עקדת יצחק - חלק יז 

קישור לחלק טז:

  http://www.articles.co.il/article/66444/עקדת%20יצחק%20-%20חלק%20טז

עקדת יצחק – חלק יז

20/04/2010

א ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את-אברהם; ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני.

ויהי – אחר הדברים האלה: להלן מתוארים האירועים שעתידים מטבעם להתרחש, בהמשך "הדברים האלה" אשר עמדנו עליהם בפרקים הקודמים.

אברהם אבינו גילה את התודעה שלו ועמד על הקשר שלו כאדם לטבע. הוא הבחין שיכול להשפיע על הטבע באמצעות תודעתו, המציאות מתהווה באמצעות האותות המשודרים מהתודעה האנושית; האדם אינו חי במציאות הוא עושה אותה. אברהם אבינו הבחין "בדברים האלה" והבחנתו זו הולידה שרשרת אירועים שעתידה להתהוות בעקבות הבחנה זו וכהמשכה הטבעי.

והאלהים נסה את-אברהם: זו "החוליה" הראשונה שנולדה באותה השרשרת אשר התהוותה בעקבות הבחנת אברהם אבינו: "נסיון התודעה".

כל התחלה שעומדת עליה התודעה האנושית הינה מבחינת "נסיון" לאותה התודעה. גם הצעד הראשון של תינוק שמבקש ללכת הינו מבחינת נסיון תודעתי... "נסיון" הוא החוליה הראשנה שמתהווה בכל שרשרת חדשה הנוצרת בתודעה האנושית. וגם השרשרת החדשה שנוצרה בתודעתו של אברהם בעקבות "הדברים האלה" התחילה בחוליית הנסיון. להלן תיאור החוליה הזו ברגע לידתה.

ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני: להלן תיעוד דו-שיח ערני שמנהל אברהם אבינו עם עצמו.

דו-שיח זה מתנהל ברמת התודעתית, היינו כאשר התמונה הברורה על נתוניה המעובדים פרושה כבר בפני האדם... ברמה הזאת נכנסת התודעה לתמונה ונדרשת לפעול: מהו מקומי בתמונה הזאת ואיך אני יכול להשתמש בנתוניה.

כל אדם חושב בתוכו ומנהל שיחה עם עצמו... אך לא כל אדם מנהל את השיחה הזאת ברמת התודעתית, כאשר כל הנתונים המעובדים המרכיבים את התמונה מוכנים ומזומנים להציג בפני התודעה תמונה מלאה וברורה. ברמה כזו האדם "במלואו" חושב עם עצמו – חושב באופן מלא ומושלם עם עצמו, וכאילו הוא פונה לתודעה שלו ואומר, מוכן אני כבר ומזומן לחשוב איתך. כך תיארה התורה את התמונה הזאת:

ויאמר (אלהים/תודעתו) אליו: אברהם!  ההינך מוכן כל כולך לשיחה הזאת? האם נמצאים כבר בידך כל הנתונים המרכיבים את התמונה?

ויאמר (אברהם אל התודעה) הנני: כן אני מוכן ומזומן לשיחה זו איתך. אני אברהם מוכן כל כולי וברשותי כל נתוני התמונה המלאה.

ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק, ולך-לך אל-ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.

הדו-שיח הערני של אברהם עם עצמו (שכאילו מתנהל בין אברהם לתודעתו) ממשיך ונכנס לשלב האבחנה הנקודתית... להזכירכם, כל הדו-שיח על כל שלביו מתנהל במסגרת "הנסיון", היינו במסגרת החוליה הראשונה שנולדה באותה השרשרת אשר התהוותה בעקבות הבחנת אברהם אבינו "בדברים האלה".    

ויאמר (ותאמר התודעה לאברהם): קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק ולך לך... הגיע הזמן לעשות שימוש במידע ששמת עליו את היד ולהוציאו מהכוח אל הפועל; לנצלו, להנות מפירותיו... ומה טוב אם תתחיל בצעד הנדרש ממך כאב: להקנות את המידע הערכי הזה שלא יסולה מפז לבינך ליחידך לאהובך ליצחק...

קח-נא... וכאילו התודעה שמצביעה על הצעד הנדרש הזה – מביעה את דבריה בשלב זה בלשון רכה, נעימה, לשכנע את הצד השני שאינו מחוייב עדיין לדבר... יכלה להתבטא בלשון החלטי: קח את בינך... אבל בשלב ראשוני זה- הטון של התודעה מובע בלשון עדינה, בלתי נחרצת לכאורה... הואל בטובך... המדובר בבינך, יחידך, אהובך... "יצחק" הוא, יש לו כבר שם, הוא עזב את שלב הנערות שלו ופניו לבגרות...

