ילדים טובים תמיד סובלים 

כולם רוצים אושר, אבל לשם כך יש להבין את מנגנון הסבל. יש להבין איך אנחנו סובלים, איך אנחנו ממיטים על עצמנו סבל באופן הבטוח והישיר ביותר.

אילו פנטזיות, אשליות ומחשבות עוזרות לנו להגיע לסבל וגם להישאר בו? בשתי השיחות הבאות נראה איך אנשים סובלים, איך המנגנון הזה עובד אצל כל אחד, ואיך אפשר אחרת.

שיחה עם דנה

דנה: מה שבדרך כלל "עוזר" לי להגיע לסבל הם רחמים עצמיים. אני מרחמת על עצמי ולא מרפה מהמחשבות האלה: 'אני הצודקת והוא לא', 'אני הייתי כל כך בסדר והוא לא מעריך', 'למה דווקא לי זה קורה'? אני טובעת בכעס. אני מרגישה תחושה של מחנק ברחמים העצמיים.

ד"ר בראונינג: כמה פעמים בשבוע את עושה את זה?

דנה: אני לא עושה את זה, זה קורה לי.

ד"ר בראונינג: בדיוק! עכשיו הגדרת את החשיבה הבסיסית של "הקורבן" - הכול תמיד קורה לו, ללא כל בחירה שלו. הוא לא עושה כלום, תמיד עושים לו. הקורבן והכעס תמיד הולכים ביחד, 'למה עשו לי את זה?' אז נגיד שזה קרה, קורים לנו כל מיני דברים בחיים, לא הכול בשליטתנו. השאלה היא, מה חלקך בזאת? איך את משקיעה, איך את מטפחת את מה ש"קורה לך"?

דנה: אני משתפת את הקרובים לי במסכנות שלי ומנסה למשוך אותם לצד שלי, לשאוב אותם לחור איתי.

ד"ר בראונינג: יפה, זו מודעות חשובה. איך את עושה את זה דנה?

דנה: אני די טובה בלעורר רחמים עלי.

ד"ר בראונינג: אוקיי, יש לך כבר הרבה ניסיון בזה, ספרי איך את עושה את זה.

דנה: במניפולציות. הצד הוורבלי שלי מאוד מפותח, ואני יודעת לעשות את זה טוב. אני לא מרפה מזה, אני כל הזמן מדברת על זה, גם כשנדמה לי שהסביבה כבר נרגעה אני חוזרת לזה, שוקעת ונשארת בזה.
ד"ר בראונינג: אשאל אותך שוב בדרך אחרת, כי בעצם לא ענית לי - למה את מגיעה למקום הזה כל כך הרבה פעמים, מה הוא משרת?

דנה: אני לא יודעת מה זה משרת, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

ד"ר בראונינג: ולא סתם זה כך. לא יכול להיות שתהיי כל כך נאמנה למה שגורם לך סבל, שזה יהיה כדברייך, חלק בלתי נפרד מהחיים שלך, מבלי שזה ישרת חלק שבלעדיו, מה יקרה בעצם, דנה? מה עלול לקרות לך אם תוותרי על הסבל?

דנה: זה ישחרר אותי מאיזו אחריות.

ד"ר בראונינג: מאיזו אחריות?

דנה: לא יודעת...

האחריות להיות שמחה

ד"ר בראונינג: אני אשאל בדרך אחרת, ל?מה את עלולה להיות אחראית אם את לא בסבל, אם הוא לא אופציה בכלל? נאמר שאת מחפשת אותו בכל הארונות ואין סבל, למה תהיי אחראית?

דנה: אני אהיה אחראית לכך שהכול יתנהל כמו שצריך.

ד"ר בראונינג: אז אין פלא שהלכת לסבל, את בעצם צריכה לנהל את כל העולם.

דנה: בדיוק! הנה עכשיו היינו בטיול של שלושה זוגות ואחד מהמשתתפים בטיול 'חירבש' אותו ואני הייתי בטוחה שזה בגללי. אבל עכשיו אני רואה שזה בכלל לא היה קשור אלי. ואני במקום להנות ולחזור ב'היי' מהטיול רק מסתובבת כבר ימים שלמים בהרגשה של 'מה עשיתי, למה עשיתי להם את זה?'

