על מסעותיי התעסוקתיים בדרך אל האושר 

מקרה משעשע שקרה בתור לקופה בסופרמרקט השכונתי, לפני מספר שנים, מתאים לפתוח את המאמר הזה. תחת הרושם של שיחת טלפון שקבלתי מהמורה למתמטיקה, התחלתי לשאת בפני בתי הצעירה את המונולוג המוכן שלי (שנבנה ועוצב במהלך שנים של הורות לשני ילדים גדולים יותר) שעניינו העתיד העגום הצפוי לה לנוכח רשלנותה בכל מה שקשור ללימודיה בית הספר. בשיא המונולוג, מלווה בפאתוס המתאים, מופיע המשפט - "מה את רוצה שיצא ממך בסוף? קופאית בסופר? (סליחה לכל הקופאיות אבל הקטע הזה משתנה בדרך כלל בהתאם לנסיבות...)" !!!  ואז, לגמרי במפתיע הסתיים הנאום במשפט חדש - "תראי מה יצא מאימא שלך - שבע שנים באוניברסיטה, תואר שני בתקשורת ו- מזכירה במשרד קטן של עורכת דין"...  

זה היה, כאמור, מזמן. כיום - בקליניקה החדשה והמקסימה שלי במרכז העצבים של פרדס-חנה, ממש מעל ה-סופר פארם, אני יושבת מול המחשב החדש שלי וכותבת את קורותיי בשטח התעסוקה. את המאמר הזה אני כותבת כחלק מהפעילות  לקידום העסק החדש שלי שאני צופה לו עתיד מזהיר ועדיין, ממתינה בהתרגשות ובנשימה עצורה לראות - איך יגיבו אליו החיים? האם ההיריון הזה יניב פרי הילולים או חלילה יסתיים בכלום ובחזרה לדפוס שקל מאוד לזהות אותו אחרי כמעט שלושים שנותיי כשכירה.

השנים שבין גיל 25 ל- 35 היו שנים של בניית משפחה וקריירה. בשנים הללו סיימתי לימודי תואר שני בתקשורת המונים באוניברסיטה העברית, נישאתי, ילדתי שלושה ילדים, החלפתי מקומות מגורים (מהעיר למושב שיתופי, לקיבוץ ול-כרכור) והתקדמתי בבניית הקריירה שלי. אחרי כחמש שנים בתחומי הפרסום ויחסי ציבור מצאתי את עצמי בתחום של תכנון ערים. במשך שנתיים ניהלתי את מחלקת התכנון של רשות הגנים הלאומים ומיד אחר כך, בשיא הקריירה שלי, הקמתי בעיריית כפר סבא יחידה חדשה - היחידה לתכנון אסטרטגי ומידע. הייתי יועצת של ראש העיר וכפופה ישירות אליו. בהיררכיה המוניציפאלית ברמה של מנהלת אגף עם משכורת שמנה, בהתאם. לכאורה, החיים היו דבש אבל אני הייתי מותשת. משהו כמו הניתוח הצליח אבל החולה במצב של כמעט מת. 

למצבי היו מספר סיבות:

הראשונה, החיים היו טירוף מוחלט. שש בבוקר יציאה מהבית כדי להגיע למרכז לפני הפקקים וחזרה הביתה לפחות פעמיים בשבוע בשעת לילה. בבית הייתה או-פר ואני ניהלתי את העניינים בשלט רחוק. הבית היה מתוקתק, האו-פר נערה נפלאה וחמה והעייפות שלי הלכה וגדלה. לאו דווקא העייפות הפיסית. הייתי מלאה תחושות אשמה. בעיקר כלפי הילדים, שבגיל 5, 3 ו-שנה גדלים כמעט ללא נוכחות פיסית של אימא, וכלפי הבעל שלי שמקבל מעט אישה וגם אז עייפה, מתוסכלת ודי נרגנת...

