, והעמדת הגופים הפוליטיים והחברתיים האחרים תוך הדגשת היותם "אשכנזיים" גם אם אינם אשכנזיים, כגורמים המקפחים. וכדי שהדבר ייראה כאילו הוא מיוחד לא רק בנוגע למרוקנים, מצרפים לכך את כל הספרדים, כלומר את כל בני עדות המזרח.
יחי אחדות המסכנים!!!
אני חושש ובטוח כי מייד יהיו כאלה שיאשימו אותי בהכללה גזענית. אני מתחייב ומכריז כי אין בי כל גזענות וגם כי אינני מכליל. כולם זוכרים ומזכירים את דבריה של גולדה מאיר: "הם לא נחמדים". גם מדברים אלה שנאמרו כלפי קבוצה קטנה של אנשים, פעילים פוליטיים, מייד היו מי שניסו, ובמידה מסויימת הצליחו, לעשות מכך הון פוליטי.
האם זה שינה את המציאות? לא ולא! עד היום ישנם רבים בישראל החושבים שהמרוקנים הם לא נחמדים. לצערי, מי ש"מטפח" את הדימוי הזה הם דווקא המרוקנים עצמם. כדי שדברים יובנו נכון, אסביר.
לא כל המרוקנים הם עבריינים הממלאים את בתי הסוהר, אך רבים מיושבי בתי הסוהר הם מרוקנים ורבים מאלה המשתייכים והמכונים "משפחות הפשע" הם מרוקנים. וכדי שלא להפלות: הסטראוטיפ המקובל הוא כי כל הזונות הן מרוקניות. ההגדרה הנכונה צריכה להיות כי בקרב הזונות ישנן הרבה מרוקניות. ו"הבכיינות": ברור שלא כל המרוקנים הם בכיינים. ברור שלא כל הבכיינים הם מרוקנים. אך גם ברור כי בין ה"בכיינויות", הבכיינות המרוקנית תופסת מקום של כבוד.
בשנים האחרונות נעשים ניסיונות רבים להטות את הדימויים כלפי הרוסים והרוסיות, אך משום מה הדבר לא מצליח יותר מידי. האם זה ענין של הרגל בלבד, או שגם כאן אין עשן בלי אש.
נראה כי הדימוי של המרוקנים בישראל עורר גם את המרוקנים בחו"ל. המאורעות שחוללו המרוקנים בערי צרפת זכו להדים רבים. מחוללי המאורעות לא היו יהודים, אך בישראל זכו המאורעות להדים, משום שהיו בהם גילויים אנטישמיים בולטים. ברור כי גם בישראל וגם בצרפת היו יוצאי מרוקו מהגרים שלא מצאו לעצמם את המקום הראוי בעיניהם, לא בתחום הכלכלי ולא בתחום החברתי ולא בתחום התרבותי.
הדבר אולי לא מפתיע באשר לעולים לישראל, כי התרבות הישראלית על כל מרכיביה היתה שונה לחלוטין מהתרבות שהיתה קיימת במרוקו. הדבר פחות מובן באשר לאלה שהיגרו לצרפת וזאת מאחר שכאמור מרוקו היתה תחת שלטון צרפתי במשך שנים רבות, השפה הצרפתית היתה ועודנה שגורה בפיהם של חלקים ניכרים מתושבי מרוקו. לכן היה צפוי שההשתלבות של המהגרים בחברה הצרפתית תהיה קלה יותר והניכור לא יהיה עמוק כל כך.
אנחנו, אישתי ואני, מרבים לנסוע בעולם. בדרך כלל אנחנו נוסעים פעמיים בשנה למקומות שונים. כדי שהנסיעות האלה תהיינה מלמדות, אנחנו משתדלים לא לנסוע בנסיעות מאורגנות אלא, עד כמה שהדבר ניתן, אנחנו נוסעים לבד. זה אולי יותר יקר, אך ככה אנחנו חושבים שנפיק יותר. זה ללא ספק נחמד לנסוע בחברת קבוצה של ישראלים, אתם יודעים, הרגשת החברותא, הרגשת הביחד, יצירת חברים חדשים, זה הכל נכון, אך לא זאת מטרת הנסיעות שלנו.
