טיול מאורגן לאוזבקיסטן - מרכז דרך המשי 

אוזבקיסטן קמה כעוף החול לאחר התמוטטות ברית המועצות, ובשנת 1991 הוכרזה עצמאות האוזבקים. העם האוזבקי הוא תערובת של צאצאי המונגולים, קוריאנים, פרסים ותורכים. כל אלה התיישבו על דרך המשי מקדמת דנא. ערי הסחר המרכזיות: סמרקנד, טשקנט, חיווה ובוכרה. הן היו ערי-מדינה משגשגות תחת שליטת אמירים מקומיים, הודות למסחר הפורה בין אירופה לסין, דרך מרכז אסיה. על דרך המשי עברו בדים ותכשיטים, משי וזהב, תבלינים, ולא פחות חשוב - תרבות שהוטמעה בערי מסחר אלו. השפעה תרבותית זו ניכרת על המבנים העתיקים, מדרסות ומסגדים, שהוקמו מלבני בוץ מיובשות בשמש, ומצופות במיוליקה (אריחי קרמיקה צבועים). השפעת הסוחרים, והעירוב האירופאי-רוסי-אסייתי ניכר גם בשווקים הססגוניים, ובתקרובת המיוחדת המגיש האדם לפיו: אושפלאו (אורז אוזבקי), מנטי מקוריאה (דים סאם), ורניקי מרוסיה (כופתאות), סמסה מטורקיה (סמבוסק). זה מקבץ קטן של שילוב נפלא של טעמים וניחוחות, הנמצאים בשווקים ובמסעדות. השילוב המרתק השפיע גם על המוסיקה והריקוד. חיבור בין מוסיקה קלאסית למוסיקה מרכז אסייתית ופרסית. כלים כאבוב, פסנתר וכינור, בשלוב עם כלי נגינה מזרחיים כדוגמת  טאר, רבבה ונאי.  שילוב הכלים יחדו יצרו  לחנים, עיבודים ומקצבים מיוחדים ומוזרים כאחד.

בירתה של אוזבקיסטן – טשקנט – היא עיר המונה 2.5 מיליון אנשים. העיר נהרסה ברעידת אדמה בשנת 1966, והוקמה מחדש בתוך תשעה חודשים. 33,000 בנאים מהרפובליקות השונות של ברית המועצות נחלצו לעבודת השיקום והבנייה. העיר נבנתה בגישה מודרנית. הרחובות רחבים, מטרו, מבני ציבור.  בעיר מוזיאונים רבים, ביניהם המוזיאון המסורתי בעיר העתיקה, הממוקם בביתו של עשיר מקומי. המבנה מעוטר במיטב המסורת המוסלמית. רואים בו שימוש נרחב בסטוקו ומיוליקות, נטיפי גבס ופפיר משה. המקום מכיל אוסף נרחב של עבודות יד מסורתיות, כמו: ביגוד מסורתי, כלים, רקמות. במרכז העיר ממוקם הצ'ורסו בזאר (שוק), מרכז הקניות הענקי בלב טשקנט, ובו בליל של תבלינים, פירות, ירקות וכל מטעמי המזרח בניחוחות האופייניים להם.

סמרקנד היא ליבה האתני של אוזבקיסטן ובירתם של השושלת הטימורית, צאצאיו של ג'ינגיס חאן האגדי, ששלטו על דרך המשי ומרכז אסיה במאה 15 לספירה. במרכז העיר ממוקם הגור אמיר, קברם של המלכים משושלת המלכים המונגולים: טימור לנג, אולג בג, מירנשאח, ושאח רוח, בניו של טימור. הקבר הוא מעין מאוזוליאום. המבנה מרובע, ועליו כיפה. את קירותיו מעטרים דגמים גיאומטריים וצמחיים. בפינות הכיפה השתמשו האומנים בשיטת עיצוב של נייר מוקשה (פפיר משה), ויצרו סגנון נטיפים מיוחד.

שאחיזינדה (המלך החי) הוא מתחם קבורה שעל פי המסורת קבור בו הקוסם איבן עבאס, שרוחו משוטטת ועוזרת לאנשים בעת צרה. המתחם מדורג, בנוי מערכות של קברים גם של נשות השושלת הטימורית. סמוך למתחם המקודש נמצא מסגד בביב חנום. מסגד זה נבנה ע"י טימור לאשתו הסינית האהובה ביבי חנום, שהייתה בת אצולה. בדרך זו שייך עצמו טימור לאצולה המונגולית. טימור התכוון להקים את  מסגד המסגדים, ולשם כך הביא אוצרות מהודו וסין. את המסגד בנו מיטב האומנים שהובאו מרחבי הממלכה הטימורית, שזכו לתשלום נדיב. המסגד נהרס במשך השנים, וכן ברעידת אדמה בסוף המאה ה–19.  חלק מהמסגד שוקם ושופץ, ונמצא סמוך לשוק המרכזי. סמוך לעיר, על גבעת נישאה הצופה על העיר, נמצא מצפה הכוכבים של אולג בג. אולג בג, נכדו של טימור לנג מייסד השושלת, היה אסטרונום ומדען. במצפה הכוכבים בנה מכשיר מדידה מתוחכם, הסקסטנט עליו צפה על גרמי השמים, יצר את לוח השנה ותיעד מעל 1000 כוכבים חדשים.