השנייה, בארגונים הגדולים בהם עבדתי התרחשו רוב החיים מתחת לפני השטח. הם היו שונים בתכלית השינוי מ"מה שגלוי לעין" ופעלו לפי קודים שלא למדתי מעולם ולא ידעתי לזהות ובטח לא להשתלב בהם. הדבר היחיד שהבנתי הוא ש "אמת, היגיון ושכל ישר - החוצה" ואילו "תככים, שיקולי יוקרה וכוח - פנימה". נוכחתי לדעת שכמעט ולא משנה עד כמה אני טובה ומקצועית בתחומי - אם אינני שוחה באגם התת קרקעי ההוא סופי לטבוע על האדמה היבשה שמעל. שינוי ארגוני סיפק לי הזדמנות טובה לסגור את היחידה ולסיים את עבודתי בעירייה.

השלישית, התחלתי לעסוק בעצמי, בעולם הפנימי שלי.  למדתי להתבונן ולהקשיב פנימה ולראות - "מה מהותי עבורי", מתי אני קשובה ופועלת בהתאם לרצון ולכוונות שלי  ואיפה אני "משלמת מיסים". חבר יקר, בעצמו מטפל רציני ונפלא, הציג לי את המונח "מה שאקולוגי לנשמה שלך". לאט לאט, אך בנחישות ללא פשרות התחלתי לתקן. לפעול לפי "מה שנכון וטוב לי" ולא לפי "מה שנכון וטוב לכל האחרים (הורים, אחים, חברים, בעל, החנווני במכולת השכונתית, השכנים, העובדים תחתי, העובדים מעלי, הילדים שלי, הקולות המוכיחים בתוך הראש שלי ועוד...)". ברוח ההגדה של פסח - כולם באים עלינו לכלותנו. רק שפה - הקדוש ברוך הוא לא יצילנו מידם, עלינו מוטלת החובה הזו. זו יציאת מצרים שלנו. החופש להיות אנחנו.

קבלתי החלטה אסטרטגית - לא עוד ארגונים גדולים, לא עוד קריירה. החלטתי לחפש עבודה שתאפשר השתכרות סבירה, בתפקיד רגוע יותר שיש בו הרבה מגע עם אנשים, שיש שעה ברורה שבה מסתיים יום העבודה ושתאפשר לי זמן פנוי לאהבות אחרות שלי -  כתיבה, חברים, טיולים רגליים בשעת בוקר מוקדמת, אחר צהריים בבית עם הילדים ובעיקר - תותיר בי כוחות להמשיך ולחקור בעולמות הפנימיים- מה באמת אקולוגי לנשמה שלי.

בשלוש עשרה השנים הבאות החלפתי חמישה מקומות עבודה. ממוצע של כשנתיים בכל מקום. הייתי מזכירת ישוב, מנהלת קבלה במועדון כושר מקומי, מנהלת משרד וקשרי לקוחות בחברה קיבוצית באזור, מנהלת משרד במשרד עורכי דין ומנהלת משרד בחברה קטנה בפארק התעשייה בקיסריה. די בתחילת התקופה הזו נפרדתי מבעלי זה 16 שנים ועברתי לחיות בבית אחר עם שלושת ילדי. ככה זה כשאתה נהיה אקולוגי לנשמה שלך - יש מחירים. המשכורת שלי, שמאז הירידה מנושא הקריירה הייתה סבירה לגמרי כמשכורת שנייה למשכורת של מנכ"ל נהייתה ההכנסה העיקרית שלי. מצאתי את עצמי נלחמת על הישרדות, בירידה חדה ברמת החיים ובעיקר, במתח קבוע בנושא הכלכלה של הבית. אבל, היה לי זמן לכתיבה, לטיולי בוקר ובעיקר - להעמקת הקשר ביני לבין עצמי. נכנסתי לתוך מחילות הנפש שלי, ירדתי למרתפים, דחפתי דלתות כבדות וסרבניות כדי לפגוש, להכיר, להתגושש ולחבק כמה מהשדים הפנימיים שלי... 