בחורף הזה החלטנו לדלג מעל ל"שתי האצבעות" הנזכרות המפרידות בין פריס (אירופה) למרוקו (אפריקה). ידיעת ההיסטוריה של מרוקו והיותה תחת שלטון צרפת במשך שנים רבות (1912 עד 1956) עוררו בנו חששות מסויימים באשר למידת ההשפעה הצרפתית על מרוקו ומידת האותנטיות המרוקנית שאולי נפגעה עקב תקופת שלטון זו.
הטיסה באירבוס של חברת התעופה איבריה היתה איומה. איבריה בנתה את מושבי המטוס לפי קנה-מידה של גמדים או של קטועי רגליים. הטיסה היתה עם חניית ביניים במדריד. במדריד היה איחור של כשעתיים עד הטיסה לקזבלנקה. המועקה כבר גרמה לנו להרגשה לא נוחה. אכן, שדה התעופה של קזבלנקה היה דחוס עד כי אי-אפשר היה לראות אם מי שהיה אמור לחכות לנו נמצא במקום. ניסנו לברר בדלפק איך אפשר להתקשר עם חברת התיירות המקומית שאירגנה עבורנו את הסידורים. הפקידה מאחרי הדלפק בקושי הרימה את עיניה אלינו וללא מילה הראתה לנו את הטלפון הציבורי, אותו ראינו בעצמנו לפני כן.
חששנו כי הנהג שהיה אמור לפגוש אותנו לא חיכה לנו. שעתיים איחור זה לא כמה דקות!
התפתלנו בין האנשים הדחוסים ולפתע הוא עמד מולנו מחזיק בידיו שלט עם שם החברה. כאן אני חייב לומר כמה מילים טובות על החברה. אני יודע כי זה יראה כפרסומת, אבל לא איכפת לי. הם ראויים לכל מחמאה.
חברת "יאללה" (Yalla Tours) היא חברה בבעלות ישראלי אך היא ממוקמת בפורטלנד, אורגון. החברה אירגנה הכל, החל מנהג עם מכונית שהיה צמוד אלינו במשך כל הטיול. הנהג היה גם מעין מדריך באותם הזמנים בהם לא היה לנו מדריך. כל הזמן הוא התנצל על רמת האנגלית שלו. אך אני מודיע כאן לכם את מה שאמרתי לו כל הזמן, שהאנגלית שבפיו לא כל כך רעה. שמו של המדריך הוא עבדול-רחמן אך אנו קראנו לו בשם הכינוי שלו כפי שהוא הציג את עצמו... עבדו.
בכל עיר חיכה לנו מדריך מקומי שדיבר אנגלית טובה ושוטפת, בהחלט ידע היטב את חומר ההדרכה, והיה מוכן, ברוב המקרים, לשוחח איתנו על כל נושא שעלה על דעתנו, כולל פוליטיקה. בתי המלון שהוזמנו עברנו היו ברמה יפה מאוד. אך מעל לכול... כולם, כל המדריכים היו נחמדים ונעימים בצורה בלתי רגילה, ובמיוחד הנהג שלנו. (הנהג שלנו חברמן). הדבר עורר בי מחשבות: מדוע המרוקנים בישראל הם "מרוקו סכין"? מדוע המהגרים לצרפת הם פורעים כפי שהצטיירו בעיתונות? ואילו כאן, המרוקנים בארצם, הם אנשים נוחים ונעימים?
כל מי שקרא את דברי עד כאן יבין כי לא באתי למרוקו ללא ידיעה קודמת. לא אומר כי באתי עם דעות קדומות במשמעותן המקובלת, אך בהחלט באתי מצויד בידיעות להן חיפשתי אישור והבנה.