אנו עתידים לפגוש בהמשך הפרק במונח "נער": זו תקופת הביניים בה מתנתק האדם מילדותו בדרכו לבגרות... זה השלב בו מתרחש תהליך ההתבגרות בפועל, אך לא כל אדם עובר את השלב הזה בהצלחה, ויש מי שממשיך ונשאר עם נערותו לעד... ומי שהצליח – קנה לו שם; זהו הנער יצחק שקנה כבר את שמו והצליח להתתנק מנערותו.

ולך-לך אל-ארץ המריה: אברהם אבינו למד לקחת חלק בעשיית המציאות. את זאת הוא עשה באמצעות אותות "תקניים" ששידר מתוך תודעתו אל הטבע שקלטם; כך התהוותה המציאות. המציאות הנשלטת מתהווה ע"י אותות תקניים; בעוד אותות פגומים מייצרים מציאות מבולבלת ובלתי נשלטת. ההבדל הוא במשפך שדרכו יצק האדם את הדמיון שלו אל תוך התודעה... ההבדל הוא במסגרת החשיבה שדרכה נחצבו הדברים בתודעה...

כבר בהתחלת התורה תועדה "מסגרת החשיבה" הראשונה שנולדה בתודעת האדם:

בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ: בראשית נבראו והתגבשו בתודעה האנושית שני הגורמים: יקום אין-סופי, ולידו הארץ.

היקום האין-סופי מנוכר הוא לאדם, הוא מכיל מידע אין-סופי שקשה לאדם למצוא את עצמו באוקיאנוס המידע הזה, קשה לו לזהות את הזיקה האנושית אליו... וזיקה זו ברורה כשמש: האדם רוצה לעשות שימוש במידע באופן שיפיק ממנו תועלת ישירה; אין לו זיקה אחרת. מה יעשה במידע של כוכב זה או אחר ואפילו בירח הקרוב, עדיין הוא גרם שמימי בשבילו... שום מידע שאסף עליו- ישנה עובדה מנוכרת זו.

האדם הרגיש שהוא עומד מול מידע מנוכר שאינו יכול להתקשר עימו דרך הזיקה האנושית הטבעית שלו, זאת כי איננו יכול לעשות במידע הזה שימוש אנושי, חסרה לו מסגרת חשיבה שתקשר אותו עם המידע האין-סופי שביקום; היה צורך במנגנון מסודר, באבנים מסודרים שבאמצעותם יוכל לבנות את המסגרת הזאת.

ולפתע, וכמעט לפתע, הבחין האדם בכדור הארץ שהוא עצמו נמצא עליו ובסדר המופתי שמתחולל בו... הוא הבחין בטונות של סדר... המחזוריות הסימטרית, התיאום המדויק בין כל גורמי החיים, חילופי החומרים, הטל, הגשמים, האטמוספרה, החיות, המים, הנהרות, הבקטריות, העצים... כל דבר משלים את השני ובלעדיו לא מתקיים- לא הדבר הראשון גם לא השני... זהו כדור אחד מיני רבים ועצומים ביקום הגדול והנורא שלפניו.

והוא הבחין במפתיע באבחנה הנקודתית הזאת: הכדור הזה מרכז בתוכו את כל התכונות של מסגרות החשיבה באופן ברור ומסודר. ניתן להגיד שהכדור הזה מייצג בעצמו מסגרת חשיבה. זהו זה איפוא מפתח היקום! זוהי "מסגרת החשיבה" של היקום שבאמצעותה יפרוץ האדם אליו. מכאן מהכדור הזה יזנק האדם אל היקום ויש לו כבר מסגרת חשיבה מוכנה ברורה ומסומנת למשימה אין סופית- עם נקודת התחלה ברורה ומזומנת.

אם כן, המילה "ארץ" נטמעה בתודעת האדם "כמסגרת חשיבה" לכל דבר.

אני ממצרים: אני מארץ מצרים: אני מצרי השייך למסגרת חשיבה שמאפיינת את המצרים.

אני מצרפת: אני מארץ צרפת: אני צרפתי השייך למסגרת חשיבה שמאפיינת את הצרפתים.

"ארץ", איפוא, מייצגת "מסגרת חשיבה" כמטבע לשון אנושי יסודי, וגם התורה השתמשה במטבע לשון זה.

ולך-לך אל-ארץ המריה: הדו-שיח הערני ממשיך ומתנהל בתוככי אברהם אבינו עם עצמו... דו-שיח זה וכאמור מתנהל ברמה התודעתית כאשר התמונה המלאה פרושה כבר בפני האיש, נתוניה המעובדים ברורים דיים והתודעה מבקשת לעשות בהם שימוש.   

