''הארה'' מעבר לשניות ולדואליות שבחיים 

ההכרה הייתה בראשית הזמן של כל הזמנים, בבוקר יום שבת 23.08.03. השעה שש בבוקר. התעוררתי, מקלחת, שתייה, נכנסתי שוב לחדר השינה המרגיע, השקט והשליו שלי. המזגן עובד, מעט חשוך, הגבהתי את ראש המיטה ועצמתי עיניים. שקט.

ואז פתאום נשאבתי לתוך "זה". זה קרה, לא עשיתי דבר, אפילו לא תחילת מדיטציה (לא הספקתי). חוויתי-ראיתי את עצמי שוכבת על חול ים לבן לבן, זוהר ממש, ומלבדי אין דבר. שוכבת בתנוחת עובר, כאשר הפנים לכיוון הים והים אין-סופי, רק חוף קטן, והשאר ים מלוא כדור הארץ, ים שקט, ללא גל. ואז הכל התרחש מעצמו ללא שום מחשבה או רצון או שליטה - הגוף שלי שינה לאט לאט את התנוחה, נפתח מעט מהמצב העוברי והפך להיות גלי, כאשר הרגליים לכיוון הים. "משהו" כמו הזיז אותי ממצב אופקי לאנכי והמשהו הזה הזיז ושאב אותי לתוך הים, אל המקום העמוק ביותר. לא היה שם פחד. לא פחד ממצב ללא שליטה, לא פחד ממים, גם לא מהעומק (וזו אני, שטבעתי בעבר ונשארו בי המון פחדים ממים). הכל היה טבעי, טבעי ביותר, במין כישוף שכזה.

אני נשאבת לנקודה העמוקה ביותר במרחב של הים ומשם מורידים אותי כלפי מטה, לעומק האין-סופי. אבל אז כבר לא קיים "אני". שם אני ים, מים, אוקיינוס. שם, במצב התודעתי הזה, אני חווה את עצמי בו זמנית כטיפה, כגלים קטנים מעל פני הים, אני חווה את העומק ואת המימדים הענקיים של המים, את הכובד והמשקל הסגולי שלהם, את העוצמה, את השקט. זה לא שאני נוכחת או מתבוננת. זה אני והם יחידה אורגנית אחת. ותוך כדי נמצאות שם חיות ים שונות (אני מתה מפחד בדרך כלל מחיות ים, מדוזות, קיפודי ים, נחשים ובכלל). שם הם פשוט עוברים דרכי. אין תחושת גוף פיזי אלא רק סוג של אנרגיה. משהו אמורפי לחלוטין. והיו שם המוני דולפינים שהיו בי, לידי ובתוכי, ואני אין-סופית, ללא גבולות, מכילה הכל, רק נוכחות חזקה וברורה, שקטה וקיימת. אני הטיפות ורסיסי המים, בדיוק כפי שאני מעמקים אפלים וכבדים של ים.

וכמו בקפיצה קוונטית אני חווה מקום אחר עם נוף בראשיתי, כמו בבריאת העולם. מקור מים ענק מתחכך עם צוקים אדירים במרחבים והים-מים-אני נשזרים בתוך. השמש מאירה אותי וגם קיימת בתוכי, עוצמות האור המשתנה לרבדים העמוקים יותר, תחושת החום, מן סוג של דיאלוג של הטבע עם עצמו, ללא מילים. תחושת המים-אני במגע עם הסלעים, וכך אני בהוויה או נכון יותר אני היא ההוויה, עד שתים עשרה בלילה. משש בבוקר!

פקחתי עיניים ללא שום תחושה של זמן, כאילו חלפה לה רק שנייה. עצמתי שוב את עיניי למשך כשלושת רבעי השעה. כנראה נמנמתי ושוב... הנוכחות, ההתמוססות, עוד היתה בי והפעם נוכחות הכל, חווה ומכילה את קשת הרגשות של האנושות כולה ושל כל פרט ופרט בה. תחושה של אהבה מלאה אותי. לא המושג "אהבה" אלא הרגש עצמו. יכולתי להרגיש ולחוות את האהבה של כל אחד, של כל אדם, של כל פרט ביקום. עברו לפני אנשים קרובים על כל קשת הרגשות שלהם ואז סוג של מציאות-על כזו, שיכולה להרגיש כל אדם בכל מקום, גם כפרט וגם כ"מסה". מרגישה כיצד הם חווים את האהבה ואת האכזבה, ברמה הכי אישית. מרגישה בדיוק את עוצמת הרגש. הניואנסים הכי דקים באו ועברו דרכי.

זוהי הריאקציה, הטרנספורמציה והאבולוציה של התודעה. עכשיו, בהתנסות האישית שלי ובהתנסויות רבות לפניה ממקור החוויה, ברור שהשינוי אינו מצוי במיינד, בשכל, אלא רק בגוף. הרגש הוא חוויה.
בחוויה אין מקום לנבדלות, לדואליות, לאישיות, לאגו. בתודעה סובייקטיבית הכל נתפס כנפרד. בחוויית התודעה האובייקטיבית יש את השחרור וידיעת האחדות, שהיא האחד.

זה היה מפגש של התודעה וההבנה, הקיום האין סופי והבלתי מוגבל שלנו. זה לעבור את מחסום הפחד ואת המגבלות, לפזר את הערפל, את אי הידיעה, את הנפרדות והבלבול. זה השחרור, זה החופש המוחלט הפנימי. זה המימוש האולטימטיבי של כל אחד ואחד שיכול לו.

זכרו שאנחנו בלתי מוגבלים. לא עוד "יד-שנייה", כמו חקירה, לימוד שכלתני, מסעות, שבבי דעות של אחרים. בואו להתנסות הישירה! ללא שיפוט, ללא ידע או אמונה או רעיון מוגדר. זה לא מיסטי, זה לא רוחני, זה לא אחר - זה החיים.

אל תנסו למצוא את ההארה. אל תשתוקקו אליה ולא לשום דבר אחר. אין לך מקום בעולם או מורה שייתן לך את ההארה. רק המקדש הפנימי שבלב וזה שמאחורי רשתית עיניך.

בואו לקבל את "המקום" ואת "הנוכחות", שיאפשרו לכם להיות שקט יודע ללא שום מאמץ.

ב ה צ ל ח ה.