הדרך משדה התעופה לעיר הלכה והתמשכה. היתה זו שעת הלחץ של אחר הצהריים. גשם מזרזף יצר דרך מבוצבצת ורטובה. ישבנו כלואים במכונית המנסה ומתקשה לפלס לה דרך. ראיתי את עבדו מביט בראי, עוקב אחרי עיניי המתרוצצות להספיק ולראות את הרחוב העובר מימין ומשמאל.לא היה לי ספק שהוא מנסה לראות את אשר רואות עיניי ולהבין את משמעות הדברים בשבילי.
ארץ ענייה נסוגה לאחור עם כל התקדמות שהצליחה המכונית לעבור. עומס תנועה שלא פגשתי כבר שנים רבות גדש את הכביש. היה זה עומס מעורב של מכוניות פרטיות, משאיות, אוטובוסים, עגלות רתומות לסוסים, בין כל אלה הממונעים התרוצצו "מיני-מוניות" (Petit-Taxi) אך יותר מכל בלטו כלי הרכב האישיים: טוסטוסים, אופניים והמוני הולכי רגל.
מסלולים אמנם היו מסומנים על הכביש, אולם נראה היה כי אין להם כל משמעות. אני יכול לומר בהחלטיות כי המסלול המועדף הוא הקו הלבן המפריד בין המסלולים. לא פעם חשבתי כי הינה עומד להתרחש ריב נוראי. בעיני רוחי כבר ראיתי את הסכינים הנשלפות, הרי אנו בארץ מכורתו של "מרוקו סכין" אך מיד היתה אנחת רווחה נפלתת מפי. אפילו קללה לא נשמעה. כל הנהגים שבמכוניות שמסביב נראו משועממים כאילו המראות האלה מוכרים להם, עד כי האמנתי כי אם היה סדר על הכביש, אז היה הריב פורץ.
מי שנתן לעיר את השם "קזה בלנקה"... "בית לבן" בוודאי חי בה בימים אחרים, ימים בהם הלכלוך והבוץ לא טיפסו על הבנינים. ביום בו היינו אנחנו שם, הבתים לא היו לבנים. המוני האנשים ההולכים רגלי בבוץ גם הם נראו אפורים. רבים מהם הולכים ברגליים יחפות נתונות ב"סנדלי-אילת" או בסנדלים דומים להם, לבושים ב"ג'לבות" בעלות כובע שפיץ שהן מין חלוק ארוך שפעמים רבות היו שוליו נושקים לבוץ. נראה היה לי כי אני רואה מבוכה בעיניו של עבדו שעקבו אחר מבטי.
רק בהמשך הטיול למדתי כי יש במרוקו גם מקומות הנראים אחרת.
המלון היה סתם מלון. רבים כמוהו ראינו במקומות אחרים.
בתוך העיר הלא-לבנה ראינו ביום המחרת את ה"פיל הלבן" של מרוקו. המסגד הגדול שבנה המלך. רק ביום השלישי של הטיול העז מישהו לומר לנו את זה. אך זה היה בשיחה אחרת ובמסגרת אחרת. מסגד ענק! ריק!
מפואר! הרבה אלמנטים ארכיטקטוניים יפים שולבו והשתלבו בבנין הגדול הזה על אגפיו השונים ועל קומותיו.
בכניסה עמדו בקבוצות, בזוגות ובבודדים מדריכי תיירים חסרי עבודה. במשרד שליד רחבת ההתכנסות המיועדת לתיירים התלוצצו ביניהם הפקידים חסרי העבודה. יפים הם כל הקירות הסובבים לחללים האלה. קירות מצופים בפסיפסי קרמיקה צבעונית. שערי המסגד לא היו מביישים שעריה של עיר מלכות.
למעלה, באולמות הרחבים של אזורי התפילה, הסתובבו כמה קבוצות קטנות של תיירים המסווגות לפי שפת ההדרכה. בכל החלל הענק הזה עבד איש נקיון צעיר אחד. שואב בשואב אבק ביתי קטן את שטיחי האין סוף, סובב הולך סובב והולך. המסכן, מי יודע כמה קילומטרים עליו לעבור עם שואב האבק הקטן הזה עד שיצליח לשאוב את כל האבק מכל השטיחים האלה.