תודעת אברהם אבינו ממשיכה ואומרת (אברהם אומר לעצמו): ולך-לך אל-ארץ המריה: והקנה את המידע הערכי שבאמתחתך לבינך לאהובך... באמצעות "מסגרת החשיבה" הנשגבת מכל... באמצעות "הארץ" הטובה מכל, הנעלה מכל, המוריה... התורה השתמשה בתואר "מוריה" הנגזר מהמילה "מור" – מין בושם, אחד מ- 11 סימני הקטורת. שלמה המלך עשה שימוש בתואר הזה בשיר השירים:

קמתי אני לפתח לדודי; וידי נטפו מור, ואצבעתי מור עבר... (שיר השירים ה', ה)

גם בתהלים נעשה שימוש במטבע לשון זה המאפיין את היפה הנשגב מכל... 

מור ואהלות קציעות כל-בגדותיך; מן-היכלי שן מני שימחוך (תהלים מה, ט)

אם כן, ולך-לך אל-ארץ המריה: והקנה לבינך לאהובך את המידע הערכי שבאמתחתך באמצעות "מסגרת החשיבה" הנשגבת מכל... באמצעות "הארץ" הטובה מכל; באמצעות ארץ המוריה, הרייחנית... לך לך בחברת יצחק אל ארץ המוריה הזאת, עלו ביחד אליה, טיילו בה... הקנה ליצחק באמצעותה את המידע הערכי שבאמתחך.

והעלהו שם לעלה: שם, בארץ המוריה הטובה יוכל יצחק לעלות ולעמוד על אותה הפיסגה שלך... הוא יעמוד על אותה המדרגה, אליה אתה כבר היגעת.

והעלהו שם... תודעת אברהם מפצירה בו: לך לך בחברתו לשם, טייל עימו עד שם, והעלה אותו אל הפסגה ההיא...

מבחינה טכנית ספרותית, ניתן היה להסתפק בשתי המילים: והעלהו שם... מהו מקור המילה המיותרת לכאורה "לעולה", ומדוע היה צורך בהוספתה.

בתהייה הזאת מסתתר סודו הקסום של הקורבן, של העולה והחטאת והאשם והמילואים וזבח השלמים. בתהייה הקטנה הזאת מסתתר חלק ניכר ומהותי של עבודת בית המקדש: הקרבת הקורבנות...  לאורך כל הדורות נשאלה השאלה העקרונית- אם בקול רם או בסוד הלב: מה ועל מה העבודה הזאת... האם ישות העל הכל-יכול זקוק לשה קטן וחסר אונים שיזבחו על המזבח? או אז הכל-יכול יתרצה והעוון יתכפר... ריח מוזר נודף מהאבסורד הזה. אין דור שלא התמודד עם האבסורד הזה... התמודד ולא נחל הצלחה, כי לא יכל לתת מענה חד משמעי לשאלה האנושית הפשוטה: האם הבורא, בורא הכל זקוק לזבח? האם האדם זקוק לזבח? שייכפר על חטאיו באמצעותו? מה הקשר בין הקורבן לאדם? האם הדת היהודית מסתכמת בפולחן של הקרבת קורבן?

והעלהו שם... לעולה. בזאת אנו חוזרים אל אברהם אבינו ואל "הדברים" שעלה אליהם ונגלו לעיניו...

אברהם אבינו הבחין שיכול להשפיע על הטבע באמצעות תודעתו, המציאות מתהווה באמצעות האותות המשודרים מהתודעה האנושית; האדם אינו חי את המציאות- הוא עושה אותה. כל המילים והסיסמאות האלו יפים הם ונחמדים בתנאי שמנוסחים היטב בטעם טוב- אך לא מעבר לזאת. התודעה לא משדרת והמציאות לא קולטת... אין מי שיודע להגדיר את התודעה בשביל להצביע על מרכז השידור שממנו יוצאים האותות, גם אין מי שיגדיר את המציאות ויצביע על רגע קליטת האותות המשודרים מהתודעה ועל תהליך עיבוד האותות בטבע ובניין המציאות באמצעותם. זהו סלט ציורי ותו לא; אין בסלט זה דבר שיכול לקשר את החומרים שלו עם המציאות... אין בסלט זה דבר מלבד ביטויים ציוריים שמנוסחים היטב.

הבה נקרא שוב את הסיסמה הזו המנוסחת היטב ונבין את תוכנה: המציאות מתהווה באמצעות האותות המשודרים מהתודעה האנושית; אברהם אבינו יכול להשפיע על הטבע באמצעות תודעתו... מה המילים המסתתרות מאחורי סיסמאות אלה?

תשובה פשוטה אחת: המחשבה האנושית משפיעה על החומר. כי הרי המציאות   שהאדם חי אותה ומרגיש אותה מורכבת מחומר, ואותו האדם לפי הנוסחה הציורית שלעיל, יכול לעצב את המציאות באמצעות תודעתו... המחשבה איפוא יכולה להשפיע על החומר, זו המסקנה היחידה שניתן לנפות מהביטויים הציוריים שלעיל, ומסקנה מעין זו יכולה בהחלט לעמוד למבחן המציאות: האם אדם נתון יכול להשפיע בזמן נתון באמצעות מחשבתו על החומר?

