על סף המדבר 

בוקר חם ולח של שלהי הקיץ. אני פותח את התריסים, ושאריות מתפוגגות של קרירות הלילה מפעפעות לתוך החדר ומרעננות לרגע את פניי. שוב אני מתבונן בהנאה בציפורים החוגגות במשוכת שיחים עבותה המשתרגת כמטחווי נגיעה מחלון חדרי.
 
כל בוקר מקפצות להן הציפורים בסבך מסתרי העלווה, מצייצות, מתענגות ומייפות את היום המפציע, בטרם יטבלו יושבי הארץ בתוך אמבט לוהט של חזיונות שרב. האנקור הוא כמובן אורח קבע, וגם יונק הדבש והפשוש משתתפים מדי פעם בחינגת הבוקר, ועוד מגוון מקסים של ציפורים יפהפיות ששמן אינו ידוע.
 
באחד הבקרים אני מבחין להפתעתי בנחליאלי צהוב המקפץ ומצייץ בין משתתפיה הצוהלים של החינגה הציפורית. אלא שאיני בטוח בכך, ייתכן שזו ציפור אחרת. המומחים ודאי יודעים אם הנחליאלי הצהוב בכלל מקדים את אחיו האפור. אך בזמננו הרי משתנים סדרי עולם, וייתכן שהצהוב מחליף את משמרת מבשר הסתיו עם האפור, לך תדע... 
 
עצם ההרהור על נחליאלי, בעוד הלחות החמה והנוטפת של שלהי דקייטא ניגרת מהמצח, דיו לעורר קורטוב של השראה וציפיה גם לחצב שאולי כבר בוקע מאדמת הארץ אי שם הרחק מההמולה האנושית.
 
הנחליאלי, החצב ושאר עמיתיהם הענוגים מנבחרת מבשרי הסתיו הם המלמדים יותר מכל על דקויותיה של הארץ, שהכל בה הוא במשורה ושום דבר אינו מובן בה מאליו. אין פה סתיו גועש של שלכת אדומה, לא מרבדים מפעימים של מרחבי שלג, וגם האביב הוא צנוע יחסית ולעתים חולף עוד בטרם הותיר את רישומו.
 
זאת היא ארץ של ברכה לרואים את דקויותיה, ומבחן הדקויות הוא אמת מידה לטיבם של תושביה. ככל שהיושבים בה מתנכרים לסגולותיה, כך מתנכרת גם הארץ מצידה ומעלה את סף דקויותיה.

שכן, ככל שהארץ משופעת יותר באוצרות טבע וככל שהיא משתבחת במשאביה העתירים ומרעיפה על יושביה את ברכתה ללא חשבון, כך עלולים יושביה להתבהם ולאבד את מצפונם. מנגד, כשהארץ מחביאה את אוצרותיה, נדרשים יושביה לשאר רוח על מנת לשרוד על אדמתה.
 
הארץ הנרמסת על ידי יושביה, אלה המואסים בכבודה ואת ברכתה השופעת מקבלים כמובנת מאליה, תצפין את סגולותיה עד שתיבש לישימון צחיח שידרוש מתושביו לשוב אל מצפונם כדי לשרוד.

ההיסטוריה הרי מלמדת כי באין הנהגה רוחנית אשר תחנך את העם, הארץ היא זאת אשר תשריש דרך ארץ ביושביה, בין אם בנתיבי מדבר צחיחים או במשעולי בוסתניו המלבלבים של נווה פורח מן השממה.