בקומה נמוכה יותר מערכת רבת מזרקות לשטיפת ידיים רגליים של המתפללים. אך אבוי, המזרקות האלה לא ראו מימיהן טיפה אחת של מים. לא ידיים ולא רגליים. מעולם לא היה להן שימוש. אפשר לומר שגם הן הם פילים לבנים בתוך פיל לבן ענק בתוך עיר ששמה "בית לבן" אך כאמור: לא ראיתי בה אפילו בית אחד שצבעו ממש לבן.
מה שהיה אמור להפתיע אותי אך לא הפתיע היה העובדה כי המדריכה (הפעם היחידה שפגשנו אישה מדריכה) מייד זיהתה אותנו כישראלים וטרחה להפגין בפנינו את העובדה שהיא יודעת עברית, דבר שלא חזר על עצמו. במשך הזמן הבחנתי כי רבים זיהו אותנו כישראלים. אך אף אחד לא הפגין או גילה, ולו ברמז, שהוא יודע שאנחנו ישראלים. אין זאת כי יש בנו תוויות שאין לטעות בהן. אני לא יודע אם זה טוב או רע.
המסגד בנוי על חוף האוקיאנוס. הים האפור התמזג עם השמים האפורים. רוח מקפיאה נשבה. מוכי קור יצאנו לדרך. התכווצנו במכונית מנסים להפשיר. השעה לא היתה מאוחרת, אך אולי היה זה הקור שעורר בנו את הרעב. או שעבדו קרא את מחשבותינו והבין ללבינו ולקיבותינו, או שבעצמו היה רעב. על אם הדרך, בין לא כלום אחד ללא כלום שני. נראה מחנה של בסטות שעשן מיתמר מעליהן. עבדו ירד מהכביש ועצר. דוכנים, דוכנים עמדו שם שורות הבסטות, רגליהן בבוץ. מגגות הפח שלהן תלויות גוויות וחלקי גוויות של כבשים ממש כפי שהן תלויות בשוק הבשרים של העיר העתיקה בירושלים. חלקן בשרן עוד אדום וחלקן בשרן כבר הצהיב מיובש.
בעיניי רוחי המתמרמרות כבר ראיתי את גלילי נייר הטואלט המתנדפים תחת ידי. תמיד הזהירו אותנו ותמיד הזהרנו אחרים מפני אכילת אוכל לא מוכר ובמיוחד אם הוא מזוהם או נראה לנו מזוהם. עבדו לא חיכה לנו ולא שאל שאלות. הוא השמיע קולות לשני בחורים שעמדו בתוך הבסטה. הם כנראה הבינו מה הוא אומר. אחד לקח בידיו שקית פלסטיק. השני טבל את ידיו בקערה מלאה בחתיכות בשר שרויות בנוזל כל שהוא, הוציא בוחטה של חתיכות בשר, לרגע ניער את הנוזל והכניס הכל לתוך שקית הפלסטיק. השני הניח את השקית על מאזניים ותוך דקה היה הבשר רוחש על הגחלים.
ישבנו על ספסלים ליד שולחן גדול. שפתי לחשו תפילה, ולא היתה זו תפילת המזון. קוראים לזה "ברושט"(brochette). בארץ קוראים לזה "שישליק". עוד לפני שהברושט היה מוכן הגישו לנו "טג'ין" ( tagine). מילה ששמענו עוד פעמים רבות וסוג של בישול בקדירת חרס. שאכלנו עוד פעמים מספר. לטעמי זה תבשיל רווי שומן ואני לא חושב שאתגעגע אליו עוד שנים רבות. אני מוכן להודות כי הלחם והזיתים היו מהטעימים ביותר שאכלתי בימי חיי ומי שיראה אותי יאמין כי אכלתי לא מעט בימי חיי הארוכים. עבדו כנראה ידע מה הוא אוהב, כי הבשר הצלוי היה טעים להפליא.