אם ולפי הנוסחה הציורית שלעיל – אברהם אבינו יכל לעצב את המציאות באמצעות מחשבתו, הוא היה חייב איפוא לעמוד במבחן המעשי הזה ולזהות את גורמיו: לזהות את השפעתו על החומר באמצעות מחשבתו. אולם איך מבחן כזה יכול להתבטא בפועל? איך אברהם אבינו למשל יכול לבחון אם מחשבה שחשב התקיימה בפועל במציאות?

וגם כאן קיימת תשובה פשוטה: חייב הוא לזהות את מרכיבי המציאות בקטע נתון בשביל לקבוע אם המציאות שהתהוותה בקטע נתון זה התהוותה מאליה – היינו מתוך גורמי הטבע, או שהתהוותה בהשפעת המחשבה שחשב. זוהי התשובה הפשוטה שעונה לכאורה על שאלת המבחן המעשי. אולם מעבר לתשובה המופשטת זו מסתתר הגיון יותר מופשט ממנה: המחשבה שאני חושב יוצאת אל הפועל בעצם הפעולה של זיהוי המציאות. כלומר כוחה של המחשבה שלי נמצא מאז ומתמיד במציאות, ואני מוציא את כוח המחשבה הזאת מהמצבור שלו אל הפועל ברגע זיהוי המציאות. אני חייב להביא דוגמה לדברי...

בואו ניקח מציאות ציורית לדוגמה: הרכבת התחתית של מנהטן; ניקח את המערכת המסועפת הזאת כנציגת המציאות; כלומר אין מציאות אחרת בנמצא, העולם ומלואו מסתכם ברכבת התחתית הזאת על מסלוליה והשטח סביבה, אין שום דבר אחר בנמצא.

הרכבת התחתית של מנהטן ובאמת היא עולם ומלואו, אין סוף רכבות נכנסות ויוצאות מהתחנות כל הזמן לכל הכיוונים, מערכת מסועפת של מסלולים, אלפי נוסעים, ישנו עולם חי מתחת למנהטן.

האדם חי במציאות. לאדם הזה קוראים ראובן, הוא הפקיד אסימון בכניסה הראשית ויש לו כבר הזכות להשתמש בכל מערכת הרכבות, לכל הכיוונים וללא הגבלה. הוא בוחר ברכבת א', נכנס, בוחר לו מושב והרכבת נוסעת.

נניח שהמסלול של הרכבת אין-סופי (כי הרי למרכיבי המציאות שבטבע אין סוף) והיא עוברת בכל מיני תחנות מכל הסוגים: תחנות שבמרחב שלהם ישנן חנויות ספרים, בתחנות אחרות מוכרים ירקות, באחרות חנויות של מוצרי טבע... תחנות אחרות מתמחות בספורט, במרחב שלהן אין סוף מגרשי כדורגל כדורסל ופוטבול אמריקאי (איך לא!), במרחב תחנות מסויימות ישנם מוזיאונים לטבע, אחרות למדע וטכנולוגיה, לאומנות, לספרות, כל תחנה והקטגוריה שלה, כל תחנה והעיצוב שלה, והתיאורה שלה...... אין סוף תחנות ומסלולים ורכבות שנוסעות כל הזמן... 

ראובן מזהה תחנה שיש בה חנויות של מוצרי טבע – דברים שמעניינים אותו ואוהב... הוא יורד שם, עושה סיבוב בתחנה וקונה לו משהו, בוחר ברכבת אחרת ונוסע איתה... וגם כאן הוא מזהה תחנה של מכוני ספורט, יורד מתעמל קצת ועולה בחזרה לכיוון דרום ומזהה בתי קולנוע, הוא אוהב סרטים... יורד רואה סרט, אחרי התחנה הזאת מזהה את אזור המוזיאונים, יורד מטייל קצת, ולוקח בחזרה רכבת אחרת... כך העביר ראובן את יומו.

וזו המציאות שלקח בה היום חלק: ראובן עשה היום את המציאות הזו, כי הוא זיהה את מה שהוא רצה מתוך שלל האפשרויות העומדות לרשותו, ובזיהוי הזה היתהוותה המציאות שלו: קנה מוצרי טבע, התעמל, נכנס למוזיאון... בנה בניין, צייר תמונה, פתח קופסת סרדינים...

ברכבת התחתית נמצא גם עגל (בן הבקר). ובניגוד לראובן – העגל הזה לא מזהה שום תחנה משום סוג... הוא נכנס אל רכבת מזדמנת ונוסע איתה; היא נוסעת והוא נוסע... לפעמים נתקל בשארית אוכל שמכניס לפה, אך וכידוע אין ברכבת מזנון לעגלים וכשהרעב מכביד עליו הוא נשען על הקיר ופשוט- מת, מתפגר. מישהו מעביר אותו לאחד הקרונות הפתוחים, הזבובים מתאספים סביבו, והציפורים והכלבים והתולעים והחגיגה נפתחת... והרכבת נוסעת עם הפגר של העגל שחציו כבר נאכל, עם הזבובים והכלבים והתולעים והנוסעים וכל היתר.  