ד"ר בראונינג: ראית עכשיו משהו שאת לא מצליחה לראות בדרך כלל - זה לא קשור אלייך בכלל! האגו שלנו כזה גדול, שהוא חושב שהוא אחראי לכול. הוא אחראי לש?מש שתקום בבוקר ושתלך לישון בלילה, ושיהיה טוב לכל אחד, מה זה הדבר הזה? באמת אי אפשר לשאת את זה, אז הסבל כאילו פותר אותך מאחריות. ויוצא כך: או שאת אחראית או שאת סובלת. אז ממה נשאר לך ליהנות בכלל?

דנה: מכלום. אני מותשת.

ד"ר בראונינג: נכון. מחלת השליטה מאוד מתישה, ואגב כולנו חולים במחלה הזו, מנסים לשלוט בכול ובכולם, שהכול יתנהל לפי התסריט שלנו. ההפך של השליטה היא ההכנעות, אבל זו מאוד מפחידה אותנו. מה לדעתך היא ההכנעות עבורך?

דנה: לא להיכנס למעגל הזה שהכל על הכתפיים שלי.

ד"ר בראונינג: מה זה אומר לא להיכנס? מה את צריכה לעשות כדי לבחור אחרת?

דנה: קודם כל לא להיבהל כשאני מתחילה להרגיש את התחושה הזו של וואו, הכול על הכתפיים שלי.
לא להיכנס מיד למגננה ולנסות לנהל הכול. לתת לעצמי קצת יותר זמן.

ד"ר בראונינג: מילת מפתח חשובה שעולה מהדברים שלך היא אחריות. מהי באמת האחריות שלך? האם את באמת אחראית לאושר של כולם? האם את באמת יכולה לקבוע אם יהיה לכל אחד יום טוב או רע?

דנה: ממש לא.

ד"ר בראונינג: מהי בעצם האחריות שלך, דנה?

דנה: האחריות שלי היא רק על עצמי.

ד"ר בראונינג: מה זה אומר?

דנה: לדאוג לזה שאני לא אגרר, שלא אצלול לסבל הזה.

ד"ר בראונינג: בואי נסי לומר מה כן, לא מה לא. מהי אחריותך בחיים האלה?

דנה: להיות שמחה.

ד"ר בראונינג: עכשיו את צוחקת! לא עלה בדעתך כל השנים האלה, שזה אפשרי, שזו אחריותך. במקום זאת את הולכת בדרך ארוכה, מנסה לגייס את כל העולם ל"צד שלך", לספר לו על המסכנות שלך, לשאוב אותו לחור איתך, כך שאולי אם הם יכנסו לחור ויראו את הדברים כמו שאת רואה, אולי יתנו לך חיבוק ואז אולי תהיה שמחה. דרך ארוכה ומתישה שגם לא מגיעה ליעדה. השמחה שלך היא האחריות שלך, לא של אף אחד אחר. ואת לא אחראית לאושר של אף אחד אחר - איזה גילוי מרעיש!
תודה, דנה. מי עוד רוצה לספר איך הוא מגיע לסבל?

שיחה עם ורד

ורד : פתאום קלטתי שקשה לי מאד להכיל את הטוב. כל פעם שקורה משהו טוב ואני מתחילה להרגיש טוב, כאילו בכוונה אני מזכירה לעצמי את הדאגות. אני לא צריכה להמציא אותן, הן תמיד קיימות, תמיד אפשר למצוא ממה להיות לחוץ, תמיד יש דברים שיכולים להוריד אותי בחזרה. פתאום נפל לי האסימון, שאחת הסיבות העיקריות שלא טוב לי זה הקושי שלי להכיל את הטוב.

ד"ר בראונינג: קודם כל, עכשיו את כבר מודעת למה שלא היית מודעת לו קודם.

ורד: כן, אבל המודעות הזו של מה שאתה עושה לעצמך זה נורא מעייף, זה מתיש. זה אמנם מונע ממני ליפול אבל עדיין זה מאד מתיש. ועוד לא גיליתי מהי הדרך להכיל את הטוב, לתת לעצמי לגיטימציה להרגיש טוב.

ד"ר בראונינג: תראי כמה הסבל מתעתע ותכסיסי, כי אפילו א?ת המודעות שלך מיד הקדשת לסבל, וא?ת מודעת בכוח ובמאמץ כזה שמתיש אותך, ושוב את סובלת רק בצורה אחרת.

ורד: זה כאילו עבודה קשה המודעות הזו.