נינוחים ומחוממים דילגנו מעל שלוליות המים והבוץ התרווחנו במכונית והמשכנו דרכנו. הבטן לא הראתה סימנים שמשהו רע עומד להתרחש. אכן, שום דבר רע לא אירע. בערב, כשישבנו במלון, ניסינו להבין אם אנחנו עוד בתחום שתי האצבעות מפריס או שכבר יצאנו מהתחום הזה. הגענו למסקנה כי התחום הזה מעולם לא היה קיים וכנראה היה רק משאת נפש של אנשים מסויימים. החלטנו כי טוב שראינו את פריס בפריס ושאנחנו רואים את מרוקו במרוקו ושהמרחק ביניהן הוא לא שתי אצבעות ולא אצבע אחת ולא עשר אצבעות, ושפריס היא באירופה ומרוקו היא באפריקה וטוב שכך.
טוב היה שמראש לא ציפיתי לראות מראות מהממים. רציתי ללמוד ולהבין. בנסיעותי כבר ראיתי מראות יפים יותר. שלא לטעות בהבנה, יש במרוקו דברים יפים, אולם אני מצאתי שהארץ מעניינת יותר ממה שהיא יפה ואולי ה"כיעור" שבה עושה אותה למעניינת יותר.
אין לי כוונה לתאר בפרוטרוט את המקומות השונים שראינו. כללית אפשר לומר כי המסגדים הם יפים ואולי יותר מהם אמורים להיות יפים ארמונות המלוכה. יש לדעת כי בכל עיר ראויה ישנם ארמון אחד או יותר. המדריכים השונים ידעו לספר לנו את גודלם של שיטחי הקרקע של הארמונות ובעיקר את אורכן של החומות המקיפות כל ארמון וארמון בכל עיר ועיר. דבר זה הפתיע אותי כפי שאסביר בהמשך.
כדי שהדברים יובנו בהמשך אומר כבר עכשיו: מרוקו היא מדינה ענייה למדי. לדברי המדריכים השונים ההכנסה הממוצעת היא כ-5000 עד 6000 דולר לשנה. ישנם בודאי גם אנשים עשירים, אבל אנחנו לא ראינו אותם. מה שבולט הרבה יותר הוא העושר של המלך (לפי הסיפורים) אבל מזה לא ראינו אפילו שמץ. את הארמונות לא ניתן לראות מבפנים, אלא רק את החומות מבחוץ. בערים השונות יש לפעמים יותר מארמון אחד. בשערים מוצבים אנשי בטחון, בדרך כלל מכמה יחידות שונות, שנים שנים מכל יחידה ואפשר להבחין בכך לפי המדים השונים. ברוב המקרים האזרחים לא יודעים אם המלך נמצא בעירם או לא. מה שהפתיע אותי הוא שעל אף העוני של האנשים ביחס לעושר המיוחס למלך, לא שמעתי (פרט למקרה אחד שהתייחס לביזבוז שבבנית המסגד בגדול בקזבלנקה) כעס או טרוניה על מצב זה. פעמים רבות שמעתי, או שהיה נדמה לי ששמעתי, ביטויים של אהבה למלך, או לפחות ביטויים של השלמה עם המצב.
אולי משום שרציתי להבין יותר מאשר לראות, לא אציין את המקומות היפים שראיתי. אמנם קל יותר לתאר אותם כי הם לא היו רבים. לכן, במין מזוכיזם, אתאר דווקא את הדברים שבעיניי לא נראו יפים, כי אני חושב שהם מבטאים נכון יותר את המציאות.
חלק גדול מאד מהבתים מטוייחים מבחוץ בסטוקו. בקירות חורים רבים שבמקרים מסויימים אין בהם סדר או הגיון שאיפשר לי להבין את משמעותם ותפקידם. הדבר משווה להם מראה מוזנח. אולם לאחר שביקשתי הסברים, הסתבר לי כי ההיפך הוא הנכון: החורים האלה משמשים אחיזה לקורות עץ לצורך בניית פיגומים לאחזקה שוטפת של הבתים. עוד הוסבר לי כי במסורת המרוקנית היופי של הבתים פונה פנימה (את היופי הזה ראיתי מאוחר יותר). האסתטיקה החיצונית פחות חשובה.
