יקחו לך את הרשיון 

ביום 16.08.09 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 35/09 בדבר: " חובת הודעה על נהגים עם מצבי בריאות העלולים לסכן את עצמם וזולתם" , הנחייה זו מופנית לרופא המטפל (לפי ס' 12 ב' לפק' התעבורה), כאשר בחוזר זה ? "רופא מטפל" ? לרבות בטיפול חד פעמי או לאבחון בלבד.

החובה החוקית המפורשת למסירת הודעה , גוברת על חובת שמירת הסודיות הרפואית. ההודעה היא לרשות הרפואית שהקים משרד התחבורה ? המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, הידוע בראשי התיבות ? מרב"ד.

ס' 12 ב' (א) לפקודת התעבורה אומר: "רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול לסכן את עצמו או זולתו מחמת אותה מחלה, ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות" (היא המרב"ד).

2 . מנכ"ל משרד הבריאות אינו מותיר את עניין הכושר הרפואי לנהוג, לשיקול הדעת של הרופא המטפל, אלא קובע בהנחייה לרופאים, (ולפי ההנחייה ? כל הרופאים בלי יותא מן הכלל, גם כאלה שאינם מכירים את המטופל ואף כשבאקראי הגיע אליהם), וקובע רשימה של מחלות שחובת רופא להודיע עליהן למרב"ד.

• 

אפילפסיה


• 

היפוגליקמיה סימפטומטית שהחולה אינו מזהה את סימניה בבירור.


• 

הפרעות קצב לב שאינן נשלטות.


• 

מצב לאחר שבץ מוחי.


• 

דמנציה מתקדמת עם פגיעה בהתמצאות ובשיפוט.


• 

שימוש לרעה באלכוהול סמים או תרופות.


• 

דום נשימה בשינה לכל הנהגים.


• 

מחלת נפש אקטיבית הפוגעת בשיפוט.


• 

ירידה בכושר הראייה או השמיעה שאינם ניתנים לתיקון ע"י אביזרי עזר.


• 

מחלות לב חמורות ואי ספיקת לב מתקדמת.


• 

הפרעות בשיווי משקל העלולות להשפיע על כושר הנהיגה.


• 

מחלות סרטניות פעילות המשפיעות על כושר השיפוט או המצב הכללי.


• 

ליקויים אורטופדיים והפרעות מוטוריות המפריעות לתפעול תקין של הרכב.

העיקרון המנחה הוא הסיכון לאובדן יכולת פתאומי לנהוג. (כך בחוזר).

3 . המרב"ד (וגם ההנחיות לעיל), פועלים לפי המדריך הקנדי לקביעת התאמה לנהיגה.

בס"ק (ב) לס' 12 ב' הנ"ל ? הסרת החסיון הרפואי, ורשות להשתמש בכל מידע רפואי שבמשרד הבריאות או משרד הבטחון, ומותר לכל אדם למסור מידע זה למרב"ד. תפקיד המרב"ד שקיבל מידע, לבדוק ולהמליץ לרשות הרישוי לעניין מתן רשיון נהיגה, התלייתו או ביטולו.

ס' 51 לפקודת התעבורה מסמיך את רשות הרישוי לפסול אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה אם שוכנעה שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי.

4. עד כאן החוק וההנחיות ומכאן נרד לכביש:

אין חולק שהנהיגה , (גם ברכב אוטומאטי), היא פעולה מורכבת הדורשת כשירות מנטלית/שכלית לפעולה בתיאום מוטורי ותגובתי לקליטה חושית של מצב הכביש ותפעול הרכב בהתאמה לתנאי הדרך והרכב. ליקויים פיזיים עלולים לפגום בכך ואין חולק שקיימים סוגי מגבלות קשות, שלא יאפשרו לאדם לנהוג בכלל או באופן בטוח, ואין מחלוקת שאין לאפשר לחולה/נכה כזה לנהוג. (עיוור, משותק ידיים, בלתי שפוי תמידי, לוקה בשטיון מתקדם, מכור לסמים קשים, אלכוהוליסט וכיו"ב). על כך יש הסכמה כללית רחבה - כשהדגש (דוגמת מחלות מדבקות מגפתיות בפק' בריאות העם), הינו על גרימת הנזק האפשרית והסיכון לציבור משתמשי הדרך, אם יינתן לבעל ליקוי כזה לנהוג. זהו התחום השחור הברור.

