רוח רחמנית הומניסטית אחזה בכמה עיתונאים/פרשנים, מאז חזרהשלשום שולה זקן משהות של חודש במסיבות ונופש בלוס אנג'לס, היישר אל תאהמעצר של המשטרה. בעיקר העסיקה אותם השאלה מדוע המשטרה לא אפשרה לזקןלהתרענן ולהתקלח בביתה, ולשם דיון בסוגיה הרת גורל זו אף הובאו אורחים רמימעלה לאולפנים, על מנת שייצגו את שני הצדדים.
ממש עיתונות אובייקטיבית במיטבה. אז למה אני חושדת סתם שמדוברבעיתונות צהובה של רייטינג וסנסציה, או בעיתונות אנכרוניסטית, מגויסתומשתפת פעולה?
מאת: ד"ר אורית גלילי
האמת, שאי אפשר היה להימלט מהמחשבה המביכה שקצת רחמים וגישה סלחניתמבקשת העיתונות גם לעצמה. כי מאז התפוצצה הפרשה, ועד עתה לפחות (למעט עיתון"הארץ"), היא לא שואלת שאלות נוקבות, כמו: איפה היא היתה ב-20 השניםהאחרונות, כאשר בהרבה "חוגים של יודעי דבר" – עיתונאים ופוליטיקאים(שבישראל, כמו בהרבה דמוקרטיות חדשות, מנהלים ביניהם יחסי קרבה בהם הגבולותמטושטשים), נלחש רבות מפה לאוזן על כוחו העצום, המבהיל, האפל והלא מוסרישל הצמד אולמרט-זקן.
כלבי השמירה ריפדו את אולמרט לצמרת
בשבוע שעבר פורסם ב"דה- מארקר" מאמר מאת גיא רולניק, שתיאר אתשלטון הפחד והאימה שאולמרט הטיל על עיתונאים, או על אנשים שביכולתם היהלהשפיע על מסגור דמותו הציבורית, אשר ניסו לחלוק על דרך התנהלותו כנבחרציבור וכאיש פוליטי ושהעיזו לצאת נגדו. הדוגמאות שמורות במערכת. במשך יותרמדי שנים אי אפשר היה לפרוץ את המתחם המבוצר הזה, כי אולמרט, למעט חריגים,שבחלק מהמקרים גם תש כוחם, היה תמיד מגובה על ידי כלבי השמירה הכי חזקים שלהדמוקרטיה והם אלה שריפדו את דרכו העקלקלה והחלקלקה לצמרת.
איפה כותבת היום העיתונאית הפוליטית הדעתנית חנה קים? קים עסקה כמעטלבדה בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד מ-99, שהיום מוזכרת כמקורלפרשיות השוחד שאולמרט נחשד כמעורב בהן לאורך שנות האלפיים. עיתון מקומיחשוב ונשכני כמו "כל העיר" לא היה יכול לראש העיר ולשר אולמרט – כולל העורךשלו, שגם הוא לא ויתר, אבל גם הוא כבר לא בעיתונות היום. נותני הגיבוי היופוליטיקאים חזקים ועיתונאים חזקים אשר לא פעם גם יצאו לשליחויות בשמו שלאולמרט כדי להחליש ולנטרל את אלה הדורשים לחקור את פעילותו. בסיס השיטהשלו, כפי שתיאר רולניק, היה קירוב עיתונאים חזקים לחוג האינטימי שלו. מדוברבעיתונאים שישבו ויושבים עד היום בצמתים הכי חשובים של קביעת סדר היוםהישראלי. את האחרים, שהעזו לכתוב נגדו, הוא רדף והשמיץ.
(למאמרים נוספים של הכותבת: אורית גלילי)
החלוקה לא היתה רק לחזקים יותר ופחות – היא גם היתה בין גברים ונשים. לאמעט סיפורי צבע סקסיסטיים שוביניסטיים (שהיום, למרבה המזל, הם כברבקטגוריה של הטרדה מינית נטו), זלגו במשך השנים מן הפרלמנט החזק שלו ששלטלא מכבר – ואל תדאגו, יש כבר פרלמנט עוצמתי אחר שמפרכס כעת פוליטיקאי חזקאחר, שכלל את אולמרט, טומי לפיד ז"ל ודן מרגלית יבדל"א. שם דווקא העלו עלנס מזכירות מוכשרות ונאמנות לבוס שלהן, דוגמת שולה זקן, והכפישו הרבה נשיםמוכשרות אחרות, שלא אימצו את מודל הפעולה של זקן ושהעיזו לשאול שאלות על מהשנעשה בחצר הביזנטינית הזו.
ידו הארוכה של הבוס
הטלפונים שלי כעיתונאית ללשכות של אולמרט בתפקידיו השונים, מעולם לאנענו. אני הייתי מסומנת, כמו עיתונאים נוספים. הדוברים אמנם התחלפו אבלשולה זקן היתה שם תמיד, יודעת הכל, אבל מדברת רק עם מי שהולך בדרכו של הבוסומי שישרת את האינטרסים שלה ושלו. מי שכתב נגדו או שהעיז להציב סימני שאלה– היה מחוק.
ידו הארוכה של אולמרט הגיעה, גם לאיוש פאנלים של פרשנים בטלוויזיה.פעמיים לפחות נרמז לי כי לא אוכל להשתתף בהם, למרות שהוזמנתי. זאת כיאולמרטהטיל וטו, ובחירה אחרת שלו – נוחה יותר ומתאימה יותר לאינטרסיםהאישיים שלו – התקבלה על ידי המערכת.
מיומניהפייסבוק של זקן שהתפרסמו אתמול, עולה כי זכרונותי ממנהלת הלשכההכוחנית דווקא אינם מתארים נכון את האשה הנלבבת והחברתית הזו. זקן של 2010דווקא אינה מחסירה תגובה, כך מתברר – מקטנה עד גדולה – ממאות חבריה ברשתהחברתית.
כולל אפילו העיתונאית ג'ודי ניר מוזס שלום. ההבדל הוא שהיום יש בהתנהלותשל זקן בפייסבוק הרבה פחות סימני שררה אוליגרכיים כמו פעם, כי לאור פרשותהשחיתות שבהן היא נחשדת, כל מה שנותר לה הוא להיאחז בכל בדל עממי של תמיכהוסימפטיה.
המאמר התפרסם לראשונה באתר של ד"ר אורית גלילי צוקר
ד"ר אורית גלילי - צוקר, מרצה, מתמחה בקשר בין פוליטיקה ומדיה