בתי המלון בערים השונות לא היו שונים מכל בית מלון ממוצע של שלושה-ארבעה כוכבים שבכמותם שהינו פעמים רבות בארצות שונות. אולם בעיר רבאט שהינו בסוג מלון מיוחד הנקרא "ריאד". אלה בתים פרטיים מפוארים שהפכו לבתי-מלון. מבחוץ נראה ה"ריאד" כמו כל שאר הבתים ברחוב כפי שתיארתי אותם קודם. ההלם היה מוחלט. נכנסנו לחצר פנימית, מתוכה עלו חדרי מדרגות לשלוש קומות של חדרים. הכל, אבל הכל, כל הקירות, כל החדרים, היו מצופים פסיפסים צבעוניים, מרהיבים. רק אז הבנתי מה פירוש שהיופי של הבתים פונה פנימה.
אם אמרת שמרוקו ארץ ענייה הרי שאת הביטוי החריף ביותר לכך צאיתי בעיר מרקש. אם היה מקום בו יכולתי להצביע על הפערים המדהימים בין מלכות לבין אנשי עבודה היה זה שם. הם ישבו על עקביהם על רצפת הבטון. בפטישים גילפו ועצבו צורות-צורות בפיסות קרמיקה צבעונית. במו ידיהם הם יצרו את המרכיבים הקטנים מהם מרכיבים את מוצרי הפסיפסים שבהם מצפים כדי חימר בגדלים שונים, מזרקות מגדלים שונים, רהיטים ויצירות אמנות. אלה נוצרים בבית המלאכה. ציפוי קירות שלמים נעשה באתרים השונים. חיפשתי על פניהם של העובדים הבעות של סבל, של הרגשת עלבון ? כלום! רק הבעה ריקה של הכנעה או אדישות, עד כי לא יכולתי לפרש לעצמי האם זוהי דמות הפרולטריון בארץ שבה שולטת המלוכה, או זוהי דמות העבד הרואה בעיני רוחו את הלחם שיביא הביתה.
אם היה זה מראה מדכא, ובעיניי הוא היה מדכא למדיי, היה זה עד שהגעתי למפעל עורות שבו מעבדים עורות ויוצרים מוצרים שונים מביגוד עד אלף צורות של ארנקים ועד תיקי מסע ומזוודות מעור שכבר ממבט ראשון האמנתי כי לאף אחד מהעובדים במקום הזה לא יהיה לעולם סיכוי שהוא עצמו ישתמש במוצרים האלה. היחס למבקרים ולקליינטים הוא שונה לחלוטין.
רק נכנסת לדלת הכניסה, ומייד קיבלת ענף נענע למולל בין האצבעות ולהריח, כי הסירחון של העורות המעובדים ושל חומר העיבוד הוא מעל למידת הסבל לאדם רגיל. את תהליך העיבוד רואים ממרחק וממקום גבוה. רחבה גדולה סגורה בין בניינים, מלאה במכלים גדולים המלאים בתמיסות כימיקלים שונים, המסירים מהעורות הגולמיים את שיער בעלי החיים ואת שאריות השומן שיבש. על מנת שהעורות יהיו שקועים בתמיסות, דורכים עליהם עובדים ברגליים יחפות. מניפים את העורות מצד לצד, עד שהשיער ושאריות השומן ניתנים להסרה ולהרחקה. והסירחון, גם ענפי הנענע הריחניים לא מצליחים לעדן אותו. תארו לכם את מצבם של העובדים, השקועים בתמיסות עד מעל לברכיים. אלוהים ישמור!