5 . התחום האפור הוא הבעייתי. מדוע שחרש לא יוכל לנהוג? (או אף ייקרא למרב"ד?). בשעתו היה סימון על על רכב של חרש המזהיר "חרש נוהג ברכב". מדוע "נרשם דום נשימה בשינה לכל הנהגים" ברשימת החוזר, (העתקה מילולית של הנוסח הקנדי) ? ליקוי זה יכול לגרום לפגיעה בעירנות, ואולם מי שנוהג עשרות שנים עם הליקוי הזה בעזרת הפסקות וקפה שומר על עירנותו ולא היה מעולם מעורב בתאונה, עדיין הוא בבחינת "סיכון בנהיגה"? ככלל: "דום נשימה בשינה" הוא ליקוי נפוץ שאין ממנו בד"כ סכנה חמורה ומיידית בנהיגה. נהג רכב מסחרי שנוהג שעות רבות, אף הוא עייף ועירנותו נפגעת. כאן נקטה הרשות גישה פטרנליסטית ? כאשר נכון היה להגדיר באופן שונה ליקוי זה: ככל שמדובר בנרקולפסיה ? הירדמות פתאומית בשל ליקוי מרכזי (מוחי) , אין חולק לגבי הסיכון וחומרתו, אולם דום נשימה, בעיקר האובסטרוקטיבי-מכני, מטופל בד"כ במנשם לילה CPAP , ובמקרים קלים ע"י תותב נשלף, או בניתוח קל להקטנת/הרמת החיך הרך ומניעת צניחתו, ובכך פתרון לבעיה. זימון גורף של כל הנהגים בהם אובחן דום נשימה בשינה ? אינו ראוי ואינו מידתי, וראוי לעדכן את ההנחיה בעניין זה. דווקא פרסום ההנחיה הזו לרופאים, לגבי דום נשימה בשינה, עלול לגרום לסובלים ממנו להימנע מלהגיע לטיפול רפואי ואף לאיבחון, מחשש שרשיון הנהיגה יילקח מהם, וכך הם יגיעו בלי טיפול לכביש והסיכון לציבור יגבר. אירוע מוחי קל גם הוא לא צריך לגרור זימון מיידי למרב"ד ? וצריך להשאיר זאת לשיקול דעת הנוירולוג.

6 . א. ועוד ? ישראל אינה קנדה. האם בקנדה אישור גורף להלשנה רבתי למימסד לכל אדם שהגיע אליו מידע שהוא חסוי בד"כ? (מידע רפואי מוגן עפ"י חוק זכויות החולה, חוק הגנת הפרטיות ועוד), תוך פגיעה בעקרונות וזכויות יסוד של אדם, הזכות לפרטיות, לחופש התנועה, (רשיון הנהיגה הוא חלק מכך), לשם טוב וכיו"ב, והחובה לכל רופא לעשות כן, בלי שיקול דעת מצידו במקרים שהוגדרו? נראה שבישראל ננקטה אמת המידה המחמירה בדרך שאינה מידתית. הסטטיסטיקה אינה מראה על מכת מדינה לפיה נהגים עם לקויי בריאות גרמו מספר רב של תאונות בגלל אותם ליקויים. לכן במקרים הבולטים עומדת טובת הציבור לפני "זכויות הנהג" (לעניין החסיון, הפרטיות, וכו'). ואולם הרחבה ואישור לכל אדם (אפילו שאינו רופא), או חיוב כל רופא (אפילו שאינו הרופא המטפל), "למסור" את הנהג לרשות גם כשמדובר במחלות שאינן סיכון בולט ומיידי בנהיגה ? היא חריגה מן המידתיות ועיוות לא חיוני באיזון הזכויות ומחיריהן.

ב. הפתרון המאולתר כיום, אינו פתרון, הוא פתח לחיסולי חשבונות, נקמנות ושרירות לב מימסדית, ואין בו צורך.

7 . הדרך הראוייה היא:

• 

לנהגי רכב כבד/מסחרי/ציבורי ? בדיקות רפואיות פנימיות (בתוך החברה), ואישורי בריאות לנהיגה בכל תקופה. (ניתן להגדיר חובה זו בתקנות התעבורה ואף בפקודת הבטיחות בעבודה).


• 

לרכב פרטי, תישאר החובה (כהנחייה כוללת), בידי הרופא המטפל בלבד, עפ"י שיקול דעתו ? האם להעביר את עניין הכשירות לנהוג של מטופליו למרב"ד, ורשימת המחלות שבחוזר המנכ"ל תשמש המלצה. (לא חובה).


• 

לא תהיה הגנה כלשהי לאדם שמסר אינפורמציה רפואית לרשות, למעט כהיענות לדרישה.

8 . האמור לעיל אמור לייצר ולשמור איזון ראוי בין זכויות הפרט (שבמרכזן "חופש התנועה"), לבטיחות ציבור משתמשי הדרך.

מניעת תנועת כלי רכב היא דרך מצויינת לחסל את מכת תאונות הדרכים, כך גם איסור גורף לנהוג על כל אדם לקוי או חולה ? בשם המטרה הקדושה של הפחתת הסיכון להתרחשות תאונות דרכים מחמת ליקוי בריאותי של הנוהג.

ואולם יש לנהוג בשיקול דעת ולא בפניקה, במנגנון וולונטרי, ולא באכיפה מחייבת דורסנית ואגרסיבית. בנושא שלפנינו (בטיחות נהיגה ומצב בריאות) תושג המטרה בדרך המוצעת טוב יותר ובלי לפגוע שלא צורך ויותר מן ההכרחי בנהגים תמימים.

אין באמור לעיל אלא מידע כללי שאיננו ייעוץ משפטי או אחר כלשהם, מידע נוסף בנושא זה ניתן לקבל אצל העוסקים בתחום.

ע. שילוני - עורך דין