ברכבת אחרת נמצא עוד עגל שמבחין בו אחד הנוסעים, ועושה ממנו חגיגה... והרכבת נוסעת.

אם נעמוד בנקודת תצפית ונשקיף ממנה על הפנורמה הכללית של מערכת הרכבת התחתית, נראה מנהרה אדירת מימדים שכל מערכת הרכבת התחתית זורמת בתוכה, אלפי רכבות דוהרות כל הזמן בתוך מנהרה אין סופית. וגם ראובן והעגל נמצאים בתוכה ונוסעים כל הזמן, נעים קדימה, דוהרים עימה קדימה, שועטים, עוברים ממקום למקום, הייתי אומר עולים כל הזמן ממקום אל מקום, כי כל הזמן הם מגיעים לתחנות שונות שמגלים מטבעם אפשרויות שונות... וכאמור אין סוף למנהרה הזאת ולתחנות בתוכה.

ואפילו העגל "עולה" כל הזמן ממקום למקום, כי גם הוא יכול להגיע לתחנה עם מרחבים ירוקים – חלומו הרטוב של כל עגל... וגם אחרי מותו ואחרי שהופך לפגר- ממשיך הפגר הזה לנסוע באותה המנהרה ולעבור ממקום למקום, ואף הייתי אומר לעלות ממקום למקום – אם נצרף לפנורמה הכללית של המנהרה את התועלת הכללית, את האנרגיה הכללית... הזבובים והציפורים והכלבים והתולעים נהנו מהמקום החדש אליו הגיע הפגר... ולבטח, הנוסע הרעב שהבחין בעגל החי- יסכים עם הפנורמה החדשה שלנו המצרפת את גורם התועלת והאנרגיה הכללית לתמונה המלאה של המנהרה.

תיארתי באופן בוטה את הפגר של העגל... במטרה להביא את רעיון התועלת והאנרגיה הכלליים הנגזרים מהפנורמה המושלמת של "המנהרה". אם איני טועה- חוק שימור האנרגיה מתייחס לאותו העגל ולאותו הרעיון אם-כי לא באופן בוטה... הבה נזכור: חוק שימור האנרגיה קובע שאנרגיה אינה אובדת אלא עוברת מגוף לגוף ומשנה צורה.

לפני מספר חודשים נתקלתי באחד מערוצי הכבלים בתוכנית בוטה! התוכנית עסקה באותו הנושא ובאותו העגל אך באופן בוטא ביותר שמשאיר את פגר העגל שלנו מסמיק... התוכנית עסקה בפגר של אדם במקום העגל. במדינה מסויימת, תפסו מספר מדענים יוזמה וביקשו לחקור את התהליכים שעוברים על הפגר האנושי בטבע. הם ביקשו לבחון מקרוב את התהליכים האלה יום אחרי יום ולצלמם לתעדם...

הלכו והקימו לפרוייקט שלהם מעבדה מקורית בטבע; הם הקימו מעין גן סגור וקראו לו בציניות "פארק המתים". הביאו עשרות גופות של אנשים שתרמו את גופותיהם למדע, פיזרו את הגופות האלה על פני הפארק, והניחו אותם חשופים מעל פני האדמה בזוויות שונות. אחד יושן עם פה למעלה, אחד למטה, אחד על הצד... וכפי שאמרתי, כל התהליכים הביוכימיים שעברו הגוויות – נחקרו ותועדו יום יום, שלב אחרי שלב, עם תמונות שמלוות את המחקר ומנציחות אותו. מפיקי התוכנית חסו על הצופים ולא הראו את כל התמונות.

מפארק המתים נחזור לראובן ולעגל, שני הנוסעים שלנו במנהרה של הרכבת התחתית- המציאות. ראובן כפי שראינו השקיף מתוך הרכבת על התחנות השונות, זיהה את האפשרויות השונות ובחר מתוכן את הרצויות לו; כך התהוותה המציאות שלו; כך הוא בחר לעשות את המציאות שלו בתוך המנהרה. אם תרצה- כך השפיע במחשבה שלו על החומר. מאידך, לא היתה לעגל המסכן אפשרות לזיהוי שום תחנה במנהרה הגדולה ומת, התפגר... אולם גם לאחר מותו הפגר שלו המשיך לדהור ולקחת חלק פעיל במנהרה הכללית; יעיד עליו חוק שימור האנרגיה, יעידו עליו הציפורים והזבובים והתולעים... ואף יעיד עליו הנוסע שעשה ממנו שישליק.

לסיכום, ראובן דהר במנהרה ועלה במרחבה מתחנה לתחנה, הוא עשה את המציאות שלו בכל עליה ועליה; בכל תחנה.