הרגעים הטובים שלי במקומות העבודה המתחלפים היו המפגשים האנושיים. בכל מקום כזה אספתי לי ידידים קרובים, אפילו כמה חברי נפש. בכל מקום כזה התחלתי להשתעמם עד מאוד אחרי כשנה. ללכת לעבודה בבוקר היה סוג של מאבק שנהיה קשה יותר ויותר לאור ההרגל שהחל כבר להתבסס באותן שנים - ההרגל להיות נאמנה לעצמי. הפחד עדיין ניצח. אני חייבת להתפרנס ב"בטחון". המשכתי ללכת לעבודה יום אחרי יום אך התחלתי לחפש את השינוי. התחברתי לעולם השיווק הרשתי. למרות הפחדים הכלכליים השקעתי כ 40 אלף שקלים וים של זמן בשנים הללו בחברות שיווק רשתי שונות. סיפורי ההצלחה של אנשים בשיווק הרשתי פיתו אותי. רעיון השיווק הרשתי הוא גאוני, המוצרים אותם רכשתי משמשים אותי עד היום, הכרתי אנשים נפלאים והבנתי - החלום שלי לחיים של משמעות שיניבו חופש כלכלי לא יתגשם בדרך הזו. עדיין התפרנסתי בקושי, חייתי במתח כלכלי, השתעממתי במקום העבודה וכך זה עמד להימשך עוד ועוד...  

"אתה לא יכול לגלות ארצות חדשות אם אינך מוכן לנתק קשר עין עם חוף המבטחים" אומר משפט חכם שאני מאוד אוהבת ושתלוי אצלי על קיר חדר המחשב בבית. בשלב מסוים העזתי. התפטרתי ממקום עבודתי האחרון בהחלטה נחושה שזהו המקום האחרון שבו אני "דופקת שעון", ויצאתי לדרך.

יצאתי לדרך בתחושה של עוצמה וזקיפות קומה. כלי המסע שברשותי הם:  אהבה, פתיחות, בגרות, ידע, תמיכה של בן זוגי האהוב... שכרתי דירה מקסימה שתשמש אותי כקליניקה והחלטתי לצאת לעולם עם כל מה שיש בי ועם חזון אישי של הרחבת מעגלי הרמוניה ואהבה בסביבתי ובכל מקום ושיפור חייהם של אנשים בכל הכלים ובכל הניסיון שצברתי בתהליכי השינוי האישיים שלי.

שוב נתתי ללב להוביל אותי למקומות של הלב, למפגשים אנושיים שיש בהם אמת, לחלוק עם אחי ואחיותיי בני האדם את רגעי בדידותם, געגועיהם, כאביהם, פחדיהם, לפגוש את הילדים שבפנים ולחבק אותם, לחבר את הילדים עם הבוגרים, לאהוב, להקשיב עמוקות, לעזור להם לגלות את הכוח הפנימי, את שמחת החיים, את נפלאות החיים וכך להעצים עוד ועוד את כל אלה בתוכי.  

כיום, אני נפגשת ומטפלת באנשים בגישת הפסיכולוגיה האלטרנטיבית - גישה טיפולית הוליסטית המשלבת בין הפיזי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. לטיפולים אני מביאה את מי שאני ואת ארגז הכלים שצברתי במהלך השנים. נושאי הטיפול העיקריים עמם אני מתמודדת הם: דיכאון (מקורותיו, השפעותיו, שחרור מכעסים, פחדים, תחושת מימוש ומשמעות), מערכות יחסים (חיזוק היכולת להיות באינטימיות וביחסי אהבה בזוגיות, במשפחה, עם חברים), הפרעות אכילה (ליווי ותמיכה בתהליכים של ירידה במשקל) והתנהלות בחיי היום יום (יעילות, ארגון וסדר, ניהול תקציב, ניהול בית, ניהול זמן).

אני נרגשת מכל מפגש, מכל התמודדות, מכל פריצת דרך קטנה, מכל סימן לשינוי, מכל חיוך, סימן לאופטימיות, הזדקפות קומה. אני יוצאת מהמפגשים טעונת כוחות להזיז הרים. אני מאושרת.