ביטויים כבולים כשמם כן הם - ביטויים קפואים שהזמן הקפיא ולכן כללי ההגייה המקוריים נשמרים בהם מפני שרוח הזמן לא סערה עליהם. למשל: אבד עליו (ה)כלח, הגיעו לעמק השווה ועוד... הביטויים שאני רוצה לעסוק בהם כאן הם יותר צירופים לשוניים שאנו משתמשים בהם יום-יום, בדיבור ובכתיבה, ובלי דעת אנו מקפידים על כללי העברית דווקא בהם.
לפני כן - רענון קצר של מקצת הכללים: לפי כללי העברית, אחרי אותיות השימוש וכל"ב (ו החיבור, כ הדמיון, ל היחס ו-ב השימוש) לא יבוא דגש קל באותיות בגדכפ"ת.
נוסף על כך, לפני שווא ו החיבור תנוקד שורוק ו ואותיות כל"ב ינוקדו חיריק. ישנם כללים נוספים הנוגעים לכללי וכל"ב אך אינם מענייננו כאן. למשל: יש לומר: בvית הספר ולא: בbית הספר יש לומר: אני מנגן בכינור ולא: אני מנגן בכינור יש לומר: נגינה יש ללמוד בשלבים ולא: נגינה יש ללמוד בשלבים. ועוד.
בביטויים הכבולים שאציג להלן אין לנו (לנו - לדוברי העברית כשפת אם) בעיה לשמור על כללים אלו, ואנו מקפידים עליהם באופן טבעי בלי לשים לב לכך כמעט, אז מדוע במילים אחרות הדוברים טועים?
חילקתי את הביטויים והצירופים לקבוצות:
קבוצה א: 1. לפני כן 2. אף על פי כן 3. כמו כן 4. הלא כן
קבוצה ב: 5. לכאורה 6. כביכול 7. לבסוף/לבסוף 8. בכלל 9. בשביל 10. במחילה 11. למכירה
קבוצה ג: 12. בכל (זאת/אופן/דרך)
קבוצה ד: 13. החדש
הסבר:
בקבוצה א (ביטויים 1 - 4) נשמר חוק מקראי האומר שאחרי תנועה לא יבוא דגש קל באותיות בגד כפת. במקרא קיימת התניה לחוק זה, הקשורה לטעמי המקרא. בימינו לטעמי המקרא אין ערך בכתיבה או בדיבור ועדיין חוק זה נשמר: לפני כן, אף על פי כן, כמו כן (בכ"ף רפה ולא דגושה, שריד לחוק המקראי, כאמור), רק בצירופים כבולים אלו.
בקבוצה ב (ביטויים 5 - 11) נשמרים יפה חוקי וכל"ב לפני שווא: כל"ב הופכים לחיריק: לכאורה, בכלל ועוד. גם ב: לפני כן (קבוצה ראשונה) כלל זה נשמר, וכמובן - בגדכפ"ת רפים אחרי וכל"ב (בכלל ולא בכלל).
בביטוי 12, קבוצה ג`, (בכל זאת/אופן/דרך) נשמר חוק הרפיית בגדכפ"ת אחרי וכל"ב.
ביטוי 13 הוא חריג במקצת כאן ושייך לחוקי מש"ה. לפי הכלל, לפני ח/ע/ה קמוצות/בחטף קמץ ולא מוטעמות ה"א הידיעה תנוקד סגול ולכן: החדש, החליל ועוד. מקצת שדרני חדשות שרוצים להישמע כאילו העברית שגורה על פיהם מבצעים היפרקורקצייה (תיקון יתר) והוגים בטעות: האחוז, הענק (ויש להגות: האחוז, הענק).
רוצה לומר: בביטויים כבולים אנו יודעים יפה לשמור על כללי העברית וחוקיה גם מבלי משים וללא מאמץ מיוחד, אז מדוע במילים אחרות, שאינן צירופים כבולים, אין אנו שמים לב, שלא לומר מזלזלים ומתעלמים מהחוקים? אם אני מקפיד על כללים אלו (ועל אחרים), גם דוברים אחרים יכולים להשתדל להקפיד, הלוא כן? חומר למחשבה.
יאיר בן-חור עורך לשון