מסמרקנד מובילה דרך עתיקה לבוכרה, עירו של האמיר האכזר. במרכז בוכרה מצודת האמיר, המוקפת חומה אדירה – גרם מדרגות וכבש מוביל ללב ליבה של המצודה. בכניסה ממוקם הזינדון, בית הכלא הקטן שבו ישבו האסירים 10 ימים, ובמקרה שלא שולם הכופר הדרוש מכל אחד - נערף ראשו. בלב המצודה המסגד ורחבת קבלת הפנים, שם קיבל האמיר את מבקריו הרבים. המצודה פעלה עד 1921, ועם הכיבוש הבולשביקי ברח החאן לאפגניסטן. סמוך למצודה מרכז השווקים הגדול, ובו חלוקה לפי מקצועות: שוק המשי, שוק השטיחים, שוק התכשיטים. לב ליבה של העיר העתיקה היא בריכה גדולה הנקראת להאבי האוס, סביבה בתי קפה, מסעדות אותנטיות ועצי תות עתיקים וציוריים.

במרחק הליכה קצר בפארק ירוק, המשובץ אמות מים ובריכות נוי, נמצא מאוזוליאום איסמעיל סמאעני, מבנה מן המאה ה–9, נחשב מופת הארכיטקטורה המוסלמית. המבנה בנוי 22 צורות לבנים, על פי גרמי השמיים. על פי המסורת התושבים המקומיים כיסו את המבנה בעפר על מנת שלא ייהרס ע"י המונגולים. ארכיאולוגים רוסים חשפו את המבנה בשנות ה-30, תוך הריסת בית קברות מוסלמי שהיה במקום.

בלב מדבר הקיזילקום (המדבר האדום) ממוקמת העיר החבויה חיווה. מקור השם חיווה הוא מים נעימים. השם מעיד על שפעת מי התהום באזור זה. העיר חיווה היא מעין "קפסולה של זמן". היא הפכה למוזיאון ארכיטקטוני לפני 80 שנים. זאת, תוך איסור על התושבים המקומיים לגור בתחומי מרכז העיר. שלטון האמיר של חיווה פעל עד 1920, וסולק ע"י הבולשביקים. המקום ניטש. את העיר הקיפה חומה ובה ארבעה שערים: שער הכניסה העיקרי, השער המערבי (אתא דרווזה), ולאחריו נמצא הקרוון סראי ששימש בעבר כמדרסה והיום הוא מלון פשוט. *(חסרים עוד שני שערים!!) סמוך למדרסה נמצא הקלתה מינאר – המינראט הלא גמור, שנבנה בשנת 1855 ואמור היה להתנוסס לגובה של 120 מטר. אולם, עם מות האמיר הסתיימה בנייתו, וגובהו הוא 26 מטרים בלבד. המינראט הוא סימן ההיכר של חיווה. בעברו השני נמצאת המצודה הפנימית, שבה ישב האמיר. הארמון מחולק למספר פונקציות, ביניהן המסגד האישי, שבו החצר הפתוחה - לעונת קיץ; החצר המקורה לעונות המעבר; האולם לימי החורף. סמוך למסגד ישנה המטבעה, בה הטביע האמיר מטבעות הנושאות את דיוקנו. במרכז העיר ממוקם המסגד הגדול, ובו 213 עמודי עץ. העמודים הם מתקופות שונות, מעוצבים בסגנונות שונים, החל מן המאה ה-10לסה"נ. מן המסגד מובילה הדרך לאתר הקדוש פחלוון מחמוד, שהיה שליט העיר ופטרון העניים. קברו הוא היום אתר עלייה לרגל לקבלת ברכה. המשך הדרך מוביל לארמון אלקולי חאן, שם היה הרמון הנשים. הוחזקו בו ארבע נשותיו החוקיות של האמיר, ו- 40 פילגשים, מן היפות אשר בנשות המדבר.

יהודים הגיעו לדרך המשי מפרס, כנראה. במאה ה- 15 הוזמנו ע"י השליטים הטימורים כצבעי בדים ומנהלי חשבונות. אליהם נוספו יהודים ממגורשי ספרד, בעיקר בסמרקנד ובוכרה. הקהילה היהודית מנתה בשעתה אלפי יהודים שקיימו אורך חיים מסורתי. היהודים נהנו מחופש יחסי של פולחן, ומהגנה מצד האמירים השונים. הם דיברו ביניהם בשפה הטג'יקית, ניב מסוים של השפה הפרסית. כבר בתחילת המאה העשרים עלו יהודים לארץ מבוכרה, והקימו את השכונה הבוכרית בירושלים. לאחר התפרקות ברית המועצות ועצמאות אוזבקיסטן עלו רבים לארץ, ויש בהם שהיגרו לארצות הברית. כיום, מונה הקהילה כמה מאות יהודים, המקיימים אורח חיים יהודי. בבוכרה ובסמרקנד חיו היהודים ברובע היהודי שנקרא מח'לה, ובמרכזו היה בית הכנסת. בבוכרה קיים היום בית כנסת בין 150, שאליו מגיעים כמה עשרות יהודים לתפילה. סמוך אליו נמצא בית הספר היהודי, ובו כ- 150 תלמידים הלומדים על ישראל והיהדות.