גם העז דהר עם הרכבת ואף עלה איתה בכל תחנה ותחנה, כי הרי נתקל במספר תחנות עם שטח ירוק למרעה... ואף לאחר מותו המשיך לדהור ולעלות בתוך המנהרה.

פארק המתים גם בית הקברות מלמדים אותנו שגם האדם ולאחר מותו עולה עם העז על אותן המדרגות ומשתלב כמוהו בעשיית המציאות של המנהרה. הנסיון מלמד שאף בחייו עלול האדם לשבת עם העז באותו הקרון ולדהור עימו במנהרה באותה המהירות, הוא יגיע אל הרמה הירודה של העז ויחלוק עימו את הקרון.  

המציאות דוהרת וכולנו דוהרים איתה ומתקדמים ועולים ועולים ללא הרף, חיים אנו או מתים.

ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק, ולך-לך אל-ארץ המריה, והעלהו שם לעלה:

והעלהו שם... אברהם אבינו ממשיך את השיח עם עצמו- עם התודעה שלו שמפצירה בו: לך לך בחברתו לשם, טייל עימו עד שם, והעלה אותו אל הפסגה ההיא...

והעלהו שם... ל--עלה: והעלהו שם אל--העולה: אל המדרגה, אל הרמה...

אל "העולה" המתאימה לו, שמשתייך אליה, שנמנה עליה, אל העולה האנושית ההיא שעלה אליה ראובן... לא אל עולת העז או של מי שחלק את הקרון שלו עם העז... ולבטח לא אל העולה של שוכני פארק המתים.  יש לכוון לאיזו עולה יעלה, כי הרי אין מי שלא עולה במנהרה...

בפרק הקודם עמדתי על מונח "העקדה". הבה נזכור את המונח הזה שוב, שמתקשר בהמשך עם "העולה" של האיל... וכך תיארתי את המונח:

[ אברהם אבינו וברגעי החולשה שלו התכחש לחוקי הטבע ולקיומם, הוא לא האמין בקשר של התודעה שלו להתהוותם של הדברים כי פשוט לא הבחין בקשר הזה ברגע הנתון בפועל; אולם הוא כן זכר את קיומו... כי רק לפני רגע קט התנהל ופעל על פיו, רק לפני רגע שידר אותות וקיבל מציאות, והוא זוכר כאור היום את האותות הללו ואת המציאות שהתהוותה בעקבותם והוא מריח עדיין את מסגרת החשיבה ששידר באמצעותה את אותותיו, אזי למי להטות אוזן – לזיכרונו ולמידע האמין והתיאורטי שבאמתחתו (כדוגמת המידע שאני משדר לכם ברגע זה) או לנטייתו העכשוית הברורה לשלול כל קשר בין התודעה להתהוותם של הדברים ולהיות לכאורה "מציאותי"...

אברהם אבינו התחבט בדבר. התחבטות זו נחתה עליו באכזריות כי כבלה את ידיו; לא ידע מה לעשות, ובו בזמן ידע גם ידע (את המידע התיאורטי).  זוהי זו העקדה; זו בעינה עקדת האדם המבוהל שאינו יודע... ויודע.  העקדה הזו נקשרה ביצחק אבינו ואכן התורה מתארת את תהליך העקדה האישי של יצחק ויורדת בשלבים לפרטי פרטיו, ואני בחרתי לבאר את המונח הזה כאן דרך מרחבו של אברהם אבינו דווקא ]. 

אם כן ובהמשך פרק כב של בראשית, התורה מובילה אותנו לעקידת יצחק כאשר מגיע לשיא רגעי החולשה שלו ומאבד כל מגע עם חוקי הטבע, הוא לא מבחין יותר בקשר של התודעה שלו ולהתהוותם של הדברים והוא מגיע פשוט עד לקרונו של העז... ולמרות זאת אביו ממשיך להרביץ בו את תורתו ואת החומר התיאורטי אודות הקשר הטבעי בין התודעה האנושית לטבע– להתהוותם של הדברים...

אבל יצחק הבן הבוגר והאהוב נבוך ומשדר אותות מצוקה מתודעתו: מצד אחד המידע התיאורטי הזה לא מדבר אליו; פעם ניסה להתחבר אל החומר הזה בהדרכתו של אביו ואף התנהל לרגע קט על פיו, אבל ברגע נתון זה אינו מרגיש שום מגע עם התיאוריה הזו; החומר הזה זר לו... המיצאות מתקיימת מאליה, הטבע אינו זקוק לאותות האדם בשביל להתהוות.

