ב-6 למאי, בתוך פחות משבועיים, ייערכו בבריטניה בחירות כלליות לפרלמנט היושב בלונדון. בבריטניה, כמו בישראל, ראש-הממשלה הממונה הוא ראש המפלגה שמצליח להקים קואליציית רוב של צירי הפרלמנט. עד כה, תמיד זהותו הייתה זהות ראש המפלגה הגדולה ביותר בממלכה, ובכלל, ברוב המקרים, המפלגה הנבחרת גדולה מספיק בכדי לא להזדקק לשותפות עם מפלגות אחרות. שלוש המפלגות הגדולות של בבריטניה, על שלושת ראשיהן, עומדות בליבן של הבחירות הקרבות.
מחד, עומד ראש-הממשלה המכהן (והמפגר בסקרים) בראשות מפלגת הלייבור ("מפלגת העבודה" הבריטית), הוא גורדון בראון. בראון, יליד העיירה קירקאלדי שבסקוטלנד, שימש בתפקיד שר האוצר בשנים 2007-1997, ומ-2007, לאחר התפטרותו של ידידו טוני בלייר ממשרת ראש-הממשלה, החליפו בתפקיד. בשל כך, בראון נושא בעיני הציבור באחריות רבה למשבר הכלכלי הנוכחי, שהכה בבריטניה במידה יוצאת-דופן, אפילו בקני המידה שאליהם התרגלנו בהתייחס למשבר האחרון. בריטניה, כפי שאומרים שוב ושוב יריביו הפוליטיים של בראון, נמצאת בגרעון התקציבי הגדול ביותר מבין כל המדינות המפותחות בעולם, גרעון המהווה קרוב ל-12% מהתמ"ג שלה. האבטלה בממלכה גואה גם היא (8%) ושיעור הצמיחה המשוער של המשק הבריטי לשנת 2010 עומד על כאחוז אחד בלבד. עם כל זאת, בראון מצויד בניסיון עשיר, דבר בו יתר יריביו לא יכולים להתפאר בו כלל ועיקר. כמו-כן, הבריטים, המזדהים באופן מסורתי עם מדיניות רווחה בתחום הכלכלי, מוצאים עניין במצע הלייבור, המתבסס על השקעת כספים ממשלתיים במשק (התערבות ממשלתית) ועל דאגה לשכבות החלשות והמשך הקצבאות, דווקא בעיצומה של ההתאוששות מהמשבר.
יריבו המרכזי של בראון בבחירות, והמועמד המוביל לכינון ממשלתה הבאה של הוד-מלכותה על-פי הסקרים, הוא דיוויד קמרון, יושב-ראש המפלגה השמרנית וראש האופוזיציה. קמרון והשמרנים, שבתחילת הקמפיין היו מהוססים מעט באשר לקווים המרכזיים בהם יבחרו, גיבשו מספר רעיונות ברורים, לכל הפחות בנושאים הכלכליים, המהווים את מוקד הדיונים שלקראת הבחירות. קמרון תומך בהפחתת ההתערבות הממשלתית במשק ובקיצוץ הוצאות, במטרה להתמודד עם הגרעון ולהשיב את הצמיחה. לאחר שקמרון הבין כי עייפות הציבור מהלייבור כשלעצמה לא תספיק לשמרנים בכדי לזכות בבחירות – כפי שאולי נדמה היה בהתחלה – הפכה בהדרגה הטרמינולוגיה השמרנית לכזו התואמת יותר ויותר את אוצר המילים של חסידי השוק החופשי, ובכך שבה המפלגה למעשה לדרכה המסורתית. קמרון, אפוא, מדבר על המרצת המשק, על תמיכה כלכלית ב"אלו העובדים קשה" ועל קיצוץ הקצבאות ל"אלו המסרבים לעבוד".
עם כל זאת, הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה הבריטית הוא דווקא מי שנחשב לאנדרדוג של מערכת הבחירות. מדובר בניק קלג, ראש המפלגה השלישית בגודלה, המפלגה הליברל-דמוקרטית. קלג, שהצטיין בדיבייט הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה הבריטית (נערך ב-15 לחודש) ואף בזה השני (בשבת האחרונה), מציע לבריטים בעיקר שינוי. הוא מדגיש את ההבדלים שבין מפלגתו לבין שתי המפלגות הישנות, הותיקות, שלטענתו מציעות לבוחר את אותן שיטות שנכשלו. על-פי מספר סקרים, ולאחר ההופעה המהוקצעת (בה חזו למעלה מעשרה מיליון צופים), עקפה מפלגתו של קלג את זו של ראש-הממשלה בראון.
הקרב על עתידה של בריטניה, אפוא, עדיין פתוח לחלוטין. הסקרים האחרונים ניבאו תוצאות צמודות במיוחד – עם 34% לקמרון, 30% לקלג ו-28% לבראון. ראש-הממשלה הבא של בריטניה, אשר לזהותו אולי תהיה השלכה גם על המאבק העולמי בטרור ובאיומים ביטחוניים עמם מתמודדת גם ישראל, עשוי להיות כל אחד מהשלושה.
נשאלת השאלה, מהי האפשרות העדיפה ביותר מבחינתנו, כישראלים? ובכן, התשובה אינה חד-משמעית כלל. האינסטינקט הטבעי אומר, ללא ספק, שממשלה שמרנית תהיה קשוחה ותקיפה יותר בענייני חוץ, פייסנית פחות ונחרצת יותר בטיפולה באיומים בינלאומיים. עם כל זאת, חובה לזכור שעל הכניסה הבריטית לעיראק ולאפגניסטן ועל חיזוק הקשרים עם ארצות-הברית פיקחו דווקא בלייר ובראון מהלייבור. כך או אחרת, דומה שהמזרח התיכון וישראל נדחקים לתחתית רשימת הנושאים המעסיקים את הבוחר הבריטי.