משם, עוברים העורות למכלים אחרים בהם עומדים בתוך תמיסה אחרת עובדים אחרים ובסכיני ענק "מגלחים" את הפרוות מעל העורות. במכלים אחרים תמיסות צבעים בכל גוון העולה על דעתכם ועל דעת היצרנים. לא מפליא כי רגליהם של העובדים גם הן צבעוניות מחומרי המבע שחדרו לעורם. אני לא יודע אם הצבעים חודרים יותר בקלות לעור רגליהם של העובדים החיים או לעור המעובד של בעלי החיים המתים. לחיות צריך ? אז באמת מה חשיבות יש לצבע הרגליים.
ולמעלה: אנשים, ובעיקר נשים, מודדים בגדי עור, בוחנים את תיקי המסע הבאים שאולי יתאימו לטיול הבא. בידיים עדינות ממשיכים למולל ענפי נענע שצורת כבר ממורטטת אך ריחם עוד איתם.
לרגע חשבתי עוד לספר לכם על עוניים של שוכני הרי האטלס, אך החלטתי לדלג על כך, זאת מתוך הנחה שהסיפור המזעזע ביותר יספיק לכולנו.
הנסיעה מרבאט למרקש אורכת כמעט יום שלם. לאורך הדרך ראינו פה ושם מטעי זיתים, מעט פרי הדר, אך בעיקר שדות ריקים, רחבי ידיים ועירומים. זרזיפים של מי הגשם שירד לסירוגין כל היום יצרו זרימות קטנות של נחלילים. בצידי הכביש ראינו מפעם לפעם עדרי כבשים קטנים המנסים לרעות בשולי הכביש שהיו חומים-אדמדמים כצבע האדמה, עם תחילתה של פלומה ירקרקת של עשב שעוד לא צמח. במרוקו גם הכבשים רגילות להסתפק במועט. לפתע, בין שיממון לשיממון, שוק איכרים. משני צידי הכביש הבין-עירוני, לא הרחק מאיזה יישוב זנוח, חונה ערב-רב של אנשים, בעלי חיים ומכוניות. איכרים הביאו, איש את מעט התוצרת שהוא יכול למכור. יש מי שפרש על הבוץ יריעה ועליה הניח את התוצרת, ויש מי שהניח את התוצרת ישר על הבוץ. בין ערימת תוצרת אחת לחברתה עומדים בעלי חיים, בין שהם סחורה לממכר ובין שהם כלי התחבורה של האיכר, וכדרך בעלי החיים הם עסוקים בין אכילה משעממת לעשיית הצרכים, שהיא התוצאה הסופית של מה שאכלו לפני כן. מראה כי אפילו האיכרים לא כל כך נהנים מהמראה עד שהם ממהרים לטשטש את העובדות על ידי עירבוב ברגליהם, ותוך רגע קט כאילו לא היו הדברים מעולם, והבוץ ? זהו צבעו מאז ימי בראשית.
בי נשבעתי שלא אוכל שום דבר טרי עד שאעזוב את האיזור. מבלי משים בדקתי כמה כדורי אימודיום (כדורים נגד שלשול) יש בתיק כלי הרחצה. אתם יודעים מה? בערב, בבית המלון, אכלתי כאילו לא הייתי אחר-הצהרים בשוק האיכרים.
חזרנו לארץ. בקפה "קפית" שבמושבה הגרמנית הרבצתי צלחת ענקית של ירקות טריים. בין לעיסה ללעיסה אמרתי לחבר שאני לא בטוח שמרוקו היא ארץ יפה, אבל היא בטח ארץ מעניינת.
אני יודע כי טיול כזה אינו מספיק כדי לגבש עמדה על איזו שהיא ארץ. אני יודע שמרוקו שציפיתי למצוא היא לא מרוקו שמצאתי. אני יודע שצרפת יצאה ממרוקו לפני יותר מחמישים שנה. אני יודע שיוצאי מרוקו בישראל עזבו את מרוקו לפני כמעט ששים שנה. אני יודע שמרוקו היא לא שתי אצבעות מפריס או מצרפת. המרוקאים שראיתי והיכרתי במרוקו היו אנשים נינוחים ונעימים. אז למה יש כאלה שעדיין אומרים: "מרוקו סכין"?