ומאידך הוא מכיר את אביו ובוטח בו. יצחק הלך כברת דרך "יחד" עם אביו ולמד להכיר את הזן שלו; את מעלתו את האישיות שלו. יצחק ידע שאביו מבקש להקנות לו את סם החיים באמצעות חוקי הטבע... יצחק ידע בתוכו שאביו מבקש להקנות לו את התורה הנכונה ואת התיאוריה האמיתית שתוביל אותול אל החיים הנצחיים ואל טעם החיים האלה, אל הגן הגדול והירוק ההוא... פעם נכנס יחד עם אביו אל הגן ועודינו זוכר את ריח עציו, ריח נעים, ממכר... אבל לעת עתה הוא איבד את הקשר עם החומר הזה ועם התיאוריה והתורה... הוא רק זוכר את הריחות... מה יעשה? איך יתנהל? איך יתנהל ולכל הרוחות... הריחות הנעימים מצד, אביו מצד, המציאות מצד, המציאות שמרגיש אותה כרגע מצד, והמציאות שאביו מכוון אותו אליה מצד... יצחק הבוגר משדר אותות מצוקה; ידיו כבולות, יצחק עקוד...

אבל למרות אותות המצוקה שמשדר יצחק, אביו ממשיך להרביץ בו את תורתו ואת התיאוריה ואת החומר ואת אותות התודעה והטבע... ידי יצחק עקודות נוטפות דם, ואברהם אביו מתעלם מהכל, אולי אינו רואה את הכל, וממשיך בתורתו והקנייתה ליצחק האהוב. יצחק נבוך, מתענה, קשוב, כואב, אך ידיו כבולות... אינו יכול להפיג את הכאב, אינו יכול להפסיק באחת את העינוי הזה ולהגיד לאביו: עד כאן, כי הוא יודע בעצם שהדרך של אביו נכונה ואמיתית, אבל אינו מסוגל להתחבר אליה כרגע...

ידיו כבולות.

ואביו ממשיך וצועד בכל המרץ "יחד" עם בנו; אינו מרגיש בכאב שגורם במו ידיו לבנו; אינו מבחין בכתמי הדם על ידיו של בנו אהובו.

כאבו של יצחק גובר וגובר ואין לאל ידו... הוא יודע שרק בידו לעזור לעצמו, אך היידיים שאמורות לעשות עבורו את העבודה שותתות דם, הן הן שורש הכאב; כבולות המה.

הכאב ממשיך, ואביו ממשיך... הכאב גובר, ואביו מגביר את הקצב... יש כאן ולכל הדעות חוסר התקשרות מלא בין אב לבנו, אברהם אינו מבחין בבנו הנבוך, העקוד, ויצחק אינו מבין פשוט את אביו, אינו מתחבר לכיוון שלו, שניהם אחראים לכאורה לחוסר התקשורת שנוצר ביניהם, אך התורה מטילה את מלוא האשמה על אברהם האב האוהב שממשיך ומכאיב לבנו עד זוב דם; עד וכמעט הביא למותו...

וישלח אברהם את-ידו, ויקח את-המאכלת לשחט את-בנו (בראשית כב, י) 

יצחק הכאוב והכבול איבד את היחוד שלו ואף את כל מה שקנה פעם לעצמו... הוא הגיע כבר עד לקרונו של העז. בחישוב מתמטי גס הדבר מקביל לשלב אחד לפני המוות... לפני העלייה ההיא של העז במסגרת המנהרה הכללית... נא לזכור את הפגר של העז שהמשיך לדהור ולעלות ולקחת חלק פעיל במנהרה הכללית גם אחרי מותו; יעיד עליו חוק שימור האנרגיה, יעידו עליו הציפורים והזבובים והתולעים...

אברהם אבינו פתח את עיניו והבחין בעקדת בנו אהובו ובמותו המתקרב רק כאשר...

וישא אברהם את-עיניו, וירא והנה-איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם ויקח את-האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו. (בראשית כב, יג)

אברהם אבינו הבחין במצוקת בנו רק כאשר ראה באופק את האיל... אני השתמשתי בעז ושמתי אותו באחד הקרונות של רכבות המנהרה, והתורה השתמשה דווקא באיל.

אברהם אבינו ראה את האיל ואת מות האיל שהסתבך המסכן בקרניו ולא ידע להשתחרר... וכך נפל ומת, ועלה עוד שלב במסגרת המנהרה שאין מי שלא עולה איתה... גם פגר האדם עולה במסגרתה... זו המציאות בעינה: או שאתה מזהה אותה ועולה במסגרתה, או שאינך מזהה אותה וגם עולה במסגרתה; הבדל מהותי ישנו בין עולה לעולה, ועל ההבדל הזה עמד אברהם רגע לפני שגרם במו ידיו לנפילת בנו אהובו – עד לרמתו של האיל... או אז:

וילך אברהם ויקח את-האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו.

קפצתי לא מן השורה עד לפסוק הזה של פרק העקדה, אך התורה הביאה אותנו אליו באופן הדרגתי ומסודר; נעמוד בהמשך על הסדר המופתי הזה. בינתיים נחזור אל הפסוק השני שנותר ממנו פסיק קטן.

ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק, ולך-לך אל-ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.      

על אחד ההרים אשר אמר אליך... מהי משמעות המונח הר?

על המונח הזה עמדתי ארוכות בשתי הזדמנויות – שני חיבורים: "מידע", "ולזכר רועי קליין", אשר על כן אעתיק, פשוטו כמשמעו, את הקטע הרלוונטי מאחד חיבורים ואחתום בו את הפסוק השני של פרשת העקדה כב של בראשית. לציין, את שני החיבורים כתבתי לפני כשנתיים כאשר עוד לא היגעתי למשמעות המונח "אלהים". את זאת ביקשתי לציין, כי המונח "אלהים" מוזכר בקטע שאעתיקו להלן אודות המונח "הר":

"... אני רוצה לספר לכם על הר. לפני מספר שבועות, ביציאה מבית הכנסת, הייתי בחברת הבן שלי גידי, בן 11. לבית הכנסת חניה צמודה, ובכניסה שלה ירידה תלולה, כלומר מפלס הרחוב הוא קצת מעל למפלס של החניה. הלכתי עם גידי לקחת את האוטו, נכנסנו התנעתי, התחלתי להתקדם, חזרתי וכיביתי את המנוע. אמרתי לגידי, בוא נרד שנייה, אני רוצה להסביר לך את המונח התנכי "הר".

גידי המום מהתנהגותי המוזרה ירד מהאוטו והמתין למוצא פי. אמרתי לו: אתה רואה את העלייה הזאת בכניסה? תעשה לי טובה, לך תעלה אותה שנייה ברגל ותחזור.

גידי ההמום לא התווכח, הוא רוצה לחזור כבר הביתה... תפס את הרגליים, רץ למעלה וירד. לקח לו כשתי שניות. התייצב שוב על ידי ממתין למוצא פי, שיצא כבר...

"תעשה עוד טובה קטנה גידי: לך עוד הפעם למעלה, אבל בהליכה רגילה, לא בריצה"

פעור פה (קצת יותר מהמום) הלך למעלה בהליכה- לא בריצה, וחזר. לקח לו הפעם קצת יותר. הוא חזר והתייצב שוב לידי, ואף מילמל בין שפתיו: "יותר קשה לעשות את זה בהליכה, הרבה יותר קל בריצה, למה רצית שאלך?"

אמרתי לו: "בזה הרגע גילית את המונח "הר" במובנו המלא".

הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם...  התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה – שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה אלוקים, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?

השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוקים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שינאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי, שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.

את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי-אפשר לעלות בהליכה רגילה.

מעבר לזאת, ניתן ליפול מההר. כלומר, גם אם אתה כבר נמצא באמצע הדרך, זה לא אומר שהבטחת את הפיסגה, נהפוך, אתה צריך להשקיע שם באמצע הדרך יותר מאמץ, יותר כוח, אחרת תיפול! כי אתה נמצא כבר בבעיה, אתה נמצא באמצע הדרך, ואם תחליט דווקא שם להאיט אתה תיפול, תתגלגל, והנפילה משם לא נעימה בכלל. כלומר ככל ותתקדם למעלה, כך יגדל הסיכון לנפילה על כל השלכותיה, והנפילה תהיה יותר כואבת.

במרחק מסויים אפשר להתגלגל ולמות... אולם ולא באותה מידה – במרחק של מטרים ספורים מהתחלת ההר, אפשר לחזור על עקבותיך בירידה רגילה ושקטה כאילו שום דבר לא קרה, ושום סכנה לא נשקפת מזאת; אבל עם זאת אתה תרגיש הרגשה קשה, הרגשת החמצה, וגם הרגשת חוסר אונים: זה עתה נוכחת שאינך מסוגל לטפס על ההר... זו הרגשה שמזכירה את תחושת הפגיעה בגבריות... (או בנשיות – מבסוטית?)

ישנן איפוא סכנות ממשיות בעלייה אל ההר... וכאמור, ככל שאתה מתרחק ממרגלות ההר, כך גובר סיכון הנפילה. עם גידי אומנם לא היגעתי אל העומק הזה של "ההר", אך כן נגענו באושיות המונח. גידי כבר יודע את המשמעות התנכית של המונח "הר".

עד כאן הקטע שהעתקתי מחיבורי "לזכר רועי קליין". זה הזמן לחזור אל הפסוק השני בפרשת העקדה- שנותר ממנו פסיק קטן.

ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק, ולך-לך אל-ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.

על אחד ההרים אשר אמר אליך.  אלה היו דברי תודעתו של אברהם אבינו, ובזאת מסיים את השיח עם עצמו. אני חושב שהמילים מדברות בעד עצמן.   

שבת שלום,

אלברט שבות

(נתראה בחלק הבא יח)