ד"ר בראונינג: יופי, אז נשארת ילדה טובה - ילדים "טובים" תמיד סובלים (צחוק בקהל). תארי לך שהמודעות הייתה תהליך נעים - אני תמיד אומרת, שאם זה לא מצחיק, זה לא מודעות, אבל זה בדיוק הקושי שלך להכיל את השמחה, את הטוב, שהפך גם את המודעות למתישה - אותה גברת בשינוי אדרת.

ורד: אז איך מכילים את זה?

ד"ר בראונינג: ברגע שאתה באמת מודע, אתה קולט כמה אתה מצחיק! כי הכל נתנו לך, הכל יש לך בעולם הזה. ומה אתה עושה? יש לך גן עדן ואתה מחפש איפה נשארו פיסות גיהנום. אני חייבת לברך אותך, כי את אמיצה בכך שאת מודה בזה ומתחילה לזהות שאת כל הזמן נמשכת למקום הזה, זוהי ההתמכרות בדיוק. והיא דורשת קודם כל לזהות בכל פעם ששוב הגעתי לסבל. הנה עכשיו צחקת, זה נורא מצחיק! מה אנחנו עושים? כל הזמן חוזרים לסבל.

ורד: כשטוב לי אני פוחדת שזה עוד מעט ייגמר, ואם אני נלחמת במחשבות הרעות האלה זו בעצם מלחמה אז אני עוד פעם במקום הקשה כי אני נלחמת. אז איך להישאר במקום שאני מרגישה טוב בלי להילחם?

ד"ר בראונינג: עכשיו נתת לעצמך את התשובה.

שכחנו לצחוק

ורד: אני לא הבנתי אותה.

ד"ר בראונינג: אמרת, 'אם אני נלחמת, מה עשיתי בעצם? אני סובלת בדרך אחרת'. כשטוב לך את מתחילה להלחם שהטוב לא ילך, וכבר לא טוב. אי אפשר באמת לחוות טוב אם אתה פוחד שתאבד אותו. באותו רגע שאת פוחדת, כבר איבדת אותו. שימי לב כמה זה דק. אז מה זה דורש ממך בעצם כדי לא להילחם לאחוז בטוב? אולי זה יותר פשוט מאשר חשבת.

ורד: אולי רק להסתכל על זה? אפילו כשהמחשבות הרעות באות.

ד"ר בראונינג: יפה, הנה כבר את מוצאת עבורך דרכים חדשות, להסתכל על המחשבות, על הדאגות כשהן עולות. לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל, כי ברגע שאת מסתכלת, את כבר לא בתוך הסרט, את צופה בסרט.

ורד: אני לא נסחפת לתוך המלחמה הזאת.

ד"ר בראונינג: כן, את צופה: 'איך המיינד שלי עובד. הנה היה לי טוב, אז איך הוא מחזיר אותי לסבל? אה, הנה עכשיו אני מחפשת דאגות...'

ורד: כן, וזה לא בעייה בשבילי תמיד למצוא משהו לדאוג לו, יש ילדים, אז לא חסר.

ד"ר בראונינג: ברגע שאת פשוט מסתכלת על הדאגות והמחשבות, וזה נכון לגבי כולנו, הן משתנות. אפילו הפיזיקה הקוואנטית הראתה שמספיק שאתה מתבונן באטומים, הם מתנהגים אחרת - הם משתנים. עצם זה שאת מסתכלת הכול משתנה באותו רגע, את לא צריכה לעשות כלום, את לא צריכה להילחם להישאר בטוב. אבל כאן נכנסת המחויבות - כל יום להסתכל בסרט שלך, לא 'פה ושם', כל רגע, ובמיוחד כשטוב לך, להסתכל בסרט. אבל בקלות, לצחוק.

ורד: בקלות, זה מה שאני צריכה!

ד"ר בראונינג: כן, כי התוכנה שלך אומרת: 'אם זה לא קשה זה לא שווה. אם זה לא הולך לי קשה אז לא עשיתי כלום, לא השגתי כלום'.

ורד: בדיוק!

ד"ר בראונינג: והתוכנה הזו לא מבינה, מה זה רכות, מה זה קלות, מה זה שמחה? לכן אנו צריכים את המחויבות הזו לגדל תוכנה חדשה של קלות, להסתכל, בלי כוח, ולצחוק, כי אנחנו כל כך מצחיקים, רק שנסחפנו עם הסרט שלנו ושכחנו לצחוק.

אכן מה שיעזור לתוכנה החדשה שלנו לגדול, הוא צחוק. צחוק ללא סיבה, שגורם למוח להפריש אנדורפינים, שעוד נדון בחשיבותם לבריאותנו בהמשך.